ההורים שלי עזבו את אסטוניה במהלך מלחמת העולם ה־2 ועברו לגרמניה,‏ שם נולדתי.‏ אחרי שנולדתי הם התחילו לעשות הכנות כדי לעבור לקנדה.‏ הבית הראשון שלנו בקנדה היה בקרבת אוטווה,‏ מבנה קטן ומסויד בפינה של לול תרנגולות.‏ היינו מאוד עניים,‏ אבל לפחות היו לנו ביצים לארוחת הבוקר.‏

יום אחד עדי־יהוה פגשו את אימי והקריאו לה את ההתגלות כ״א:‏3,‏ 4‏.‏ היא כל כך התרגשה שהיא התחילה לבכות.‏ זרע האמת המשיך לגדול,‏ ושני ההורים שלי התקדמו במהירות ונטבלו.‏

האנגלית שלהם אומנם לא הייתה כל כך טובה,‏ אבל הם התייחסו לאמת ברצינות.‏ כמעט כל שבת אבא יצא איתי ועם אחותי הקטנה סילביה לשירות,‏ אפילו שהוא עבד במשך כל הלילה במפעל ניקל בסדברי,‏ אונטריו.‏ מדי שבוע למדנו יחד את המצפה.‏ אימא ואבא לימדו אותי לאהוב את יהוה,‏ ובשנת 1956,‏ כשהייתי בן עשר,‏ החלטתי להקדיש לו את חיי ולהיטבל.‏ האהבה העזה שלהם ליהוה המשיכה לחזק אותי לאורך כל חיי.‏

אחרי שסיימתי את התיכון דעתי קצת הוסחה.‏ חשבתי שאם אתחיל לשרת כחלוץ אף פעם לא ארוויח מספיק כסף ולא אוכל להגשים את החלום שלי לטוס מסביב לעולם.‏ מצאתי עבודה בתחנת רדיו מקומית כתקליטן.‏ ממש אהבתי את העבודה הזאת.‏ אבל בגלל שעבדתי בערבים פספסתי אסיפות באופן קבוע והתרועעתי עם אנשים שלא אהבו את אלוהים.‏ לבסוף המצפון שלי,‏ שהיה מודרך על־פי המקרא,‏ הניע אותי לעשות שינוי.‏

עברתי לאושאווה,‏ אונטריו.‏ פגשתי שם את ריי נורמן,‏ אחותו לסלי וחלוצים נוספים.‏ כולם התייחסו אליי יפה.‏ ראיתי כמה הם מאושרים וזה גרם לי לחשוב שוב על המטרות שלי.‏ הם עודדו אותי לקחת חלוציות,‏ וזה מה שעשיתי.‏ התחלתי לשרת כחלוץ בספטמבר 1966.‏ הייתי מאושר,‏ והחיים שלי היו טובים.‏ אבל ציפו לי כמה הפתעות משנות חיים.‏

עוד בזמן שהייתי בתיכון שלחתי בקשה לשרת בבית־אל בטורונטו,‏ קנדה.‏ בהמשך,‏ בזמן שהייתי חלוץ,‏ הוזמנתי לשרת בבית־אל  לתקופה של ארבע שנים.‏ אבל ממש חיבבתי את לסלי,‏ ופחדתי שאם אקבל את ההזמנה ואלך לבית־אל,‏ לא אראה אותה שוב לעולם.‏ אחרי הרבה תפילות ארוכות ועזות החלטתי להיענות להזמנה ונפרדתי בצער מלסלי.‏

עבדתי במכבסה בבית־אל,‏ ובהמשך כמזכיר.‏ בינתיים לסלי התחילה לשרת כחלוצה מיוחדת בגטניו,‏ קוויבק.‏ לעיתים קרובות תהיתי מה שלומה,‏ ואם קיבלתי את ההחלטה הנכונה.‏ ואז קרתה לי אחת ההפתעות המשמחות ביותר בחיי.‏ ריי,‏ אחיה של לסלי,‏ הוזמן לשרת בבית־אל.‏ הוא הפך להיות השותף שלי!‏ בזכות זה הידידות שלי עם לסלי חודשה.‏ התחתנו בסוף ארבע השנים שלי בבית־אל,‏ ממש ביום האחרון — ב־27 בפברואר 1971.‏

