לפני שאגלה לכם מה קרה בהמשך,‏ הרשו לי לספר לכם איך התחלתי לשרת בשירות המורחב.‏

נולדתי בשנת 1942 באי היפהפה קורסאו שבקריביים.‏ אבא שלי,‏ שהיה במקור מסורינאם,‏ עבר לאי כדי לעבוד בו.‏ הוא נטבל שנתיים לפני שנולדתי,‏ והיה אחד מעדי־יהוה הראשונים שנטבלו בקורסאו.‏ a הוא למד איתי ועם אחיי ואחיותיי את המקרא מדי שבוע,‏ אפילו שלא תמיד שיתפנו איתו פעולה.‏ כשהייתי בן 14 אבא החליט שנעבור לסורינאם כדי לטפל באימו המזדקנת.‏

בסורינאם התחלתי להתרועע עם צעירים מהקהילה שהיו נלהבים בשירות יהוה.‏ הם היו גדולים ממני בכמה שנים ושירתו כחלוצים רגילים.‏ כשהם סיפרו על החוויות שהיו להם בשירות השדה,‏ הפנים שלהם קרנו משמחה.‏ אחרי האסיפות היינו יושבים ומדברים על נושאים מקראיים,‏ לפעמים תחת השמיים זרועי הכוכבים.‏ אותם חברים עזרו לי להבין מה אני רוצה לעשות בחיים:‏ לשרת את יהוה.‏ בגיל 16 נטבלתי,‏ ובגיל 18 התחלתי לשרת כחלוץ רגיל.‏

למדתי לקחים רבים בזמן ששירתי כחלוץ,‏ לקחים שעזרו לי לאורך כל הקריירה שלי בשירות המורחב.‏ אחד הלקחים הראשונים שלמדתי הוא שחשוב מאוד להכשיר אחרים.‏ כשהתחלתי את השירות החלוצי,‏ שליח ששמו וילֵם ואן־סייל לקח אותי תחת חסותו.‏ b הוא לימד אותי איך למלא משימות תיאוקרטיות.‏ באותו זמן לא ידעתי כמה הייתי זקוק  להכשרה הזאת.‏ שנה אחר כך התמניתי לשרת כחלוץ מיוחד והתחלתי לעזור לקבוצות מבודדות עמוק בתוך יערות הגשם של סורינאם.‏ כל כך הערכתי את ההכשרה שהאחים נתנו לי!‏ מאז ועד היום אני מנסה לחקות את דוגמתם ולהקדיש זמן כדי להכשיר אחרים.‏

הלקח השני שלמדתי הוא שכדאי לחיות חיים פשוטים אך מאורגנים היטב.‏ בתחילת כל חודש שותפי לחלוציות המיוחדת ואני חישבנו יחד אילו מצרכים אנחנו צריכים לשבועות הקרובים.‏ ואז אחד מאיתנו היה נוסע לעיר הבירה,‏ שהייתה רחוקה מאיתנו,‏ וקונה מה שהיינו צריכים.‏ היה עלינו להשתמש במענק החודשי שקיבלנו בחוכמה ולחלק את המצרכים כך שיספיקו לנו לאורך כל החודש.‏ אם חלק מהמצרכים אזלו בזמן שהיינו ביערות הגשם,‏ בדרך כלל לא היה מישהו שיכול היה לעזור לנו.‏ אני חושב שמשום שלמדתי בגיל צעיר לחיות חיים פשוטים ולהיות מסודר,‏ יכולתי להישאר ממוקד בשירות יהוה לאורך כל חיי.‏

הלקח השלישי שלמדתי היה שזה מועיל ללמד אנשים בשפת האם שלהם.‏ עוד מילדותי דיברתי הולנדית,‏ אנגלית,‏ פפיאמנטו וסְרַנַן טונגו (‏ידועה גם כסרנן)‏,‏ השפה הנפוצה בסורינאם.‏ אבל ביערות הגשם ראיתי שאנשים מגיבים טוב יותר לבשורה הטובה כשאנחנו מבשרים להם בשפת האם שלהם.‏ היה לי קשה לדבר כמה מהשפות האלה,‏ כמו סרמקאן,‏ שבה משתמשים בצלילים גבוהים ונמוכים.‏ אבל המאמץ השתלם.‏ לאורך השנים הצלחתי ללמד יותר אנשים את האמת משום שלמדתי לדבר בשפתם.‏

כמובן,‏ היו לי רגעים מביכים.‏ פעם אחת,‏ לדוגמה,‏ התכוונתי לשאול תלמידת מקרא שדיברה סרמקאן איך היא מרגישה,‏ משום שהיא סבלה מכאבי בטן.‏ אבל בטעות שאלתי אותה אם היא בהריון.‏ מיותר לציין שהיא לא ממש שמחה מהשאלה שלי.‏ למרות שעשיתי טעויות,‏ תמיד התאמצתי לדבר בשפת האם של המקומיים במשימה שלי.‏

