מקבץ הספרים הללו כונה ”סט בצבעי הקשת”. כשעיינתי בהם נגלו לעיניי איורים חיים שהציתו את דמיוני. כתוצאה מכך, כבר מגיל קטן פיתחתי צמא לידע מקראי, כפי שהוצג בספרים הנפלאים הללו.‏

כאשר עמדה מלחמת העולם השנייה להגיע להודו, הרגשתי שחרב עליי עולמי. הוריי נפרדו ולאחר מכן התגרשו. לא יכולתי להבין מדוע שני אנשים שאני אוהב עוזבים זה את זה. חשתי בדידות וקהות רגשית. הייתי בן יחיד, וחשתי שאני לא מקבל את הנחמה והתמיכה שכל כך רציתי.‏

אימי ואני התגוררנו באותם ימים בקָרָצ’י, בירת המחוז. יום אחד ביקר בביתנו פרד הַרדַקֵר, רופא מבוגר שהיה אחד מעדי־יהוה. הוא השתייך לדת שאליה השתייך השליח שנתן למשפחתי את הספרים. הוא הציע לאימי שיעור מקרא. אימא סירבה, אך ציינה שאולי אני אהיה מעוניין. כבר בשבוע שלאחר מכן התחיל אח הרדקר ללמד אותי.‏

 כעבור כמה שבועות התחלתי לנכוח באסיפות המשיחיות שנערכו במרפאה של אח הרדקר. בערך 12 עדי־יהוה מבוגרים התאספו שם לשם עבודת אלוהים. הם ניחמו אותי ודאגו לי כאילו הייתי בנם. אני זוכר בחיבה כיצד הם ישבו לצידי כדי להיות בגובה העיניים שלי ושוחחו איתי כמו חברים אמיתיים, דבר שהייתי כל כך זקוק לו באותה תקופה.‏

עד מהרה הזמין אותי אח הרדקר להתלוות אליו לשירות השדה. הוא לימד אותי להפעיל פונוגרף נייד כדי שנוכל להשמיע הקלטות של הרצאות מקראיות קצרות. חלק מההרצאות היו די ישירות, וכמה מבעלי הבתים לא העריכו את המסר. אבל עבורי היה זה מרגש לבשר לאחרים. הייתי מלא התלהבות לאמת המקראית ואהבתי לחלוק אותה עם הזולת.‏

בשעה שהתקדם צבא יפן להודו, הפעילו הרשויות הבריטיות יותר ויותר לחץ על עדי־יהוה. לבסוף ביולי שנת 1943 השפיע עליי הלחץ באופן אישי. מנהל בית־הספר, שהיה כומר אנגליקני, גירש אותי מבית־הספר בטענה שאני ”דמות לא־רצויה”. הוא אמר לאימי שבשל ההתרועעות שלי עם עדי־יהוה, אני מציב דוגמה רעה לשאר התלמידים. היא הזדעזעה ואסרה עליי להתרועע עם העדים. בהמשך שלחה אותי להתגורר אצל אבי בפֶּשַוואר, עיירה ששכנה בסביבות 1,370 קילומטר צפונה. מכיוון שנשללה ממני האפשרות ליהנות ממזון רוחני ומהתרועעות עם האחים, הפכתי ללא־פעיל מבחינה רוחנית.‏

בשנת 1947 חזרתי לקרצ’י כדי לחפש עבודה. שם ביקרתי במרפאה של דוקטור הרדקר. הוא קיבל את פניי בחום ובאהבה.‏

‏”מה מציק לך?” שאל, במחשבה שהגעתי כדי לקבל ייעוץ רפואי.‏

‏”דוקטור, אני לא חולה מבחינה גופנית”, השבתי. ”אני חולה מבחינה רוחנית. אני זקוק לשיעור מקרא”.‏

‏”מתי תרצה להתחיל?” שאל.‏

‏”עכשיו אם אפשר”, עניתי.‏

בילינו ערב נפלא שבמהלכו למדנו את המקרא. הרגשתי כאילו שבתי הביתה במובן הרוחני. אימי ניסתה בכל כוחה לעצור בעדי מלהתרועע עם העדים, אך הפעם הייתי נחוש לנקוט עמדה לצד האמת. ב־31 באוגוסט 1947 נטבלתי במים כסמל להקדשתי ליהוה. זמן קצר לאחר מכן, בגיל 17, התחלתי לשרת כחלוץ רגיל.‏

