המקרה המפחיד הזה שינה את החיים שלי,‏ כי אז התחלתי במסע החיפוש אחר הבורא.‏ אבל לפני שאספר לכם מה קרה בהמשך אותו לילה חשוך,‏ הרשו לי לספר לכם על חוויות שקרו לי בילדות שהשפיעו על החשיבה שלי והכינו את הלב שלי לחיפוש אחר אלוהים.‏

נולדתי ב־1937 בגֶנאן,‏ עיירת כורים בצפון צרפת.‏ מאבא שלי,‏ שהיה כורה פחם,‏ למדתי את ערכה של עבודה קשה.‏ גם ירשתי את חוש הצדק המפותח שלו,‏ שהניע אותו לפעול למען כורים שתנאי העבודה שלהם היו לא־הוגנים.‏ בניסיון לשפר את המצב שלהם,‏ אבי השתתף באיגודים מקצועיים ובשביתות.‏ כמו כן,‏ הצביעות שהוא ראה בקרב הכמרים המקומיים הרגיזה אותו.‏ רבים מהם חיו חיים נוחים;‏ ובכל זאת הם ביקשו מזון וכסף מכורים שבקושי הצליחו להתפרנס.‏ אבי כל כך נגעל מההתנהגות של הכמרים שהוא לא סיפק לי חינוך דתי.‏ למעשה,‏ אף פעם לא דיברנו על אלוהים.‏

 כשגדלתי,‏ גם אני התחלתי לסלוד מאי־צדק.‏ בין היתר סלדתי מדעות קדומות שהיו לחלק מהאנשים על זרים שחיו בצרפת.‏ שיחקתי כדורגל עם ילדים של מהגרים ונהניתי מחברתם.‏ חוץ מזה,‏ אימא שלי הייתה פולנייה,‏ לא צרפתייה.‏ כל כך רציתי שיהיה שלום ושוויון בין אנשים מגזעים שונים.‏

גויסתי לצבא ב־1957.‏ זה מה שהביא אותי להרי אלג׳יריה בלילה החשוך ההוא שתיארתי.‏ אחרי שקראתי:‏ ”‏אלוהים!‏ הו אלוהים!‏”‏ ניצבתי פנים אל פנים,‏ לא מול חייל מצבא האויב,‏ אלא מול חמור בר!‏ איזו הקלה זו הייתה!‏ בכל זאת,‏ המקרה הזה,‏ וגם המלחמה עצמה,‏ גרמו לי לחשוב יותר ברצינות על משמעות החיים.‏ למה אנחנו כאן?‏ האם לאלוהים אכפת מאיתנו?‏ האם אי פעם נזכה לשלום מתמשך?‏

בהמשך כשהייתי בחופשה בבית הוריי,‏ פגשתי עד־יהוה אחד.‏ הוא נתן לי עותק של לה סן ביבל,‏ תרגום צרפתי קתולי של המקרא.‏ התחלתי לקרוא אותו אחרי שחזרתי לאלג׳יריה.‏ קטע אחד שהשפיע עליי במיוחד הוא הכתוב בספר ההתגלות כ״א:‏3,‏ 4‏:‏ ”‏הנה אוהל אלוהים עם בני האדם.‏.‏.‏ והוא ימחה כל דמעה מעיניהם,‏ והמוות לא יהיה עוד;‏ גם אבל וזעקה וכאב לא יהיו עוד”‏.‏ * המילים האלה הפתיעו אותי!‏ ’‏האם זה באמת יכול להתגשם?‏’‏ תהיתי לעצמי.‏ באותו זמן,‏ כמעט לא ידעתי כלום על אלוהים או על המקרא.‏

כשהשתחררתי מהצבא ב־1959 פגשתי עד־יהוה ששמו פרנסואה שלימד אותי הרבה אמיתות מקראיות.‏ לדוגמה,‏ הוא הראה לי מתוך המקרא שלאלוהים יש שם פרטי,‏ יהוה (‏תהל׳ פ״ג:‏18‏)‏.‏ פרנסואה גם הסביר לי שיהוה יביא צדק לכדור הארץ,‏ יהפוך אותו לגן עדן ויגשים את המילים שבספר ההתגלות כ״א:‏3,‏ 4‏.‏

הדברים האלה היו מאוד הגיוניים ונגעו לליבי.‏ אבל גם כעסתי מאוד על הכמרים,‏ ורציתי לחשוף בפומבי שהם מלמדים דברים שלא כתובים במקרא.‏ עדיין הייתי מושפע ככל הנראה מההשקפות של אבי,‏ והייתי חסר סבלנות.‏ רציתי לעשות משהו תיכף ומייד!‏