לסלי ואני התמנינו לשרת בקהילה דוברת צרפתית בקוויבק.‏ אחרי כמה שנים,‏ כשהייתי רק בן 28,‏ הופתעתי לקבל הזמנה לשרת כמשגיח נפה.‏ הרגשתי צעיר ולא־כשיר,‏ אבל המילים שכתובות בירמיהו א׳:‏7,‏ 8 עודדו אותי.‏ לסלי הייתה מעורבת בכמה תאונות דרכים,‏ והיה לה קשה לישון,‏ אז לא היינו בטוחים שנוכל להסתדר בשירות הנפתי.‏ למרות זאת,‏ היא אמרה:‏ ”‏אם יהוה מזמין אותנו לעשות משהו,‏ האם אנחנו לא צריכים לנסות לעשות אותו?‏”‏ קיבלנו על עצמנו את המשימה ונהנינו ממנה במשך 17 שנה.‏

החיים כמשגיח נפה היו עמוסים,‏ ולא תמיד היה לי מספיק זמן בשביל לסלי.‏ זה היה הזמן ללמוד לקח נוסף.‏ בשעות הבוקר המוקדמות באחד מימי שני הפעמון צלצל.‏ לא ראיתי אף אחד,‏ אבל על מפתן הדלת היה סל פיקניק ובתוכו מפה,‏ פירות,‏ גבינות,‏ בגטים,‏ בקבוק יין,‏ כוסות ופתק אנונימי שעליו היה כתוב:‏ ”‏קח את אשתך לפיקניק”‏.‏ זה היה יום יפה ושמשי.‏ אבל הסברתי ללסלי שלא נוכל ללכת כי אני חייב להכין את הנאומים שלי.‏ היא הבינה,‏ אבל הייתה קצת עצובה.‏ כשהתיישבתי ליד השולחן,‏ המצפון שלי התחיל להציק לי.‏ נזכרתי באפסים ה׳:‏25,‏ 28‏.‏ חשבתי שאולי המילים האלה הן הדרך של יהוה להזכיר לי להתחשב בצרכים הרגשיים של אשתי.‏ אחרי שהתפללתי אמרתי ללסלי:‏ ”‏בואי נלך”‏,‏ והיא כל כך שמחה!‏ נסענו לנקודה מקסימה ליד נהר,‏ פרשנו את המפה,‏ ונהנינו מאחד הימים הכי טובים שלנו ביחד.‏ ועדיין הספקתי להכין את הנאומים שלי.‏

היו לנו הרבה משימות בנפה,‏ וכולן היו מהנות,‏ מקולומביה הבריטית ועד לניופַוּנדלנד.‏ החלום שלי לטייל התגשם.‏ חשבתי על בית־ספר גלעד,‏ אבל לא רציתי לשרת כשליח בארץ זרה.‏ נראה היה שהשליחים הם אנשים מיוחדים,‏ ולא הרגשתי כשיר.‏ בנוסף,‏ פחדתי שישלחו אותי למדינה אפריקנית שיש בה מחלות ומלחמות.‏ הייתי שמח בחלקי.‏

בשנת 1992,‏ אחרי שהוסרו ההגבלות על פעילותנו במדינות שהיו שייכות לברית המועצות לשעבר,‏ שאלו אותנו אם אנחנו מוכנים לעבור לאסטוניה ולשרת שם כשליחים.‏ היינו בשוק,‏ אבל התפללנו על זה.‏ גם הפעם חשבנו:‏ ’‏אם יהוה מזמין אותנו לעשות משהו,‏ האם אנחנו לא צריכים לנסות לעשות אותו?‏’‏ הסכמנו למשימה,‏ ואני חשבתי לעצמי:‏ ’‏טוב,‏ לפחות אנחנו לא עוברים לאפריקה’‏.‏

מייד התחלנו ללמוד אסטונית.‏ אחרי כמה חודשים במדינה,‏ התבקשנו לשרת בשירות הנפתי.‏ ביקרנו 46 קהילות וקבוצות בשלוש מדינות בלטיות וכן בקלינינגרד,‏ רוסיה.‏ עשינו מאמץ ללמוד קצת לטבית,‏ ליטאית ורוסית.‏ זה לא היה פשוט,‏ אבל המאמצים שלנו נגעו לליבם של האחים והם עזרו לנו.‏ בשנת 1999 נפתח משרד סניף באסטוניה,‏ והתמניתי לשרת בוועד הסניף יחד עם טומס אדור,‏ למביט ריילי וטומי קאוקו.‏