המשימה הראשונה שלי בחלוציות הייתה בכּווַיתַה, מוצב בריטי לשעבר. בשנת 1947 חולקה המדינה בין הודו לפקיסטן.‏ * מאורע זה הצית במקומות רבים אלימות דתית בין התושבים, מה שהוביל לאחת ההגירות הגדולות ביותר שאירעו במהלך ההיסטוריה. כ־14 מיליון אנשים נעקרו מבתיהם והפכו לפליטים. מוסלמים היגרו מהודו לפקיסטן, בעוד הינדים וסיקים היגרו מפקיסטן להודו. בתוך כל הכאוס הזה עליתי לרכבת עמוסה לעייפה בקרצ’י ואחזתי בצורה מסוכנת במעקה חיצוני רוב הדרך לכוויתה.‏

בכוויתה פגשתי את ג’ורג’ סינג, חלוץ מיוחד באמצע שנות ה־20 לחייו. ג’ורג’ נתן לי אופניים ישנים כדי שאוכל לרכוב עליהם (או לדחוף אותם) בשטח ההררי. רוב הזמן בישרתי לבדי. תוך שישה חודשים ניהלתי 17 תוכניות שיעורי מקרא, וחלק מהתלמידים חבקו את האמת. אחד מהם, קצין בצבא ששמו סאדיק מאסי, סייע לי ולג’ורג’ לתרגם מספר פרטי ספרות לאורדו, השפה הלאומית של פקיסטן. לימים הפך סאדיק למבשר נלהב של הבשורה הטובה.‏

בהמשך חזרתי לקרצ’י ושירתי יחד עם הנרי פינץ’ והארי פורסט, שליחים שלא מכבר הגיעו מגלעד. עד כמה הייתה יקרה ההכשרה התיאוקרטית שהעניקו לי! פעם אחת התלוויתי לאח פינץ’ למסע הטפה  בצפון פקיסטן. למרגלות רכסי הרים גבוהים מצאנו כפריים ענווים דוברי אורדו רבים שהיו צמאים לאמת המקראית. כעבור שנתיים התאפשר גם לי ללמוד בבית־ספר גלעד; חזרתי לפקיסטן ושירתי לעיתים כמשגיח נפה. התגוררתי בבית שליחים בלאהוֹר, יחד עם שלושה שליחים נוספים.‏

למרבה הצער, בשנת 1954 פרצו חיכוכים בין השליחים בלאהור על רקע הבדלי אישיות, מה שגרם למשרד הסניף לערוך שינויים במשימות. הואיל ובחוסר תבונה נקטתי צד בוויכוחים, קיבלתי תיקון חריף. חשתי הרוס, והסקתי שאני כישלון מבחינה רוחנית. שבתי לקרצ’י ולאחר מכן עברתי להתגורר בלונדון שבאנגליה בתקווה לפתוח דף חדש מבחינה רוחנית.‏

בלונדון היו בקהילתי מספר חברים ממשפחת בית־אל. פרייס יוּז, משרת הסניף האדיב, לקח אותי תחת חסותו. יום אחד סיפר לי על מקרה שבו קיבל תיקון חריף מג’וזף פ. רתרפורד, שהשגיח על פעילות הבישור הכלל־עולמית. כאשר ניסה אח יוז להצדיק את עצמו, נזף בו אח רתרפורד בחומרה. הופתעתי לראות את אח יוז מחייך כשהוא נזכר בכך. הוא סיפר שבהתחלה התעצב, אך בהמשך הבין שהיה זקוק לתיקון החריף ושהיה זה ביטוי לאהבתו של יהוה (‏עב’ י”ב:6‏). דבריו נגעו לליבי וסייעו לי לחזור לאיזון רוחני.‏

בערך בתקופה זו עברה אימי להתגורר בלונדון והסכימה לקבל שיעורי מקרא מג’ון א. בר, שלימים שירת כחבר בגוף המנהל. היא התקדמה מבחינה רוחנית ונטבלה בשנת 1957. מאוחר יותר נודע לי שגם אבי למד עם עדי־יהוה לפני מותו.‏

