עוד מימי קדם בני ישראל נהגו לתרום כספים כדי לתמוך בעבודת אלוהים האמיתית.‏ אבל המיסוי הפך לעניין מורכב והיה למעמסה עבור היהודים בימי ישוע.‏

כדי לתמוך בעבודת אלוהים המתבצעת במקדש,‏ כל הגברים היהודים נדרשו לשלם חצי שקל (‏שתי דרכמות)‏.‏ במאה הראשונה הכספים האלה שימשו עבור השירותים השוטפים והקורבנות שהוקרבו במקדש שבנה הורדוס.‏ כמה יהודים שאלו את פטרוס מהי עמדתו של ישוע בעניין,‏ וישוע לא התנגד למס.‏ למעשה,‏ הוא אמר לפטרוס איפה הוא יוכל למצוא מטבע כדי לשלם אותו (‏מתי י״ז:‏24–27‏)‏.‏

באותם ימים עם אלוהים היה צריך לשלם גם מעשר,‏ שהיה למעשה עשירית מהיבול של הפרט או מההכנסה שלו (‏וי׳ כ״ז:‏30–32;‏ במ׳ י״ח:‏26–28‏)‏.‏ מנהיגי הדת התעקשו שהמעשר ישולם בדקדקנות עבור כל ירק וירק,‏ אפילו עבור ”‏מנתה ושמיר וכמון”‏.‏ ישוע לא התנגד למעשר עצמו,‏ אלא חשף את הגישה הצבועה של הסופרים והפרושים (‏מתי כ״ג:‏23‏)‏.‏

אבל באותה תקופה שלטו הרומאים,‏ וגם הם הטילו על היהודים מספר מיסים.‏ אחד המיסים הוטל על בעלי הקרקעות,‏ אשר יכלו לשלם את המס בכסף או ביבול.‏ על־פי הערכות,‏ גובה המס היה בין 20 ל־25 אחוז.‏ כמו כן,‏ הונהג מס גולגולת שכל יהודי נדרש לשלם.‏ זה המס שעליו שאלו הפרושים את ישוע.‏ הוא סיכם את העמדה הנכונה בעניין במילים הבאות:‏ ”‏תנו לקיסר את אשר לקיסר ולאלוהים את אשר לאלוהים”‏ (‏מתי כ״ב:‏15–22‏)‏.‏

כמו כן,‏ הוטל מס על יבוא ויצוא סחורות.‏ המס נגבה בנמלים,‏ בגשרים,‏ בצמתים או בכניסה לעיירות ולשווקים.‏

סך נטל המיסים של מי שהיו תחת שלטון הרומאים היה כבד מנשוא.‏ ההיסטוריון הרומי טאקיטוּס ציין שבמהלך שלטון הקיסר טיבריוס,‏ כשישוע היה עלי אדמות,‏ ”‏ארם ויהודה,‏ שהיו מותשים מכובד המעמסה,‏ התחננו להקלה במס”‏.‏

המעמסה נעשתה כבדה עוד יותר בגלל השיטה שבה נגבו המיסים.‏ את הזכות לגבות מיסים הציעו במכירה פומבית.‏ המרבים במחיר,‏ שיפיקו רווחים מהכספים שיתקבלו,‏ העסיקו אחרים שיבצעו את הגבייה בפועל וירוויחו מכך גם הם.‏ נראה שלזכאי היו גובי מיסים כאלה תחת סמכותו (‏לוקס י״ט:‏1,‏ 2‏)‏.‏ האנשים,‏ כמובן,‏ התמרמרו מהעניין ובזו למי שהגיעו כדי לגבות מהם מיסים.‏