פרנסואה ועוד חברים חדשים שהכרתי מהקהילה עזרו לי להירגע.‏ הם הסבירו לי שהתפקיד שלנו כמשיחיים הוא לא לשפוט,‏ אלא להציע תקווה באמצעות הבשורה הטובה על מלכות אלוהים.‏ זו המלאכה שישוע ביצע,‏ וזו גם המלאכה שהוא הורה לתלמידיו לבצע (‏מתי כ״ד:‏14;‏ לוקס ד׳:‏43‏)‏.‏ הייתי צריך ללמוד גם לדבר עם אנשים באדיבות ובטקט,‏ לא משנה במה הם מאמינים,‏ שהרי במקרא נאמר:‏ ”‏עבד האדון אינו צריך לריב,‏ אלא להתנהג בעדינות עם כל אדם”‏ (‏טימ״ב ב׳:‏24‏)‏.‏

 עשיתי את השינויים הנחוצים ונטבלתי כאחד מעדי־יהוה ב־1959 בכינוס נפתי.‏ באותו כינוס פגשתי אחות צעירה ששמה אנג׳ל,‏ שמצאה חן בעיניי.‏ התחלתי לבקר בקהילה שלה והתחתנו ב־1960.‏ היא אכן אישה מצוינת,‏ רעיה נפלאה ומתנה יקרה מיהוה (‏מש׳ י״ט:‏14‏)‏.‏

לאורך השנים למדתי הרבה לקחים חשובים מאחים נבונים ומנוסים.‏ אחד הלקחים העיקריים שלמדתי הוא שכדי להצליח בכל משימה מאתגרת,‏ עלינו להיות ענווים וליישם את החוכמה המצויה במשלי ט״ו:‏22‏,‏ שם נאמר:‏ ”‏תודות ליועצים רבים ישנה הצלחה”‏.‏

ב־1964 התחלתי לראות בעצמי כמה נכונות מילים אלה שנכתבו בהשראת אלוהים.‏ באותה שנה התחלתי לשרת כמשגיח נפה ולבקר קהילות כדי לעודד את האחים ולבנות אותם מבחינה רוחנית.‏ אבל הייתי בסך הכול בן 27,‏ ולא היה לי ניסיון.‏ לכן עשיתי טעויות.‏ אבל ניסיתי ללמוד מהן.‏ מעל לכול,‏ למדתי הרבה לקחים חשובים מיועצים כשירים ומנוסים.‏

אני זוכר את אחד הלקחים הראשונים שלמדתי.‏ אחרי שביקרתי קהילה בפריז,‏ אח בוגר מבחינה רוחנית שאל אותי אם הוא יכול לדבר איתי ביחידות.‏ ”‏בטח”‏,‏ אמרתי.‏

הוא שאל:‏ ”‏לואי,‏ כשרופא עושה ביקור בית,‏ את מי הוא מבקר?‏”‏

‏”‏את החולה”‏,‏ השבתי.‏

אז הוא אמר:‏ ”‏בדיוק.‏ אבל שמתי לב שאתה מבלה את רוב הזמן שלך עם מי שחזקים מבחינה רוחנית,‏ כמו משגיח הקהילה.‏ בקהילה שלנו יש הרבה אחים ואחיות מיואשים,‏ חדשים או ביישנים.‏ הם ישמחו מאוד אם תבלה איתם זמן,‏ ואפילו תתארח בבית שלהם לארוחה”‏.‏

עצתו של אח יקר זה הייתה עצה טובה ובמקומה.‏ אהבתו לכבשיו של יהוה נגעה לליבי.‏ לכן בלעתי את הגאווה שלי ומייד התחלתי ליישם את מה שהוא אמר.‏ אני מודה ליהוה על אחים כאלה.‏

 ב־1969 וב־1973 התמניתי להשגיח על מחלקת חלוקת המזון בשני כינוסים בינלאומיים בקולומב,‏ פריז.‏ בכינוס של 1973 היה צריך להאכיל כ־000,‏60 איש במשך חמישה ימים!‏ חששתי,‏ בלשון המעטה.‏ אבל שוב,‏ המפתח להצלחה היה הכתוב במשלי ט״ו:‏22 — להתייעץ עם הנבונים.‏ ביקשתי את עצתם של גברים רוחניים בוגרים שהיה להם ניסיון בתעשיית המזון.‏ ביניהם היו קצבים,‏ חקלאים,‏ טבחים וקניינים.‏ יחד,‏ הצלחנו לבצע משימה אדירה זו!‏

ב־1973 אשתי ואני הוזמנו לשרת בבית־אל בצרפת.‏ המשימה הראשונה שלי הייתה גם היא מאוד מאתגרת.‏ הייתי צריך להעביר ספרות לאחינו בקמרון שבאפריקה,‏ שם פעילותנו הייתה אסורה בין 1970 ל־1993.‏ שוב פעם לא ידעתי איך אעשה את זה.‏ האח שבאותם ימים השגיח על הפעילות בצרפת אולי הבחין בזה,‏ והוא עודד אותי כשאמר:‏ ”‏האחים שלנו בקמרון זקוקים מאוד למזון רוחני.‏ הבה נאכיל אותם!‏”‏ וזה מה שעשינו.‏

