פול:‏ היינו כל כך נרגשים!‏ בנובמבר 1985 עשינו את דרכנו אל יעד השליחות הראשון שלנו — ליבריה,‏ מערב אפריקה.‏ המטוס עצר בסנגל.‏ אן אמרה לי:‏ ”‏רק עוד קצת יותר משעה נגיע לליבריה”‏.‏ ואז שמענו את ההודעה:‏ ”‏כל הנוסעים לליבריה מתבקשים לרדת מהמטוס.‏ לא ניתן לנחות שם בשל ההפיכה”‏.‏ במהלך עשרת הימים הבאים התארחנו אצל שליחים בסנגל ועקבנו אחר החדשות בליבריה,‏ שכללו ידיעות על משאיות עמוסות גופות ועל שעות עוצר שנאכפו על־ידי ירי.‏

אן:‏ אנחנו לא שוחרי הרפתקאות.‏ למעשה,‏ עוד מילדותי היו מכנים אותי ”‏אנני הדאגנית”‏.‏ אפילו לחצות את הכביש זה משהו שמלחיץ אותי!‏ למרות זאת,‏ היינו נחושים להגיע למשימה שלנו.‏

פול:‏ אן ואני נולדנו במערב אנגליה,‏ במרחק של שמונה קילומטרים בלבד זה מזה.‏ שנינו התחלנו לשרת כחלוצים מייד לאחר התיכון,‏ כפי שהוריי ואימה של אן עודדו אותנו לעשות.‏ כשהחלטנו להפוך את השירות המורחב לקריירה,‏ זכינו לתמיכה מלאה מצידם.‏ בגיל 19 הייתה לי הזכות להיכנס לבית־אל,‏ ואן הצטרפה אליי לאחר שנישאנו בשנת 1982.‏

אן:‏ מאוד נהנינו בבית־אל,‏ אבל תמיד רצינו לעבור למקום שיש בו צורך רב יותר.‏ כששירתנו בבית־אל לצד אחים ואחיות שהיו בעבר שליחים,‏ הרצון הזה רק התגבר.‏ התפללנו ליהוה על הנושא הזה כל לילה במשך שלוש שנים.‏ לכן היינו כל כך מאושרים כשקיבלנו ב־1985 את ההזמנה ללמוד בכיתה ה־79 של בית ספר גלעד.‏ עם סיום לימודינו,‏ נשלחנו לליבריה.‏

פול:‏ עלינו על המטוס הראשון שטס לליבריה.‏ האווירה במדינה הייתה מתוחה,‏ ושעות העוצר נותרו בעינן.‏ די היה בפיצוצי אגזוז של רכב כדי להצית מהומה גדולה בשווקים.‏ על מנת להרגיע את עצמנו,‏ נהגנו לקרוא  יחד פרקים מספר תהלים בכל לילה.‏ אבל מאוד אהבנו את המשימה שלנו.‏ אן שירתה כשליחת שטח,‏ ואני שירתי בבית־אל ועבדתי לצד ג׳ון צ׳ארוק.‏ a למדתי הרבה מניסיונו ומהיכרותו עם הנסיבות של האחים והאחיות המקומיים.‏

אן:‏ מדוע התאהבנו בליבריה כל כך מהר?‏ בזכות האחים והאחיות.‏ הם אנשים חמים,‏ ידידותיים וחזקים באמונה.‏ נקשרנו אליהם מאוד,‏ והם הפכו למשפחתנו החדשה.‏ האחים נתנו לנו עצות טובות שחיזקו אותנו רוחנית.‏ השירות היה פשוט חלום.‏ בעלי הבתים היו מתאכזבים אם היינו עוזבים מוקדם מדי.‏ אנשים דיברו על שאלות מקראיות בכל פינה בעיר,‏ ופשוט יכולת לגשת אליהם ולהצטרף לשיחה.‏ היו לנו כל כך הרבה תלמידי מקרא,‏ שהתקשינו ללמד את כולם.‏ זאת הייתה בעיה נפלאה!‏

פול:‏ בשנת 1989,‏ לאחר ארבע שנים של שקט יחסי,‏ הכול השתנה — פרצה מלחמת אזרחים.‏ ב־2 ביולי 1990 חיילים מורדים השתלטו על האזור שבו שכן בית־אל.‏ במשך שלושה חודשים איבדנו כל קשר עם העולם שבחוץ,‏ לרבות משפחותינו והמשרדים הראשיים.‏ שררה אנרכיה במדינה,‏ היה מחסור במזון,‏ ואירעו מקרי אונס רבים.‏ המצב הנורא נמשך 14 שנה והתפשט לכל המדינה.‏

