אבא שלי היה זקן בכנסייה המקומית של הכנסייה הקנדית המאוחדת,‏ כך שמדי יום ראשון הוא לקח את אחותי ואותי לשיעורים שהכנסייה ארגנה עבור הילדים.‏ לאחר מכן,‏ בשעה 11 בבוקר,‏ הצטרפנו אליו לטקס בכנסייה.‏ אחר הצהריים הלכנו עם אימא לאולם המלכות.‏ היה לנו מאוד קל לראות את ההבדל בין שתי הדתות.‏

אימא חלקה את האמונות החדשות שלה עם חברים ותיקים,‏ בוב ומריון האצ׳סון,‏ וגם הם קיבלו את האמת.‏ ב־1958 ההאצ׳סונים לקחו אותי איתם ועם שלושת בניהם לכינוס ”‏רצון אלוהים”‏,‏ כינוס בינלאומי בן שמונה ימים בעיר ניו יורק.‏ במבט לאחור אני מבין כמה מאמצים נדרשו כדי לכלול אותי בתוכניות שלהם.‏ אבל אין ספק שהכינוס הזה היה אחד מרגעי השיא של חיי.‏

בשנות נעוריי גרנו בחווה,‏ ונהניתי לטפל בבעלי החיים.‏ שקלתי ברצינות ללמוד וטרינריה.‏ אימא שלי סיפרה את זה לאחד מזקני הקהילה.‏ הוא הזכיר לי בעדינות שאנחנו חיים ב”‏אחרית הימים”‏ ושאל אותי איך לימודים באוניברסיטה במשך כמה שנים ישפיעו על הקשר שלי עם יהוה (‏טימ״ב ג׳:‏1‏)‏.‏  כתוצאה מכך,‏ החלטתי לא ללכת לאוניברסיטה.‏

עדיין לא הייתי בטוח מה אעשה כשאסיים את התיכון.‏ אומנם יצאתי לשירות מדי סוף שבוע,‏ אבל לא נהניתי ממנו ולא חשבתי שאוכל להיות חלוץ.‏ במקביל,‏ אבי ודודי,‏ שלא היו עדי־יהוה,‏ עודדו אותי להתחיל לעבוד במשרה מלאה בחברת ביטוח מובילה בטורונטו.‏ לדוד שלי הייתה שם משרה בולטת,‏ והחלטתי להיענות להצעה.‏

כשגרתי בטורונטו עבדתי הרבה שעות נוספות והתרועעתי עם אנשים לא־מאמינים,‏ וזה הפריע לי להשתתף בקביעות בפעילויות רוחניות.‏ בהתחלה גרתי עם סבי הלא־מאמין,‏ ואחרי שהוא נפטר הייתי צריך למצוא מקום מגורים אחר.‏

ההאצ׳סונים,‏ שלקחו אותי איתם לכינוס ב־1958,‏ היו כמו הורים בשבילי.‏ הם הזמינו אותי לגור בביתם ועזרו לי להתקדם מבחינה רוחנית.‏ בשנת 1960 נטבלתי ביחד עם בנם ג׳ון.‏ ג׳ון התחיל לשרת כחלוץ,‏ וזה עודד אותי להקדיש יותר זמן לשירות.‏ האחים בקהילה שמו לב להתקדמות הרוחנית שלי,‏ ובסופו של דבר התמניתי למשרת בית־הספר לשירות התיאוקרטי.‏ a

בשנת 1966 התחתנתי עם רנדי ברג,‏ חלוצה נלהבת שרצתה לשרת היכן שהיה צורך רב יותר.‏ המשגיח הנודד שלנו התעניין בנו באופן אישי,‏ ועודד אותנו לעזור לקהילה באוריליה,‏ אונטריו.‏ לכן ארזנו את חפצנו ועברנו לשם.‏

