גדלתי בגְרַץ שבאוסטריה. בגיל שבע נשלחתי לבית־ספר להכשרה דתית. אולם נחשפתי שם לאי־מוסריות מינית מזעזעת בין הכמרים והנזירות. לכן תוך שנה הרשתה לי אימי לעזוב את בית־הספר.‏

בהמשך למדתי בפנימייה. באחד הלילות הופיע שם אבי כדי לקחת אותי למקום בטוח משום שבאותו זמן הופצצה העיר גרץ קשות. ברחנו לעיירה שְלַדמינג. בדיוק אחרי שהגענו אליה וחצינו את הגשר, הוא התפוצץ. במקרה אחר, כשהיינו בחצר ביתנו, ירו לעברי ולעבר סבתי מטוסים שטסו בגובה נמוך. עם סיומה של המלחמה הרגשנו שגם הכנסייה וגם הממשלה אכזבו אותנו.‏

בשנת 1950 החלה עדת־יהוה לחלוק עם אימי את המסר המקראי. נהגתי להקשיב לשיחותיהן ואף הצטרפתי לאימא לחלק מאסיפות הקהילה. לאחר שהשתכנעה שעדי־יהוה הם דת האמת, נטבלה אימי ב־1952.‏

בזמנים ההם נראתה בעיניי הקהילה המקומית כמועדון של נשים מבוגרות. אולם מאוחר יותר ביקרנו בקהילה שבה היו צעירים רבים – כלל וכלל לא ’מועדון זקנות’! כשחזרנו לגרץ, התחלתי לנכוח בכל האסיפות, ועד מהרה השתכנעתי גם אני שהדברים שאני לומדת הם האמת. למדתי להכיר את יהוה כאל המעניק למשרתיו תמיכה איתנה, גם כאשר אנו חשים שאנו ניצבים לבדנו מול בעיות קשות מנשוא (‏תהל’ ג’:6, 7‏).‏

רציתי לחלוק עם אחרים את האמת, והתחלתי עם אחִי ואחיותיי. ארבע אחיותיי הגדולות כבר עזבו את הבית כדי לעבוד כמורות בבית־ספר, אך ביקרתי אותן בכפרים השונים שבהם התגוררו ועודדתי אותן ללמוד  את המקרא. בסופו של דבר, למדו כל אחיי את המקרא והפכו לעדי־יהוה.‏

במהלך השבוע השני שבו בישרתי מבית לבית פגשתי אישה בשנות ה־30 לחייה והתחלתי ללמד אותה את המקרא. היא התקדמה ונטבלה, ולימים נטבלו גם בעלה ושני בניה. שיעורי המקרא הללו השפיעו עליי עמוקות מבחינה רוחנית. מדוע? ובכן, מעולם לא ניהלו עימי שיעור מקרא רשמי. היה עליי להתכונן היטב לכל שיעור ושיעור. במובן מסוים, הייתי צריכה קודם כל ללמד את עצמי כדי שאוכל ללמד את התלמידה שלי. זה עזר לי עד מאוד להעמיק את הבנתי לגבי האמת. באפריל 1954 נטבלתי במים כסמל להקדשתי ליהוה.‏

בשנת 1955 נכחתי בכינוסים בינלאומיים בגרמניה, צרפת ואנגליה. בעת שהייתי בלונדון, פגשתי את אלברט שרודר. הוא היה מורה בבית־ספר גלעד ומאוחר יותר שירת כחבר בגוף המנהל. במהלך סיור במוזיאון הבריטי הסב אח שרודר את תשומת ליבנו לכמה כתבי יד של המקרא. כתבים אלו כללו את שם אלוהים באותיות בעברית, והאח הסביר מהי חשיבותם. זה נגע לליבי והשפיע עליי מבחינה רוחנית. כעת הייתי נחושה מתמיד לפרסם את האמת המצויה בדבר־אלוהים.‏

התחלתי לשרת בשירות המורחב כחלוצה ב־1 בינואר 1956. ארבעה חודשים אחר כך הוזמנתי לשרת כחלוצה מיוחדת באוסטריה. באותו הזמן לא היו עדי־יהוה במיסטלבך, העיירה אליה נשלחתי. אך ניצב מולי קושי אחר. שותפתי לחלוציות ואני היינו די שונות. אני הייתי כמעט בת 19 וגדלתי בעיר; והיא הייתה נערת כפר בת 25. אהבתי לישון עד מאוחר בבקרים; היא אהבה לקום מוקדם. בערב, העדפתי ללכת לישון מאוחר, ואילו שותפתי רצתה לפרוש למיטתה מוקדם. בכל זאת, יישמנו את עצות המקרא והצלחנו לגבור על ההבדלים וליהנות משירות מוצלח יחדיו.‏