בשנת 1970 התמניתי לשרת כמשגיח נפה.‏ באותה שנה הצגתי לקבוצות מבודדות רבות ביערות הגשם את מצגת השקופיות ”‏מבקרים במשרדים הראשיים של עדי־יהוה”‏.‏ כדי להגיע אל אותן קבוצות אני וצוות של אחים ניווטנו בנהרות של יערות הגשם בסירת עץ ארוכה וצרה.‏ על הסירה העמסנו גנראטור,‏ מיכל דלק נייד,‏ עששיות והציוד הנדרש להצגת השקופיות.‏ כשהגענו ליעד שלנו,‏ העברנו את כל הציוד למקום שבו תכננו להציג את המצגת.‏ אבל הדבר שהכי זכור לי מאותם מסעות הוא התגובה של האנשים שגרו באזורים המבודדים האלה — הם כל כך אהבו את המצגות.‏ כל כך שמחתי לעזור לאנשים ללמוד על יהוה ועל החלק הארצי של ארגונו.‏ הגמול הרוחני עלה על כל הקרבה פיזית שעשיתי בשירות יהוה.‏

ידעתי שהרווקות היא יתרון בשירות שלי,‏ אבל עדיין הרגשתי צורך למצוא שותפה לחיים.‏ לכן התחלתי להתפלל באופן ספציפי לגבי הרצון שלי למצוא אישה שתוכל להחזיק מעמד בשמחה באתגרים של השירות המורחב ביערות הגשם.‏ אחרי כשנה התחלתי לצאת עם את׳ל,‏ חלוצה מיוחדת שהייתה לה רוח של הקרבה עצמית.‏ כבר מגיל צעיר את׳ל העריצה את דוגמתו של השליח פאולוס ורצתה כמותו להקדיש את כל כולה לשירות המשיחי.‏ התחתנו בספטמבר 1971 והתחלנו לשרת יחד בשירות הנפתי.‏

את׳ל גדלה במשפחה בלי הרבה אמצעים,‏ ולכן הסתגלה היטב לשירות הנפתי ביערות הגשם.‏ לדוגמה,‏ כאשר ביקרנו קהילות שהיו ממוקמות עמוק ביערות,‏ היינו צריכים לארוז מעט דברים.‏ כיבסנו את הבגדים שלנו והתקלחנו בנהרות.‏ התרגלנו גם לאכול כל מה שהמארחים שלנו הגישו לנו — איגואנות,‏ פירניות או כל דבר אחר שהם צדו ביער או תפסו בנהר.‏ כשלא היו צלחות,‏ אכלנו מעלי בננה.‏ וכשלא היה סכו״ם,‏ השתמשנו באצבעות שלנו.‏ את׳ל ואני מרגישים שההקרבות שעשינו בזמן ששירתנו את יהוה יחד קירבו אותנו זה לזה והידקו עוד יותר את החוט המשולש (‏קהלת ד׳:‏12‏)‏.‏ לא היינו מחליפים את החוויות האלו בדבר!‏

החוויה שסיפרתי בפתיח קרתה לנו בזמן שחזרנו מביקור באזור מבודד ביערות.‏ כשהסירה נכנסה לזרמים שקענו לרגע בנהר,‏ אבל מהר מאוד חזרנו לפני המים.‏ לשמחתנו,‏ לבשנו חגורות הצלה ולא נפלנו מהסירה.‏ אבל היא התמלאה במים.‏ רוקנו את  סירי המזון שלנו לנהר והשתמשנו בהם כדי לרוקן את הסירה ממים.‏

מכיוון שזרקנו את כל האוכל שלנו,‏ החלטנו לדוג בזמן שהמשכנו לשוט לאורך הנהר.‏ אבל לא הצלחנו לתפוס דבר.‏ לכן התפללנו ליהוה וביקשנו ממנו שייתן לנו את המזון הנחוץ לנו לאותו יום.‏ מייד אחרי שהתפללנו אחד האחים זרק למים חכה ותפס דג שהיה גדול מספיק כדי להשביע את חמישתנו לאותו ערב.‏

אחרי ששירתנו חמש שנים בשירות הנפתי,‏ את׳ל ואני זכינו לברכה לא־צפויה — עמדנו להפוך להורים.‏ שמחתי לשמוע את החדשות,‏ אבל לא הייתי בטוח איך זה ישפיע על החיים שלנו.‏ את׳ל ואני רצינו מאוד להישאר בשירות המורחב במידת האפשר.‏ ב־1976 נולד בננו עתניאל.‏ ואחרי שנתיים וחצי נולד הבן השני שלנו,‏ ג׳ובאני.‏