מייד אחרי שעברנו לאוריליה הצטרפתי לרנדי והתחלתי לשרת כחלוץ רגיל.‏ ההתלהבות שלה הייתה מידבקת!‏ ברגע שהשקעתי את כל כולי בחלוציות,‏ הבנתי כמה זה משמח להשתמש במקרא ולראות אנשים לומדים אמיתות מקראיות.‏ הייתה לנו זכות לעזור לזוג נפלא מאוריליה לעשות שינויים בחיים ולהתחיל לשרת את יהוה.‏

בזמן ביקור בטורונטו פגשתי את ארנולד מק׳נמארה,‏ אחד האחים האחראים בבית־אל.‏ הוא שאל אם נרצה לשרת כחלוצים מיוחדים.‏ מייד עניתי:‏ ”‏בטח!‏ בכל מקום חוץ מקוויבק!‏”‏ הושפעתי מהגישה השלילית שהייתה לקנדים דוברי אנגלית על התסיסה החברתית במחוז קוויבק,‏ שבו מדברים צרפתית.‏ באותו זמן הייתה תנועה פוליטית בקוויבק שקידמה עצמאות משאר קנדה.‏

ארנולד השיב:‏ ”‏כרגע הסניף שולח חלוצים מיוחדים אך ורק לקוויבק”‏.‏ מייד הסכמתי להצעה.‏ כבר ידעתי שרנדי רוצה לשרת שם.‏ בהמשך הבנתי שזו הייתה אחת ההחלטות הטובות ביותר בחיינו.‏

אחרי שלמדנו צרפתית במשך חמישה שבועות,‏ רנדי ואני,‏ עם עוד זוג,‏ עברנו לרימוסקי,‏ כ־540 קילומטר צפונית־מזרחית למונטריאול.‏ היה לנו עוד הרבה מה ללמוד,‏ והיה אפשר לראות את זה בבירור כשהקראתי כמה הודעות באסיפה.‏ כשהקראתי הודעה על הכינוס הקרוב,‏ במקום לומר שהנציגים יגיעו מאוסטריה,‏ השתמשתי בטעות במילה עם צליל דומה ואמרתי שהנציגים יהיו יענים.‏

ברימוסקי הצטרפו אלינו ארבע חלוצות רווקות נלהבות וגם אח ואחות יוברדו ושתי בנותיהן.‏ משפחת יוברדו שכרה בשביל כל החלוצים בית עם שבעה חדרי שינה,‏ וקראנו לו ”‏הבית הלבן”‏ בגלל שהעמודים והחזית שלו היו בצבע לבן.‏ בדרך כלל גרו בבית בין 12 ל־14 אנשים.‏ כחלוצים מיוחדים רנדי ואני יצאנו לשירות בבוקר,‏ אחר הצהריים ובערב,‏ ושמחנו מאוד שתמיד היה מישהו שהיה יכול להתלוות אלינו,‏ אפילו בערבי החורף הקרים.‏

עם הזמן התקרבנו לחלוצים הנאמנים האלה והם הפכו להיות המשפחה שלנו.‏ לפעמים ישבנו יחד מסביב למדורה או שארגנו ”‏יום פירוגי”‏,‏ יום שבו כולנו הכנו כיסונים ממולאים במילויים שונים.‏ אחד האחים היה מוזיקאי,‏ ופעמים רבות שרנו ורקדנו בערבי שבת.‏

השטח ברימוסקי היה פורה!‏ תוך חמש שנים זכינו לראות הרבה תלמידי מקרא מתקדמים ונטבלים.‏ הקהילה גדלה והיו בה כבר 35 מבשרים.‏

בקוויבק קיבלנו הכשרה נהדרת כמבשרים.‏ ראינו איך יהוה עוזר לנו בשירות ודואג לצרכים החומריים שלנו.‏ בנוסף,‏ למדנו לאהוב את האנשים,‏ את השפה הצרפתית ואת התרבות — וזה עזר לנו לפתוח את ליבנו לתרבויות נוספות (‏קור״ב ו׳:‏13‏)‏.‏

