‏”הקשבתי לחוויותיהם של חבריי ששירתו היכן שיש צורך רב יותר בחלוצים, והשתוקקתי גם אני לטעום מהשמחה שחוו”, אומרת סילביאנה, חלוצה באמצע שנות ה־20 לחייה. ”אבל”, היא מוסיפה, ”פחדתי שאין ביכולתי לשרת היכן שקיים צורך רב יותר”.‏

האם תוכל להזדהות עם רגשותיה של סילביאנה? האם גם אתה משתוקק לשרת בשטח שיש בו צורך רב יותר במבשרי מלכות, אך תוהה אם אי פעם תצליח להגשים מטרה זו? אם זה מצבך, אל תאמר נואש! תודות לעזרתו של יהוה, אלפי אחים ואחיות מצליחים לגבור על מכשולים שעיכבו אותם מלהרחיב את שירותם. כדי לראות כיצד סלל יהוה את הדרך עבור כמה מהם, נבקר במדגסקר, האי הרביעי בגודלו בעולם.‏

במהלך העשור האחרון עברו למעלה מ־70 מבשרים וחלוצים נלהבים מ־11 מדינות * לשרת בשטח פורה זה באפריקה, שם רוחשים רבים כבוד למקרא. כמו כן, מבשרים מקומיים רבים מגלים נכונות לעבור למקומות אחרים כדי לסייע בהפצת מסר המלכות בשטח רחב הידיים של אי זה. הבה נכיר כמה מהם.‏

לואי ופרין, זוג בשנות ה־30 לחייהם, עברו מצרפת למדגסקר. במשך שנים הם חשבו על האפשרות להרחיב את שירותם ולעבור לארץ זרה, אך פרין חששה מהמעבר. היא מסבירה: ”פחדתי ללכת אל הלא נודע. חששתי להותיר מאחור את המשפחה, הקהילה, הדירה, הסביבה המוכרת ואת השגרה שלנו. למעשה הדאגות שלי היו המכשול הגדול ביותר”. בשנת 2012 אזרה פרין אומץ, ולואי והיא עברו לארץ אחרת. מה היא חושבת על החלטתם? ”במבט לאחור אני יכולה לומר שהייתה זו חוויה מחזקת אמונה לראות כיצד ידו של יהוה פועלת בחיינו”. לואי מוסיף: ”תארו לעצמכם, בערב הזיכרון הראשון שלנו במדגסקר נכחו עשרה מתלמידי המקרא שלנו!”‏

 מה נסך בבני הזוג את הכוח להמשיך במשימתם כאשר צצו בעיות? הם התחננו ליהוה בתפילה שייתן להם את הכוח הדרוש להחזיק מעמד (‏פיל’ ד’:13‏). לואי מספר: ”חשנו שיהוה ענה לתפילותינו והעניק לנו את ’שלום אלוהים’. יכולנו להתמקד בשמחה שהפקנו משירותנו. בנוסף, חברים מהבית שלחו לנו אימיילים ומכתבים ועודדו אותנו לא לוותר” (‏פיל’ ד’:6, 7;‏ קור”ב ד’:7‏).‏

יהוה גמל בשפע ללואי ופרין על כוח עמידתם. ”באוקטובר 2014 למדנו בבית־ספר למקרא לזוגות נשואים * בצרפת”, מספר לואי. ”בית־הספר היה מתנה בלתי נשכחת מיהוה”. עם סיום הלימודים שמחו בני הזוג להישלח חזרה למדגסקר.‏

כאשר דידייה ונדין, זוג מצרפת, עברו למדגסקר בשנת 2010, הם כבר היו בגיל העמידה. דידייה מספר: ”בצעירותנו היינו חלוצים, ובהמשך גידלנו שלושה ילדים. לאחר שבגרו, שקלנו את האפשרות לשרת בארץ זרה”. נדין מודה: ”המחשבה להיות רחוקה מהילדים גרמה לי להסס, אבל הם אמרו לנו: ’אם תעברו לשרת בארץ זרה שיש בה צורך רב יותר, נהיה גאים בכם!’ דבריהם עודדו אותנו לנקוט צעד זה. אף־על־פי שאנו מתגוררים כיום הרחק מילדינו, אנו שמחים שיש לנו אפשרות לשוחח עמם בקביעות”.‏