הכרנו הרבה אחים שהוגלו בעבר לסיביר.‏ למרות היחס הנוקשה שהם קיבלו והריחוק מהמשפחה,‏ הם אף פעם לא התמרמרו.‏ הם שמרו על השמחה שלהם ועל ההתלהבות בשירות.‏ זה עזר לנו להבין שאנחנו יכולים להחזיק מעמד ולהישאר שמחים גם במצבים קשים.‏

השנים עברו,‏ ולא היה לנו הרבה זמן לנוח.‏ לסלי התחילה להרגיש תשישות רצינית.‏ בהתחלה לא הבנו שהתשישות שלה היא תסמין לפיברומיאלגיה.‏ שקלנו ברצינות לחזור לקנדה.‏ כאשר הוזמנו לנכוח בבית־ספר לחברי ועד בפטרסון,‏ ניו יורק,‏ ארה״ב,‏ לא חשבתי שנצליח לעשות את זה.‏ אבל אחרי תפילות עזות החלטנו להיענות להזמנה.‏ יהוה בירך את ההחלטה הזאת.‏ בזמן ששהינו בבית־הספר לסלי סוף סוף קיבלה את הטיפול הרפואי שהיא הייתה זקוקה לו.‏ כתוצאה מכך יכולנו לחזור לשגרה.‏

ערב אחד בשנת 2008,‏ עוד כשהיינו באסטוניה,‏ הטלפון צלצל.‏ התקשרו אליי מהמשרדים הראשיים ושאלו אם נהיה מוכנים לעבור לשרת בקונגו.‏ הייתי המום,‏ במיוחד בגלל שהייתי צריך להחזיר להם תשובה למוחרת.‏ בהתחלה לא סיפרתי על זה ללסלי,‏ כי לא רציתי שהיא תישאר ערה כל הלילה.‏ אבל אני הייתי זה שלא הצליח להירדם,‏ והתפללתי ליהוה על החששות שלי בנוגע לאפריקה.‏

למוחרת אחרי שסיפרתי ללסלי,‏ הגענו למסקנה:‏ ”‏יהוה מזמין אותנו לבוא לאפריקה.‏ איך נדע שאנחנו לא יכולים לעשות את זה וליהנות מזה אם לא ננסה?‏”‏ אחרי 16 שנה באסטוניה טסנו לקינשסה,‏ קונגו.‏ משרד הסניף היה נווה מדבר ירוק ורגוע.‏ אחד הדברים הראשונים שלסלי תלתה בחדר  שלנו היה כרטיס שהיא שמרה מאז שעזבנו את קנדה.‏ היה כתוב עליו ”‏פרח איפה ששותלים אותך”‏.‏ אחרי שפגשנו אחים,‏ הדרכנו שיעורי מקרא ונהנינו לשרת כשליחים,‏ מצאנו סיבה חדשה לשמחה.‏ עם הזמן הייתה לנו הזכות לערוך ביקורים בסניפים של 13 מדינות אפריקניות נוספות.‏ זה אפשר לנו לראות את המגוון והיופי של האנשים.‏ הפחדים שהיו לי בהתחלה נעלמו,‏ והודינו ליהוה שהוא שלח אותנו לשרת באפריקה.‏

בקונגו הכרנו מאכלים חדשים,‏ כמו חרקים,‏ ובהתחלה חשבתי שאין סיכוי שנטעם אותם.‏ אבל אחרי שראינו איך האחים מתענגים עליהם החלטנו לנסות,‏ ואנחנו שמחים שעשינו את זה.‏

הייתה לנו הזכות להעניק סיוע רוחני והומניטרי למזרח המדינה,‏ היכן שקבוצות גרילה תקפו כפרים ופגעו בנשים וילדים.‏ רוב האחים היו מאוד עניים.‏ אבל התקווה החזקה שלהם בתחיית המתים,‏ האהבה שלהם ליהוה והנאמנות שלהם לארגונו נגעו לליבנו.‏ זה הניע אותנו לבחון ולחזק את האמונה שלנו.‏ חלק מהאחים איבדו את הבתים ואת היבול שלהם.‏ זה הזכיר לי כמה מהר אפשר לאבד דברים חומריים,‏ וכמה יקרים האוצרות הרוחניים.‏ למרות כל הקשיים,‏ האחים כמעט לא התלוננו.‏ הגישה שלהם עודדה אותנו ועזרה לנו להתמודד עם קשיים ועם בעיות בריאות באומץ.‏