בגלל הצורך הרב שהיה בסורינאם באותה עת,‏ משרד הסניף אפשר לי להמשיך לשרת כמשגיח נפה לצד גידול ילדינו.‏ כשהבנים שלנו היו קטנים,‏ התמניתי לשרת בנפות שהיו בהן מעט קהילות.‏ בדרך כלל יכולתי לשרת שבועיים בכל חודש כמשגיח נודד ובשאר הזמן שירתי כחלוץ בקהילה שאליה היינו שייכים.‏ את׳ל והבנים הצטרפו אליי כשביקרתי קהילות שהיו קרובות לביתנו.‏ אך כאשר ביקרתי קהילות וארגנתי כינוסים ביערות הגשם הייתי לבד.‏

הייתי צריך לארגן את לוח הזמנים שלי כך שאוכל למלא את כל המשימות שלי.‏ וידאתי שמדי שבוע יש לנו שיעור משפחתי.‏ כאשר ביקרתי קהילות ביערות ולא הייתי בבית,‏ את׳ל הדריכה את השיעור המשפחתי.‏ עם זאת,‏ בכל פעם שהתאפשר לנו עשינו דברים כמשפחה.‏ את׳ל ואני גם ארגנו בשביל הבנים בילויים בריאים באופן קבוע — משחקים או טיולים.‏ פעמים רבות נשארתי ער עד מאוחר והתכוננתי למשימות התיאוקרטיות שלי.‏ ואת׳ל,‏ אשת חיל כמו זו המתוארת במשלי ל״א:‏15‏,‏ נהגה להתעורר לפני הזריחה כדי שנוכל לקרוא את הפסוק היומי ולאכול ארוחת בוקר עם הבנים שלנו לפני שהם יצאו לבית־הספר.‏ אני כל כך שמח שזכיתי באישה עם רוח של הקרבה עצמית  שתמיד עזרה לי למלא את המחויבויות המקראיות שלי!‏

כהורים,‏ התאמצנו לעזור לילדים שלנו לאהוב את יהוה ואת השירות המשיחי.‏ רצינו שהם יהפכו את השירות המורחב לקריירה שלהם,‏ אבל לא בשביל לרצות אותנו,‏ אלא בגלל שזו הבחירה שלהם.‏ תמיד הדגשנו להם את השמחה שנובעת מהשירות המורחב.‏ בלי להתעלם מהקשיים,‏ הבלטנו איך יהוה עזר לנו ובירך אותנו כמשפחה.‏ תמיד וידאנו שהבנים שלנו מוקפים באחים ואחיות,‏ ששמו את יהוה במקום הראשון בחייהם.‏

יהוה סיפק לנו כל מה שהיינו צריכים כדי לגדל את המשפחה.‏ אני,‏ כמובן,‏ עשיתי את מיטבי.‏ הניסיון שצברתי כחלוץ מיוחד רווק ביערות הגשם לימד אותי לתכנן מראש את ההוצאות.‏ אבל לפעמים למרות כל המאמצים שלנו לא הצלחנו להשיג כל מה שהיינו צריכים.‏ באותם מקרים אני משוכנע שיהוה התערב ועזר לנו.‏ לדוגמה,‏ בסוף שנות ה־80 ותחילת שנות ה־90 הייתה התקוממות בסורינאם.‏ באותן שנים היה קשה להשיג אפילו דברים בסיסיים.‏ אבל יהוה תמיד דאג לנו (‏מתי ו׳:‏32‏)‏.‏

לאורך כל החיים יהוה דאג לנו והעניק לנו אושר וסיפוק אמיתיים.‏ הילדים שלנו הם ברכה של ממש עבורנו,‏ וזה היה זכות ללמד אותם לשרת את יהוה.‏ אנחנו מאושרים שגם הם בחרו בשירות המורחב כקריירה.‏ עתניאל וג׳ובאני למדו שניהם בבתי־ספר תיאוקרטיים ומשרתים כעת במשרד הסניף בסורינאם עם נשותיהם.‏

את׳ל ואני כבר הזדקנו,‏ אבל אנחנו עדיין עסוקים בשירות יהוה ומשרתים כחלוצים מיוחדים.‏ אנחנו כל כך עסוקים שעדיין לא הצלחתי לפנות זמן כדי ללמוד לשחות!‏ אבל אין לי חרטות.‏ במבט לאחור אני מרגיש שההחלטה שקיבלתי בצעירותי — להפוך את השירות המורחב לקריירה שלי — הייתה אחת ההחלטות הטובות ביותר שיכולתי לקבל.‏