לא היה קל לדידייה ולנדין ללמוד את השפה המָלָגָשִׁית. ”אנחנו כבר לא בני 20”, אומרת נדין בחיוך. כיצד הם הצליחו? ראשית, הם הצטרפו לקהילה דוברת צרפתית. בהמשך, כשהרגישו מוכנים להקדיש זמן נוסף ללימוד השפה המקומית, עברו לקהילה דוברת מָלָגָשִׁית. נדין אומרת: ”אנשים רבים שאנו פוגשים בשירות אוהבים ללמוד את המקרא. פעמים רבות הם מודים לנו על כך שביקרנו אותם. בהתחלה חשבתי שאני חולמת. אני אוהבת לשרת כחלוצה בשטח הזה. כשאני מתעוררת בבוקר, אני אומרת לעצמי: ’איזה כיף – היום אני יוצאת לשירות!’”‏

דידייה מחייך כשהוא נזכר בימים שבהם החל ללמוד מלגשית. ”הדרכתי אסיפה בקהילה ולא הבנתי אף אחת מהתשובות שענו האחים והאחיות. כל שיכולתי לומר היה: ’תודה’. לאחר שהודיתי לאחת האחיות על תשובתה, סימנו לי היושבים מאחוריה שהתשובה שלה שגויה. מייד ביקשתי מאחד האחים לענות את התשובה הנכונה, או לפחות כך אני מקווה שעשה”.‏

בכינוס המחוזי לשנת 2005 תְיירי ואשתו נדיה צפו בדרמה ”רדוף אחר מטרות המסבות כבוד לאלוהים”.  דרמה מקראית זו על טימותיאוס נגעה ללבם והגבירה את רצונם לשרת במקום שיש צורך גדול יותר במבשרי מלכות. תיירי מספר: ”בסיום הדרמה, בזמן שמחאנו כפיים, פניתי לאשתי ושאלתי: ’לאן נלך?’ היא אמרה לי שחשבה בדיוק על אותו הדבר”. לא חלף זמן רב והם החלו לנקוט צעדים למימוש מטרתם. נדיה מספרת: ”נפטרנו בהדרגה מחפצינו עד שכל מה שנותר לנו יכול היה להיכנס לארבע מזוודות!”‏

הם הגיעו למדגסקר בשנת 2006 ונהנו משירותם שם כבר מההתחלה. נדיה אומרת: ”תגובת האנשים למסר שאנו חולקים עמם משמחת אותנו מאוד”.‏

אך כעבור שישה חודשים ניצבו בני הזוג בפני בעיה. אמה של נדיה, מרי־מדלן, אשר התגוררה בצרפת, נפלה, וכתוצאה מכך שברה את זרועה ונחבלה בראשה. לאחר שנועצו בני הזוג עם הרופא של מרי־מדלן, הם הזמינו אותה להתגורר עמם במדגסקר. על אף העובדה שבאותה עת היא הייתה בת 80, נענתה בחיוב להזמנה. מה דעתה על החיים בארץ זרה? היא אומרת: ”לפעמים קשה לי להסתגל, אבל חרף מגבלותיי אני מרגישה שיש לי תרומה רבה לקהילה. מה שמסב לי שמחה אמיתית הוא הידיעה שסידור זה מאפשר לילדים שלי להמשיך בשירותם הפורה כאן”.‏

רין, אח בשנות ה־20 לחייו, גדל באלוֹתרה מנגוֹרו, אזור פורה במזרח מדגסקר. הוא הצליח בלימודים ושאף לרכוש השכלה גבוהה. אך לאחר שהחל ללמוד את המקרא, שינה את דעתו. הוא מספר: ”התאמצתי לסיים את לימודיי בתיכון מוקדם ככל האפשר, והבטחתי ליהוה: ’אם אעבור את בחינת הסיום, אתחיל לשרת כחלוץ’”. לאחר סיום הלימודים קיים רין את הבטחתו. הוא עבר להתגורר עם אח המשרת כחלוץ, מצא עבודה במשרה חלקית והצטרף לשורות החלוצים. הוא אומר: ”זו הייתה ההחלטה הטובה ביותר שאי פעם קיבלתי”.‏