אן:‏ בני שבטים שונים נלחמו וטבחו זה בזה.‏ לוחמים חמושים במדים משונים שוטטו ברחובות ובזזו כל מבנה שנקרה בדרכם.‏ חלק מהלוחמים תיארו את מעשי הרצח שלהם כ”‏שחיטת תרנגולות”‏ ותו לא.‏ גופות נערמו בנקודות הביקורת,‏ אשר חלקן לא היו רחוקות מהסניף.‏ גם עדי־יהוה נאמנים מצאו את מותם,‏ כולל שני שליחים יקרים.‏

האחים היו מוכנים לסכן את חייהם ולהסתיר עדי־יהוה שהשתייכו לשבטים הנרדפים.‏ כך פעלו גם השליחים וחברי בית־אל.‏ חלק מהאחים שנמלטו מבתיהם ישנו בקומה התחתונה בבית־אל,‏ ואחרים התגוררו איתנו בחדרינו בקומה העליונה.‏ פול ואני חלקנו את חדרנו עם משפחה בת שבע נפשות.‏

פול:‏ מדי יום הלוחמים ניסו להיכנס לבית־אל כדי לראות אם מסתתרים שם אנשים שהם חיפשו.‏ פיתחנו שיטת אבטחה המורכבת מארבעה אנשים:‏ שניים צפו מהחלון,‏ בשעה ששניים אחרים יצאו אל השער הקדמי כדי  לשוחח עם הלוחמים.‏ אם שני האחים שעמדו בשער החזיקו את ידיהם בקדמת גופם,‏ פירוש הדבר היה שהכול בסדר.‏ אך אם הם שמו את ידיהם מאחורי גבם,‏ משמעות הדבר הייתה שהלוחמים הגיבו בתוקפנות,‏ ואז האחים שצפו מהחלון מיהרו להחביא את חברינו.‏

אן:‏ לאחר כמה שבועות התפרצו לוחמים זועמים לבית־אל.‏ לקחתי אחות אחת לחדרי ונעלנו את עצמנו בחדר השירותים.‏ היה לנו שם ארון קטן עם תחתית מתפרקת,‏ ששימש כמקום מסתור זעיר.‏ האחות נדחסה פנימה,‏ ובינתיים החיילים החמושים במקלעים שעלו בעקבותינו הלמו בכעס בדלת.‏ פול ניסה לעכב אותם ואמר:‏ ”‏אשתי משתמשת בשירותים”‏.‏ בשעה שהחזרתי את התחתית המתפרקת למקום וסידרתי מחדש את הפריטים השונים,‏ הדבר יצר הרבה רעש ועיכוב מחשיד.‏ התחלתי לרעוד מכף רגל ועד ראש.‏ חשבתי לעצמי:‏ ’‏איך אני אפתח ככה את הדלת?‏’‏ התפללתי ליהוה בלב והתחננתי לעזרתו.‏ אחרי כן פתחתי את הדלת ואיכשהו הצלחתי לומר להם שלום מבלי להסגיר את החרדה שלי.‏ אחד מהם דחף אותי הצידה והלך ישר אל הארון.‏ הוא פתח אותו והפך את כל המדפים.‏ הוא לא הצליח להאמין שהוא לא מצא שם שום דבר.‏ לאחר מכן,‏ הוא ושאר הלוחמים חיפשו בחדרים האחרים ובעליית הגג,‏ אבל גם שם הם לא מצאו כלום.‏

פול:‏ במשך כמה חודשים סבלנו ממחסור חמור במזון.‏ אך המזון הרוחני היה חבל ההצלה שלנו.‏ תוכניות הבוקר בבית־אל היו ”‏ארוחת הבוקר”‏ היחידה שלנו,‏ והן העניקו לנו את הכוח שהיינו זקוקים לו כדי להחזיק מעמד.‏

אילו המזון והמים היו אוזלים והיינו נאלצים לעזוב את הסניף,‏ סביר להניח שהחיילים המורדים היו טובחים בכל האחים שהסתתרו שם.‏ לפעמים הדרך והתזמון שבהם יהוה דאג לנו נראו כמו נס.‏ יהוה סיפק לנו את כל צרכינו ועזר לנו להתגבר על הפחדים!‏