להפתעתנו,‏ הסניף ביקש מאיתנו לעבור לעיירת טרקדי,‏ בחוף המזרחי של ניו ברנזוויק.‏ זה לא היה פשוט,‏ כי בדיוק חתמנו על חוזה שכירות לדירה והיה לי חוזה כמורה במשרה חלקית בבית־הספר.‏ בנוסף,‏ כמה מתלמידי המקרא שלנו בדיוק הפכו למבשרים לא־טבולים,‏ והיינו באמצע בניית אולם מלכות.‏

התפללנו כל סוף השבוע על המעבר וביקרנו בטרקדי,‏ שהייתה שונה לגמרי מרימוסקי.‏ הגענו למסקנה שאם יהוה מבקש מאיתנו לעבור לשם,‏ נעשה זאת.‏ בחנו את יהוה וראינו איך הוא מסיר את כל המכשולים (‏מל׳ ג׳:‏10‏)‏.‏ כמו תמיד,‏ הרוחניות היציבה,‏  רוח ההקרבה העצמית וחוש ההומור של רנדי הקלו על המעבר.‏

זקן הקהילה היחיד ששירת בקהילה החדשה שלנו היה רוברט רוס.‏ הוא ואשתו,‏ לינדה,‏ שירתו בעיירה כחלוצים,‏ והחליטו להישאר בה אחרי שהילד הראשון שלהם נולד.‏ אפילו שהם היו עסוקים בטיפול בבנם הקטן הם מאוד עודדו את רנדי ואותי — הם קיבלו אותנו בחום,‏ היו נחושים ובישרו בהתלהבות.‏

אחרי ששירתנו בטרקדי במשך שנתיים,‏ שוב קיבלנו הזמנה מפתיעה — לשרת בשירות הנפתי.‏ במשך שבע שנים שירתנו בנפות של דוברי אנגלית,‏ ואחר כך התמנינו לשרת בנפה הצרפתית בקוויבק.‏ משגיח המחוז שלנו בקוויבק,‏ לאונס קרפו,‏ שיבח את הנאומים שלי.‏ אבל אחר כך הוא תמיד שאל:‏ ”‏איך אתה יכול להפוך אותם ליותר פרקטיים?‏”‏ b תשומת הלב שהוא העניק לי עזרה לי להפוך את ההוראה שלי ליותר ספציפית וקלה להבנה.‏

אחת המשימות הכי מדהימות שקיבלתי הייתה בכינוס הבינלאומי במונטריאול ב־1978,‏ ”‏האמונה המנצחת”‏.‏ עבדתי במחלקת חלוקת המזון.‏ צפינו שיגיעו לכינוס 000,‏80 איש,‏ והסידור לחלוקת המזון היה חדש לגמרי.‏ גם הציוד,‏ התפריט ושיטת ההכנה היו חדשים.‏ היו לנו בערך 20 משאיות קירור גדולות,‏ ולפעמים הן לא עבדו.‏ ואם זה לא מספיק,‏ לפני תחילת היום הראשון היינו צריכים לחכות עד חצות כדי להיכנס לאיצטדיון ולהקים את הכול,‏ כי היה שם אירוע ספורט.‏ והיינו חייבים להפעיל את התנורים בזריחה כדי להספיק להכין את ארוחת הבוקר!‏ היינו עייפים,‏ אבל למדתי כל כך הרבה מהחריצות,‏ הבגרות וחוש ההומור של שותפיי לעבודה.‏ התחברנו זה עם זה ויצרנו חברויות שמחזיקות מעמד עד היום.‏ זה היה כל כך משמח להיות חלק מהכינוס ההיסטורי הזה בקוויבק,‏ מחוז שסבל מרדיפות נוראיות בשנות ה־40 וה־50.‏

למדתי הרבה ממשגיחי נפה אחרים ששירתו לצידי בכינוסים הגדולים במונטריאול.‏ באחת השנים דיוויד ספליין,‏ שמשרת כעת  בגוף המנהל,‏ היה משגיח הכינוס.‏ באחד הכינוסים הבאים ביקשו ממני להיות המשגיח,‏ ודיוויד תמך בי מאוד.‏