ואז הגיעה הפתעה נוספת.‏ התבקשנו לעבור למשרד הסניף בהונג קונג.‏ אף פעם לא חשבנו שנגור במזרח הרחוק!‏ אבל אחרי שראינו כל כך הרבה פעמים את ידו האוהבת של יהוה במשימות שלנו,‏ נענינו להזמנה.‏ בשנת 2013 עזבנו את חברינו היקרים ואת הנופים היפים של אפריקה בעיניים דומעות,‏ בלי לדעת מה מצפה לנו.‏

הונג קונג הייתה שונה לגמרי ממה שהכרנו,‏ עיר צפופה וקוסמופוליטית.‏ היה לנו קשה ללמוד את השפה הקנטונזית.‏ אבל  האחים קיבלו אותנו בחום,‏ ונהנינו מאוד מהמטבח המקומי.‏ הפעילות התקדמה במהירות,‏ אבל מחירי הנדל״ן הרקיעו שחקים.‏ לכן הגוף המנהל החליט בחוכמה למכור את מרבית הנכסים של משרד הסניף.‏ זמן קצר אחר כך,‏ בשנת 2015,‏ עברנו לדרום קוריאה,‏ שם אנחנו משרתים עד עכשיו.‏ גם פה אנחנו צריכים ללמוד שפה קשה,‏ אבל למרות שיש לנו עוד דרך ארוכה עד שנצליח לתקשר לגמרי בקוריאנית,‏ האחים אומרים שאנחנו מתקדמים לאט אבל בטוח.‏

לא תמיד קל למצוא חברים חדשים,‏ אבל גילינו שאם אנחנו נוקטים יוזמה ומגלים הכנסת אורחים כלפי אחרים,‏ אנחנו מצליחים להתחבר עם אנשים מהר יותר.‏ שמנו לב שהאחים שלנו דומים זה לזה יותר משהם שונים זה מזה,‏ ושיהוה ברא אותנו עם היכולת הנפלאה להרחיב את ליבנו ולאהוב הרבה אנשים שונים (‏קור״ב ו׳:‏11‏)‏.‏

ראינו שאנחנו צריכים לקבל אנשים כמו שיהוה מקבל אותם,‏ ולחפש ראיות לאהבתו והדרכתו בחיים שלנו.‏ בכל פעם שהיינו מדוכדכים,‏ או כשלא היינו בטוחים אם אחרים אוהבים אותנו,‏ קראנו שוב כרטיסי ברכה או מכתבים מעודדים שקיבלנו מחברים.‏ ראינו במו עינינו איך יהוה עונה לתפילות שלנו ומעניק לנו את הביטחון והכוח שאנחנו זקוקים לו.‏

לאורך השנים לסלי ואני למדנו כמה חשוב לפנות זמן זה לזה,‏ לא משנה כמה אנחנו עמוסים.‏ הבנו גם שצריך לשמור על הומור עצמי,‏ במיוחד כשמנסים ללמוד שפה חדשה.‏ ובכל ערב אנחנו חושבים על משהו משמח שאנחנו יכולים להודות עליו ליהוה.‏

בכנות,‏ חשבתי שאף פעם לא אוכל להיות שליח או לגור בארץ אחרת.‏ אבל שמחתי לגלות שבעזרת יהוה הכול אפשרי.‏ זה מזכיר לי את מה שאמר הנביא ירמיהו:‏ ”‏היתלת בי,‏ יהוה”‏ (‏יר׳ כ׳:‏7‏,‏ הערת שוליים)‏.‏ אכן,‏ יהוה העניק לנו הרבה הפתעות משמחות וברכות מעבר לכל דמיון,‏ ואפילו הגשים את החלום שלי לטוס מסביב לעולם.‏ טסנו להרבה יותר מקומות משיכולתי לדמיין בילדותי,‏ וערכנו ביקורים בסניפים בחמש יבשות.‏ אני כל כך מעריך את התמיכה והרוח הטובה של לסלי בכל המשימות שלנו.‏

אנחנו ממשיכים להזכיר לעצמנו את מי אנחנו משרתים ולמה אנחנו עושים את זה.‏ הברכות שיש לנו היום הן רק טעימה מחיי הנצח שנקבל מיהוה כאשר הוא ’‏יפתח את ידו וישביע רצון כל חי’‏ (‏תהל׳ קמ״ה:‏16‏)‏.‏