בשנת 1958 התחתנתי עם לֶנֶה, אחות דנית שעברה להתגורר בלונדון. כעבור שנה בורכנו בבתנו ג’יין, הראשונה מבין חמשת ילדינו. כמו כן, זכיתי לזכויות שירות בקהילת פולהאם. אולם לימים הצריך מאיתנו מצבה הבריאותי של לנה לעבור למקום שבו האקלים חם יותר. לכן בשנת 1967 היגרנו לאָדֶלֵיד שבאוסטרליה.‏

בקהילתנו באדליד שירתו 12 משיחיים משוחים מבוגרים. הם הציבו דוגמה ומופת בקנאותם בפעילות הבישור. מייד אימצנו שגרה רוחנית טובה.‏

בשנת 1979 שמחנו לנה ואני כשנולד ילדנו החמישי, דניאל. אולם הוא אובחן כסובל מדרגה  חמורה של תסמונת דאון,‏ * ולא היה צפוי לחיות זמן רב. אפילו כיום קשה לי לתאר מה רבה הייתה המצוקה שחשנו. התמסרנו לטיפול בצרכיו מבלי להזניח את ארבעת ילדינו האחרים. לעיתים הכחיל דניאל עקב מחסור בחמצן שנגרם משני חורים בליבו, והיינו צריכים להבהיל אותו לבית־החולים. אך חרף בריאותו הלקויה, הוא היה נבון מאוד והייתה לו אישיות אוהבת. הוא גם אהב מאוד דברים רוחניים. כאשר התפללנו כמשפחה לפני הארוחות, הוא נהג לשלב את אצבעותיו הקטנות זו בזו, להנהן בראשו ולומר מעומק ליבו ”אמן!” רק לאחר מכן היה מתחיל לאכול.‏

כאשר היה דניאל בן ארבע, לקה בלוקמיה חריפה. לנה ואני היינו תשושים מבחינה פיזית ורגשית. הרגשתי שאני קרוב להתמוטטות עצבים. כשהיינו בשפל המדרגה, הגיע לביתנו משגיח הנפה שלנו, נביל ברומיץ’. באותו ערב, כשבעיניו דמעות, כרך את זרועותיו סביבנו, וכולנו בכינו. מילותיו האוהבות ומלאות החמלה ניחמו אותנו לאין שיעור. הוא עזב בסביבות אחת בלילה. זמן קצר לאחר מכן מת דניאל. מותו היה המאורע הטראומתי ביותר בחיינו. בכל זאת, החזקנו מעמד חרף יגוננו, בביטחון ששום דבר – אפילו לא המוות – לא יכול להפריד את דניאל מאהבתו של יהוה (‏רומ’ ח’:38, 39‏). עד כמה אנו משתוקקים להיות איתו כאשר יקום לתחייה בעולמו החדש של אלוהים (‏יוח’ ה’:28, 29‏).‏

כיום, לאחר ששרדתי שני מקרי שבץ חמורים, אני עדיין משרת כזקן־קהילה. בשל חוויותיי אני חש אמפתיה וחמלה כלפי אחרים, בייחוד כלפי מי שמתמודדים עם בעיות. אני מנסה שלא לשפוט אותם, אלא לשאול את עצמי: ’כיצד עיצב הרקע שלהם את רגשותיהם ואת חשיבתם? כיצד אוכל להראות להם שאכפת לי מהם? כיצד אוכל לעודד אותם לפעול על־פי דרכיו של יהוה?’ אני ממש אוהב למלא את תפקידי כרועה בקהילה! ואכן, כאשר אני מנחם ומרענן אחרים מבחינה רוחנית, אני מרגיש שאני בעצמי זוכה לנחמה ולרענון.‏

אני חש כמו משורר התהלים שהצהיר: ”ברוב שׂרעפיי [דאגותיי] בקרבי, תנחומיך [תנחומי יהוה] ישעשעו נפשי” (‏תהל’ צ”ד:19‏). יהוה עזר לי להחזיק מעמד לנוכח קשיים משפחתיים, התנגדות דתית, אכזבות אישיות ודיכאון. אין כל ספק שהוא היה עבורי אב אמיתי!‏