למעשה, התמודדנו עם קשיים רציניים נוספים. חווינו גם רדיפות, אך לעולם ’לא ננטשנו’ (‏קור”ב ד’:7–9‏). פעם אחת, בעת שבישרנו בכפר, שחררו האנשים לעברנו את כלביהם. עד מהרה היינו שותפתי ואני מוקפות בכלבים גדולים שנבחו וחשפו את שיניהם. אחזנו ידיים, ואני התפללתי: ”יהוה, בבקשה, כשיתפסו אותנו, רק שנמות מהר!” כאשר היו הכלבים במרחק נגיעה מאיתנו, הם עצרו, כשכשו בזנבם והתרחקו. חשנו שיהוה הגן עלינו. לאחר מכן בישרנו ברחבי הכפר ולשמחתנו הרבה היו האנשים מוכנים להקשיב לנו. אולי הם היו מופתעים מכך שהכלבים לא פגעו בנו או מכך שהמשכנו בפעילותנו אחרי חוויה מזעזעת זו. כמה מהם הפכו בסופו של דבר לעדי־יהוה.‏

חווינו מקרה מפחיד נוסף. יום אחד בעל הבית שלנו חזר שיכור ואיים להרוג אותנו,  בטענה שאנחנו מטרידות את תושבי השכונה. אשתו ניסתה להרגיע אותו ללא הצלחה. היינו למעלה, בחדר שלנו, ושמענו הכול. חיש מהר הצבנו כיסאות מול דלת החדר והתחלנו לארוז את המזוודות שלנו. כשפתחנו את הדלת, עמד בעל הבית בקצה המדרגות בקומה שלנו כשבידו סכין ענקית. ברחנו דרך הדלת האחורית ולאורך השביל הארוך בגינה עם כל החפצים שלנו, ולא שבנו לשם לעולם.‏

הלכנו למלון והזמנו חדר. בסופו של דבר נשארנו בו כמעט שנה, מה שעזר לנו בשירותנו. מדוע? המלון היה ממוקם במרכז העיר, וכמה מתלמידי המקרא שלנו רצו שניפגש בו. עד מהרה קיימנו את שיעור הספר ושיעור המצפה השבועיים בחדר המלון שלנו עם כ־15 נוכחים.‏

נשארנו במיסטלבך למעלה משנה. לאחר מכן קיבלתי מינוי חדש לפֶלדבך, דרומית־מזרחית לגרץ. הייתה לי שותפה חדשה לחלוציות, וגם בעיירה זו לא הייתה קהילה. חלקנו חדר קטנטן בקומה השנייה של בקתת עץ. הרוח חדרה מבעד לרווחים שהיו בין קורות העץ, וניסינו לחסום אותם בעזרת עיתונים. היה עלינו גם לשאוב מים מבאר. אבל כל זה היה שווה את המאמץ. תוך חודשים ספורים נוסדה קבוצה. עם הזמן 30 מחברי משפחה אחת, שאותם לימדנו את המקרא, אימצו את האמת.‏

חוויות מעין אלו חיזקו את הערכתי כלפי תמיכתו האיתנה של יהוה במי שממוקדים בענייני המלכות. גם כאשר אין בידם של בני אדם לסייע לנו, יהוה תמיד שם עבורנו (‏תהל’ קכ”א:1–3‏).‏

בשנת 1958 נערך כינוס בינלאומי בעיר ניו יורק, באיצטדיון ינקי ובפולו גראונדס. הגשתי בקשה כדי לנכוח בו, והסניף באוסטריה שאל אם אהיה מעוניינת ללמוד בכיתה ה־32 של בית־ספר גלעד. כיצד יכולתי לסרב לזכות שכזו? מיד השבתי: ”כן!”‏

בכיתה בגלעד ישבתי לצד מרטין פוצינגר. הוא עבר חוויות מחרידות במחנות הריכוז  הנאציים. גם הוא שירת מאוחר יותר כחבר בגוף המנהל. במהלך השיעורים, מרטין היה לפעמים שואל אותי בשקט: ”אריקה, מה זה אומר בגרמנית?”‏