אולם קרוביו של רין לא הבינו מדוע אין הוא חותר לקריירה חילונית. הוא מספר: ”אבי, דודי ואחות סבתי עודדו אותי לרדוף אחר השכלה גבוהה. אבל לא רציתי להפסיק את החלוציות בעד שום הון שבעולם”. עד מהרה התעורר ברין הרצון לשרת היכן שיש צורך גדול יותר במבשרים. מה תרם לכך? רין מסביר: ”גנבים פרצו לדירתנו וגנבו רבים מחפציי. זה גרם לי להרהר במה שאמר ישוע באשר לאצירת ’אוצרות בשמיים’. החלטתי לעבוד קשה יותר כדי להשיג אוצרות רוחניים” (‏מתי ו’:19, 20‏). הוא עבר לחלק הדרומי ביותר במדינה – אזור מוכה בצורת המרוחק 1,300 קילומטר מהמקום שבו התגורר קודם לכן. באזור זה מתגוררים בני שבט האנטנדרואי. מדוע החליט לעבור לשם?‏

חודש לפני שפרצו הגנבים לביתו, החל רין ללמד שני גברים משבט האנטנדרואי את המקרא. הוא למד כמה ביטויים בשפתם וחשב על רבים מאותו השבט שעדיין לא הייתה להם ההזדמנות לשמוע את בשורת המלכות. הוא מספר: ”התפללתי ליהוה שיעזור לי לעבור לאזור דוברי טנדרוי”.‏

מייד לאחר מעברו של רין, הוא ניצב בפני מכשול. הוא לא הצליח למצוא עבודה. איש אחד אמר לו: ”למה הגעת לכאן? אנשים מאזור זה עוברים למקום שבאת ממנו כדי למצוא עבודה!” כעבור שבועיים עזב רין את האזור כמעט מרושש כדי לנכוח בכינוס האזורי, בעודו מתלבט מה לעשות. ביום האחרון של הכינוס הכניס אח אחד משהו לכיס מעילו של רין. היה זה סכום כסף שהספיק לנסיעתו חזרה לאזור של בני האנטנדרואי ולפתיחת עסק קטן למכירת יוגורט. רין אומר: ”הרגשתי את ידו התומכת של יהוה בדיוק בזמן. יכולתי להמשיך לעזור למי שלא הייתה להם קודם לכן האפשרות ללמוד על יהוה!” גם בקהילה היה צורך רב בעזרה. רין מוסיף: ”התבקשתי לשאת הרצאה פומבית אחת לשבועיים. יהוה הכשיר  אותי באמצעות ארגונו”. רין ממשיך לחלוק את מסר המלכות עם רבים מדוברי טנדרוי המעוניינים ללמוד על יהוה.‏

יהוה מבטיח שהוא יברך את כל מי שחפץ לשרתו (‏יש’ ס”ה:16‏). כשאנו משקיעים מאמצים רבים כדי לגבור על מכשולים המפריעים לנו להרחיב את שירותנו, אנו מתנסים בברכתו של יהוה. תן דעתך לסילביאנה, אחות ממדגסקר שהוזכרה בפתיח המאמר. היא חששה שאין ביכולתה לשרת היכן שיש צורך רב יותר. מדוע? היא מסבירה: ”רגלי השמאלית קצרה בכתשעה סנטימטרים מרגלי הימנית. לכן הליכתי צולעת ואני מתעייפת מהר”.‏

למרות הכול, בשנת 2014 חברה סילביאנה לסלבי־אן, חלוצה צעירה בקהילתה, והן עברו לכפר קטן המרוחק 85 קילומטר מביתן. חרף המכשולים התגשם חלומה של סילביאנה, והיא זכתה לברכות נפלאות רבות. היא מספרת: ”לאחר שנת שירות אחת בלבד במשימתי החדשה, דורתין, אם צעירה שאותה לימדתי את המקרא, נטבלה בכינוס הנפתי”.‏

כפי שניתן לראות מביטויי האמונה של האחים הללו, כשאנו מתאמצים לגבור על מכשול המפריע לנו להרחיב את שירותנו, אנו מתנסים ממקור ראשון באמיתות הבטחתו של יהוה למשרתיו: ”אימצתיך, אף עזרתיך” (‏יש’ מ”א:10‏). כתוצאה מכך מתהדקים יחסינו עם יהוה. בנוסף, כשאנו נותנים מעצמנו – באזור בו אנו מתגוררים או במדינה זרה – אנו זוכים להכשרה לקראת פעילויות תיאוקרטיות המצפות לנו בעולם החדש. כפי שאמר דידייה, שהוזכר קודם לכן: ”השירות במקום שיש בו צורך רב יותר הוא הכשרה טובה לעתיד!” מי ייתן ומתנדבים רבים נוספים יזכו להכשרה זו בקרוב!‏