ב־2011,‏ אחרי ששירתנו במשך 36 שנים נפלאות בשירות הנפתי,‏ הוזמנתי לשרת כמורה בבית־הספר לזקני קהילה.‏ במשך שנתיים רנדי ואני ישנו ב־75 מיטות שונות,‏ אבל זה היה שווה את ההקרבה.‏ בסיום כל שבוע זקני הקהילה היו מלאי הערכה,‏ כי הם ראו כמה אכפת לגוף המנהל מהרוחניות שלהם.‏

בהמשך לימדתי בבית־הספר למבשרי המלכות.‏ פעמים רבות התלמידים היו המומים מלוח הזמנים העמוס:‏ הם היו צריכים לשבת בכיתה במשך שבע שעות מדי יום,‏ להכין שיעורי בית במשך שלוש שעות מדי ערב ולהגיש ארבע או חמש משימות מדי שבוע.‏ המורה השני ואני הסברנו להם שהם לא יכולים לעשות את זה בלי עזרת יהוה.‏ לעולם לא אשכח כמה התלמידים היו מופתעים לראות שאם הם נשענים על יהוה הם מצליחים להשיג הרבה מעבר למצופה.‏

ההתעניינות של אימא באחרים עזרה לתלמידות המקרא שלה להתקדם,‏ ואפילו ריככה את הגישה של אבא כלפי האמת.‏ שלושה ימים אחרי שהיא מתה הוא הפתיע אותנו והגיע לנאום הפומבי באולם המלכות,‏ והוא המשיך לנכוח באסיפות במשך 26 השנים הבאות.‏ אבא מעולם לא נטבל,‏ אבל הזקנים אמרו לי שהוא תמיד היה הראשון שהגיע לאסיפות.‏

אימא הציבה דוגמה מצוינת גם לי ולשלושת האחיות שלי.‏ כולן משרתות את יהוה בנאמנות עם בעליהן.‏ שתיים מהן משרתות במשרדי סניף — אחת בפורטוגל והשנייה בהאיטי.‏

כעת רנדי ואני משרתים כחלוצים מיוחדים בהמילטון,‏ אונטריו.‏ כשהיינו בשירות הנפתי,‏ נהנינו להצטרף לביקורים החוזרים ולתוכניות שיעורי המקרא של האחים והאחיות.‏ אבל כעת יש לנו זכות לראות את התלמידים שלנו מתקדמים מבחינה רוחנית.‏ וככל שאנחנו מתקרבים לאחים והאחיות בקהילה החדשה שלנו,‏ כך אנחנו מתעודדים לראות איך יהוה תומך בהם בזמנים טובים ובזמנים קשים.‏

במבט לאחור אנחנו יכולים לומר כמה אנחנו מעריכים את האחים והאחיות הרבים שהתעניינו בנו באופן אישי.‏ וגם אנחנו התאמצנו לגלות ’‏דאגה כנה’‏ כלפי אחרים ולעודד אותם להגיע למלוא הפוטנציאל הרוחני שלהם (‏קור״ב ז׳:‏6,‏ 7‏)‏.‏ במשפחה אחת,‏ לדוגמה,‏ האם,‏ הבן והבת היו כולם בשירות המורחב.‏ שאלתי את הבעל אם הוא חשב אי פעם להיות חלוץ.‏ הוא אמר שהוא תומך בשלושה חלוצים.‏ ואז שאלתי אותו:‏ ”‏האם אתה יכול לתמוך בהם יותר טוב מיהוה?‏”‏ עודדתי אותו לטעום מהשמחה שהם מרגישים.‏ תוך שישה חודשים הוא התחיל לשרת כחלוץ.‏

רנדי ואני נמשיך ’‏לספר לדור הבא’‏ על ’‏נפלאותיו’‏ של יהוה,‏ ואנחנו מקווים שגם הם ייהנו לשרת אותו כפי שאנחנו נהנינו (‏תהל׳ ע״א:‏17,‏ 18‏)‏.‏