באמצע הקורס הכריז נתן נור על ארצות היעד שאליהן נישלח. אני נשלחתי לפרגוואי. משום שהייתי כה צעירה, היה עליי להמציא אישור מאבי כדי להיכנס למדינה. אחרי שהשגתי את האישור, הגעתי לפרגוואי במרץ 1959. נשלחתי לבית שליחים באַסוּנסיוֹן עם שותפה חדשה.‏

זמן קצר אחר כך, פגשתי את וולטר ברייט, שליח שהיה בוגר הכיתה ה־30 של גלעד. התחתנו וכעת יכולנו להתמודד עם קשיי החיים יחדיו. בכל פעם שנתקלנו בבעיה רצינית, קראנו את הבטחתו של יהוה בישעיהו מ”א:10‏: ”אל תירא, כי עימך אני. אל תשתע, כי אני אלוהיך. אימצתיך”. זה חיזק את ביטחוננו שכל עוד נעשה כל שביכולתנו להישאר נאמנים לאלוהים ולשים את מלכותו במקום הראשון, הוא אף פעם לא יאכזב אותנו.‏

בהמשך נשלחנו לאזור קרוב לגבול ברזיל. הכמרים שם הסיתו את הצעירים להשליך אבנים על בית השליחים שבו התגוררנו, שמלכתחילה לא היה במצב טוב. אבל אז התחיל וולטר לערוך שיעורי מקרא עם מפקד המשטרה, אשר דאג לכך ששוטרים יוצבו ליד ביתנו במשך שבוע. כעת הניחו לנו הרודפים לנפשנו. לאחר זמן מה עברנו למגורים מתאימים יותר מעבר לגבול ברזיל. בזכות כך יכולנו לערוך אסיפות הן בפרגוואי והן בברזיל. לפני שעזבנו את המקום, כבר היו שם שתי קהילות קטנות.‏

הרופאים אמרו לי שלא אוכל להביא ילדים לעולם, לכן הופתענו כאשר נודע לנו ב־1962 שאני בהיריון. בסופו של דבר השתקענו בהוליווד, פלורידה, קרוב למשפחתו של וולטר. במשך כמה שנים הנסיבות של וולטר ושלי לא אפשרו לנו לשרת כחלוצים. היה עלינו לדאוג למשפחתנו. בכל זאת, המשכנו לתת עדיפות לענייני המלכות (‏מתי ו’:33‏).‏

כשהגענו לפלורידה בנובמבר 1962 הופתענו לגלות שבעקבות הדעה המקומית ביחס להתרועעות בין גזעים שונים, ניהלו האחים השחורים והלבנים את אסיפותיהם בנפרד ובישרו באזורים שונים. אבל יהוה לעולם אינו מפלה אנשים על רקע גזעי, ולא חלף זמן רב עד שהפכו הקהילות למעורבות. ידו של יהוה נראתה בבירור בסידור זה, שכן כיום ישנן עשרות קהילות באזור.‏

למרבה הצער, חלה וולטר בסרטן המוח ומת בשנת 2015. הוא היה בעל נהדר במשך 55 שנות נישואינו. כמו כן, הוא אהב את יהוה ועזר לאחים רבים. אני מצפה ליום שבו יקום לתחייה ואזכה לראותו בבריאות מחודשת (‏מה”ש כ”ד:15‏).‏

אני אסירת תודה שזכיתי לשרת בשירות המורחב למעלה מ־40 שנה וליהנות מחוויות משמחות וברכות רבות. לדוגמה, לוולטר ולי הייתה הזכות לנכוח בטבילתם של 136 מתלמידי המקרא שלנו. כמובן, חווינו קשיים, אך אף פעם לא התייחסנו לקשיים הללו כאל סיבה להפסיק לשרת את אלוהינו הנאמן. במקום זאת, קרבנו אליו עוד יותר ובטחנו בו שיפתור את הבעיות בזמן שלו ובדרך שלו – וכך עשה! (‏טימ”ב ד’:16, 17‏).‏

אני מאוד מתגעגעת לוולטר, אך החלוציות עוזרת לי להחזיק מעמד. ראיתי שמה שעוזר לי רבות הוא ללמד אחרים, ובמיוחד לספר להם על תקוות התחייה. אין ספק שבדרכים רבות מספור הוכיח לי יהוה שהוא אף פעם לא מאכזב. נאמן להבטחתו, הוא תמך בי, חיזק אותי והחזיק בי ’בימין צדקו’ (‏יש’ מ”א:10‏).‏