כדי להיפגש עם זקני־קהילה מקמרון,‏ נסעתי כמה פעמים למדינות שסמוכות לה.‏ אחים אמיצים ונבונים אלה עזרו לי לעשות את הסידורים הנחוצים כדי שהמבשרים בקמרון יקבלו אספקה קבועה של מזון רוחני.‏ יהוה בירך את המאמצים שלנו.‏ למעשה,‏ במשך 20 שנה משרתיו באותה ארץ לא פספסו אף הוצאה של המצפה ושל פרסום חודשי שנקרא בזמנו שירותנו למען המלכות.‏

כבר בתחילת הקשר שלנו הבחנתי בתכונות הרוחניות של אנג׳ל.‏ התכונות האלה בלטו אפילו יותר בחיי הנישואין שלנו.‏ למעשה,‏ בערב החתונה שלנו היא ביקשה ממני  להתפלל על הרצון שלנו לשרת את יהוה כמיטב יכולתנו כזוג נשוי.‏ יהוה אכן ענה לתפילה הזו.‏

אנג׳ל גם עזרה לי להישען יותר על יהוה.‏ לדוגמה:‏ כשהוזמנו ב־1973 לשרת בבית־אל היססתי,‏ כי אהבתי את השירות הנפתי.‏ אבל אנג׳ל הזכירה לי שהקדשנו את החיים שלנו ליהוה.‏ האם אנחנו לא צריכים לעשות כל דבר שהארגון שלו מבקש מאיתנו לעשות?‏ (‏עב׳ י״ג:‏17‏)‏ לא יכולתי להתווכח עם הטענה הזאת!‏ וכך התחיל שירותנו בבית־אל.‏ במהלך כל השנים הרבות שאנחנו יחד,‏ אמונתה של אשתי,‏ יישוב הדעת שלה וראייתה הרוחנית חיזקו את הנישואין שלנו ועזרו לנו להחליט החלטות טובות.‏

גם עכשיו כשאנחנו מזדקנים אנג׳ל ממשיכה להיות רעיה מצוינת ותומכת.‏ לדוגמה,‏ היינו צריכים להתאמץ לשפר את האנגלית שלנו כדי ללמוד בבתי־ספר תיאוקרטיים,‏ שרבים מהם מתנהלים בשפה זו.‏ גם הצטרפנו לקהילה דוברת אנגלית,‏ אפילו שהיינו באמצע שנות ה־70 לחיינו.‏ בגלל האחריות שלי כחבר ועד סניף בצרפת,‏ לימוד שפה נוספת לא היה משימה פשוטה.‏ אבל אנג׳ל ואני עזרנו זה לזה.‏ היום,‏ כשאנחנו בשנות ה־80 לחיינו,‏ אנחנו ממשיכים להתכונן לאסיפות גם באנגלית וגם בצרפתית.‏ אנחנו גם משתתפים כמה שאנחנו יכולים באסיפות ובשירות עם קהילתנו.‏ יהוה בירך את המאמצים שלנו ללמוד אנגלית.‏

בשנת 2017 אנג׳ל ואני קיבלנו ברכה נפלאה.‏ הייתה לנו הזכות ללמוד בבית־הספר לחברי ועדי סניף ונשיהם,‏ שמתקיים במרכז החינוכי של חברת המצפה בפטרסון,‏ ניו יורק.‏

יהוה הוא אכן המורה האדיר (‏יש׳ ל׳:‏20‏)‏.‏ לכן זה לא מפתיע שמשרתיו,‏ מבוגרים וצעירים,‏ מקבלים את ההשכלה הטובה ביותר שיש (‏דב׳ ד׳:‏5–8‏)‏.‏ למעשה,‏ שמתי לב שצעירים שמקשיבים גם ליהוה וגם לאחים ואחיות מנוסים מתקדמים יפה מבחינה רוחנית והופכים למבוגרים מוצלחים.‏ משלי ט׳:‏9 מזכיר לנו:‏ ”‏תן לחכם,‏ והוא יחכים.‏ למד צדיק,‏ והוא יוסיף על ידיעותיו”‏.‏

לפעמים אני חוזר אחורה כ־60 שנה,‏ לאותו לילה חשוך ומפחיד בהרי אלג׳יריה.‏ לא תיארתי לעצמי אז אילו דברים טובים עוד מצפים לי.‏ למדתי מאחרים כל כך הרבה!‏ יהוה אכן נתן לאנג׳ל ולי חיים עשירים ומתגמלים!‏ לכן אנחנו נחושים לא להפסיק אף פעם ללמוד מאבינו השמימי ומאחים ואחיות נבונים ומנוסים שאוהבים אותו.‏