בלילה שלפני מותו הורה ישוע לשליחיו שלא לשאוף למעמד של גדולה בקרב אחיהם לאמונה. הוא אמר להם: ”מלכי הגויים שולטים בהם, ובעלי הסמכות בקרבם נקראים בפיהם נדבנים. אך אתם אל תהיו כך” (‏לוקס כ”ב:25, 26‏).‏

מי היו הנדבנים שהזכיר ישוע? כתובות, מטבעות וחיבורים שונים חושפים שבחברות יוון ורומא היה נהוג להעניק מתוך כבוד לגברים ולשליטים בולטים את התואר אֶוּאֶרגֶטֶס, או נדבן. כבוד זה הוענק להם מפני שהללו ביצעו שירות ציבורי מועיל.‏

כמה מלכים החזיקו בתואר נדבן, וביניהם נמנים השליטים המצרים הידועים כתלמי ה־3 אוורגטס (247–222 לפה”ס בערך) וכתלמי ה־8 אוורגטס ה־2 (147–117 לפה”ס בערך). השליטים הרומים יוליוס קיסר (48–44 לפה”ס) ואוגוסטוס (31 לפה”ס עד 14 לספירה) החזיקו גם הם בתואר זה, וכך גם הורדוס הגדול, מלך יהודה. הורדוס, ככל הנראה, זכה לכבוד זה לאחר שייבא חיטה כדי להקל על הרעב שממנו סבלו נתיניו, וכן סיפק בגדים לנזקקים.‏

לדברי חוקר המקרא הגרמני אדולף דייסמן, השימוש בתואר נדבן היה נפוץ. הוא ציין: ”לא יהא זה קשה לאסוף מתוך כתובות למעלה ממאה דוגמאות [לשימוש בתואר זה], והדבר לא יצריך זמן רב”.‏

אם כן, מה הייתה כוונתו של ישוע באמרו לתלמידיו: ”אך אתם אל תהיו כך”? האם התכוון שאין הם צריכים לדאוג לרווחתם הכללית של הסובבים אותם? כלל וכלל לא. ישוע ככל הנראה התכוון למניע העומד מאחורי מעשי נדיבות.‏

בימי ישוע ביקשו אנשים עשירים לעשות לעצמם שם טוב על־ידי מימון הופעות ומשחקים בזירה, בניית פארקים ומקדשים וכן תמיכה בפעילויות דומות. אולם הם עשו כן במטרה לזכות לתשואות, לפופולאריות או לקולות. ”אף־על־פי שקיימות מספר דוגמאות לנדיבות אמיתית מצד אותם תורמים”, מציין ספר עיון אחד, ”במקרים רבים נבעו המעשים הללו מאינטרסים פוליטיים אישיים”. שאפתנות ורדיפה אחר אינטרסים אישיים היו מה שישוע האיץ בתלמידיו לדחות.‏

כעבור כמה שנים הדגיש השליח פאולוס את אותה אמת חשובה באשר למניע הנכון שצריך לעמוד מאחורי נתינה. הוא כתב לאחיו לאמונה בקורינתוס: ”יעשה נא כל אחד כפי שהחליט בלבבו, לא בחוסר רצון או מתוך כפייה, שכן את הנותן בשמחה אוהב אלוהים” (‏קור”ב ט’:7‏).‏