נולדתי בשנת 1983.‏ בשנים הראשונות לחיי הייתה לי ילדות רגילה,‏ אבל בגיל עשר התחלתי להרגיש כאבים עזים בכל הגוף.‏ חלפו כשנתיים,‏ ובוקר אחד התעוררתי ולא יכולתי לזוז.‏ כל כמה שהתאמצתי להזיז את רגליי,‏ פשוט לא הצלחתי לעשות את זה.‏ מאותו יום הפסקתי ללכת.‏ המחלה שלי גרמה לי גם להפסיק לגדול,‏ וכיום אני עדיין בממדים של ילד.‏

לאחר כבר כמה חודשים שהייתי מרותק לביתי,‏ הגיעו אלינו שתי עדות־יהוה.‏ בדרך כלל כשהגיעו מבקרים ניסיתי להתחבא,‏ אבל באותו יום הסכמתי לדבר עם שתי הנשים.‏ כשהן דיברו על גן העדן נזכרתי במה ששמעתי כשהייתי בערך בן חמש.‏ באותה עת שליח ששמו ג׳תרו,‏ אשר התגורר בסורינאם,‏ הגיע לכפר שלנו פעם בחודש ולמד עם אבי את המקרא.‏ ג׳תרו היה מאוד אדיב כלפיי וממש אהבתי אותו.‏ בנוסף לכך,‏ סבא וסבתא שלי לקחו אותי כמה פעמים לאסיפות של עדי־יהוה אשר התקיימו בכפר שלנו.‏ לכן כאשר פלורנס,‏ אחת הנשים שביקרו אותי באותו יום,‏ שאלה אותי אם הייתי רוצה לדעת יותר,‏ עניתי בחיוב.‏

פלורנס חזרה עם בעלה,‏ ג׳וסטוס,‏ ויחד הם החלו ללמד אותי את המקרא.‏ הם הבחינו שאינני יודע לקרוא ועזרו לי,‏ ולאחר זמן מה יכולתי לקרוא בעצמי.‏ יום אחד הם סיפרו לי שהם התמנו לשרת בסורינאם.‏ למרבה הצער לא היה אף אחד באוריאלה שיכול היה להמשיך ללמד אותי את המקרא.‏ אך לשמחתי יהוה לא שכח אותי.‏

תוך זמן קצר הגיע לאוריאלה חלוץ ששמו פלויד ופגש אותי בזמן שבישר מבקתה לבקתה.‏ כאשר הציע לי ללמוד את המקרא,‏ חייכתי.‏ ”‏למה אתה מחייך?‏”‏ שאל.‏ סיפרתי לו שכבר למדתי את החוברת מה אלוהים דורש מאיתנו?‏ ושהתחלתי ללמוד את הספר דעת המובילה לחיי־נצח.‏ a הסברתי לו מדוע השיעור הפסיק.‏ פלויד סיים ללמוד איתי את הספר דעת,‏ אבל אז גם הוא התמנה לשרת במקום אחר.‏ שוב לא היה מי שילמד אותי את המקרא.‏

אולם בשנת 2004 גרנביל וג׳ושוע,‏ שני  חלוצים מיוחדים,‏ נשלחו לאוריאלה.‏ הם בישרו מבקתה לבקתה,‏ ומצאו אותי.‏ הם שאלו אותי אם אני רוצה ללמוד,‏ וחייכתי.‏ ביקשתי מהם ללמוד את הספר דעת מההתחלה.‏ רציתי לראות אם הם ילמדו אותי את אותם דברים שלימדו אותי מוריי הקודמים.‏ גרנביל אמר לי שמתקיימות אסיפות בכפר.‏ אף־על־פי שלא יצאתי מהבית כבר קרוב לעשר שנים,‏ רציתי להגיע אליהן.‏ לכן גרנביל אסף אותי מביתי,‏ הושיב אותי על כיסא גלגלים ודחף אותי לכיוון אולם המלכות.‏

בהמשך גרנביל עודד אותי להצטרף לבית־הספר לשירות התיאוקרטי.‏ הוא אמר:‏ ”‏אתה אולי נכה,‏ אבל אתה יכול לדבר.‏ יום אחד תגיש הרצאה פומבית.‏ זה בטוח יקרה”‏.‏ מילותיו המעודדות חיזקו את בטחוני.‏

התחלתי לצאת לשירות עם גרנביל.‏ אבל רבות מדרכי העפר שעברו בכפר היו משובשות מדי בשביל כיסא גלגלים.‏ לכן ביקשתי ממנו להושיב אותי על מריצה ולדחוף אותי ממקום למקום.‏ זה היה סידור טוב מאוד.‏ באפריל 2005 נטבלתי.‏ זמן קצר לאחר מכן האחים הכשירו אותי לדאוג לספרות של הקהילה ולתפעל את מערכת הקול באולם המלכות.‏

למרבה הצער,‏ בשנת 2007 אבי נהרג בתאונת שיט.‏ משפחתנו הייתה בהלם.‏ גרנביל התפלל איתנו והקריא לנו פסוקים מנחמים מהמקרא.‏ כעבור שנתיים הוכינו בטרגדיה נוספת — גרנביל נהרג גם הוא בתאונת שיט.‏

קהילתנו הקטנה התאבלה על מותו.‏ נותרנו ללא זקני־קהילה ועם משרת עוזר אחד.‏ מותו של גרנביל היה ממש כואב;‏ הוא היה חבר יקר.‏ הוא דאג בנאמנות לצרכים הרוחניים והפיזיים שלי.‏ באסיפה שנערכה לאחר מותו הייתי הקריין בשיעור המצפה.‏ הצלחתי להקריא את שני הסעיפים הראשונים,‏ אבל אז התחלתי לבכות ולא יכולתי לעצור את הדמעות.‏ הייתי צריך לרדת מהבמה.‏

הרגשתי השתפרה כאשר אחים מקהילה אחרת באו לאוריאלה כדי לעזור לנו.‏ בנוסף לכך,‏ משרד הסניף שלח חלוץ מיוחד ששמו קוג׳ו.‏ לשמחתי אימי ואחי הקטן החלו ללמוד ונטבלו.‏ ואז,‏ במרס 2015,‏ התמניתי למשרת עוזר.‏ לאחר זמן מה הגשתי את ההרצאה הפומבית הראשונה שלי.‏ באותו יום חיוך עלה על פניי ועיניי התמלאו דמעות הערכה כשנזכרתי במילים שאמר לי גרנביל שנים קודם לכן:‏ ”‏יום אחד תגיש הרצאה פומבית.‏ זה בטוח יקרה”‏.‏

תודות לתוכניות של ^®JW Broadcasting למדתי על אחים לאמונה שמצבם דומה לשלי.‏ אך למרות מגבלותיהם,‏ הם מנהלים חיים פרודוקטיביים ומאושרים.‏ גם לי יש דברים שאני מסוגל לעשות.‏ הרצון שלי לתת את כל הכוח שעדיין יש לי ליהוה הניע אותי להתחיל לשרת כחלוץ רגיל.‏ ואילו חדשות מפתיעות קיבלתי בספטמבר 2019!‏ באותו חודש נודע לי שהתמניתי לשרת כזקן־קהילה בקהילתנו,‏ המונה כ־40 מבשרים.‏

אני מלא הכרת תודה על האחים והאחיות היקרים שלימדו אותי ועזרו לי למלא את שירותי.‏ ומעל לכול,‏ אני מלא הערכה ליהוה על כך שלא שכח אותי.‏