ככל שהעולם נעשה חשוך יותר,‏ כך זרח אור האמת בעוצמה רבה יותר.‏ אחינו ואחיותינו נאלצו לנוס שוב ושוב על נפשם,‏ אך הם תמיד שמרו על אמונתם וכבודם העצמי.‏ חלק תיארו את המלחמה הזו כ”‏הכנה לצרה הגדולה”‏.‏ זקני קהילה ואחים צעירים אזרו אומץ כדי להעניק לאחים הדרכה והכוונה.‏ האחים שנאלצו לברוח מבתיהם נשארו מלוכדים,‏ פתחו שטחי בישור חדשים וקיימו אסיפות באולמי מלכות מאולתרים ביערות.‏ האסיפות שימשו עבורם כאי של עידוד בתוך ים של ייאוש,‏ ופעילות הבישור עזרה להם להתמודד עם המצב.‏ התרגשנו לראות שכשחילקנו לאחים ערכות סיוע,‏ הם ביקשו יותר תיקי שירות מאשר בגדים.‏ אנשים מלאי צער ומוכי טראומה התעניינו  בבשורה הטובה ונדהמו לראות את האחים כל כך שמחים וחיוביים.‏ הם זרחו כאור בחשיכה!‏ (‏מתי ה׳:‏14–16‏)‏ בזכות קנאותם של אחינו,‏ אפילו כמה מהלוחמים האכזריים התחילו לשרת את יהוה.‏

פול:‏ לעיתים היה עלינו לצאת מהמדינה.‏ שלוש פעמים עזבנו לתקופה קצרה ופעמיים לשנה שלמה.‏ הדברים שאמרה שליחה אחת ביטאו יפה את רגשותינו:‏ ”‏בגלעד מלמדים אותך להשקיע את כל הלב במשימה שלך,‏ וזה מה שעשינו.‏ לכן כשנאלצנו לעזוב את אחינו במצב הזה,‏ הרגשנו כאילו ליבנו נקרע!‏”‏ אך שמחנו שהתאפשר לנו לעזור לאחים בליבריה כשהיינו במדינות השכנות.‏

אן:‏ במאי 1996,‏ נסענו עם זוג נוסף ברכב של הסניף שהיה עמוס במסמכים חשובים.‏ תכננו להגיע למקום בטוח יותר בצד השני של העיר,‏ במרחק 16 קילומטר מבית־אל.‏ אבל אז האזור שנסענו בו הותקף.‏ לוחמים זועמים החלו לירות באוויר,‏ עצרו אותנו והוציאו שלושה מאיתנו מהרכב,‏ אך פול נותר בפנים.‏ עמדנו שם המומים ממה שקרה.‏ פתאום ראינו את פול מגיח מבין ההמונים כשהוא מדמם מהמצח.‏ מרוב המהומה חשבנו שירו בו,‏ אבל במקרה כזה הוא לא היה מסוגל ללכת.‏ אחד הלוחמים היכה אותו ודחף אותו מחוץ לרכב.‏ לשמחתנו,‏ הייתה זו רק פציעה קלה.‏

רכב הסעות צבאי עמוס אנשים מפוחדים עבר לידנו.‏ נתלינו עליו מבחוץ ואחזנו בו בקצות אצבעותינו.‏ הנהג נסע במהירות מסחררת וכמעט נפלנו.‏ התחננו אליו שיעצור אבל הוא פחד לעשות זאת.‏ איכשהו הצלחנו לשמור על אחיזתנו.‏ אך כשהגענו,‏ עצבינו היו מרוטים ושרירינו רעדו מרוב מאמץ.‏

פול:‏ לא היה ברשותנו דבר מלבד הבגדים המלוכלכים והקרועים שלגופנו.‏ הסתכלנו אחד על השני ותהינו איך אנחנו עדיין בחיים.‏ ישנו בשדה פתוח ליד מסוק רעוע ומנוקב מקליעים.‏ למוחרת טסנו בו לסיירה לאון.‏ היינו אסירי תודה על כך שנשארנו בחיים,‏ אך הדאגה לשלומם של האחים הדירה שינה מעינינו.‏

אן:‏ הגענו לסניף בפריטאון,‏ סיירה לאון.‏ שם דאגו לנו להכול והרגשנו בטוחים.‏ אבל אז התחלתי לסבול מפלשבקים.‏ במהלך היום הייתי כל הזמן דרוכה,‏ כל דבר קטן הבהיל אותי והרגשתי מנותקת מהמציאות.‏ בלילות קמתי רועדת ושטופת זיעה קרה.‏ הוצפתי בתחושת אימה והתקשיתי לנשום.‏ פול חיבק אותי,‏ התפלל איתי ושרנו יחד שירי מלכות עד שהפסקתי לרעוד.‏ הרגשתי שאני משתגעת ושאני לא יכולה יותר לשרת בתור שליחה.‏

לעולם לא אשכח מה קרה מייד לאחר מכן.‏ ממש באותו השבוע קיבלנו שני כתבי עת.‏ הראשון היה עורו!‏ מ־8 ביוני 1996 (‏אנג׳)‏ שהכיל מאמר בנושא התמודדות עם התקפי חרדה‏.‏ בזכות כך הבנתי מה מתחולל בתוכי.‏ כתב העת השני היה המצפה מ־15 במאי 1996 שהכיל את המאמר ”‏מאין הם שואבים את כוחם?‏‏”‏ הופיעה שם תמונה של פרפר שאחת מכנפיו ניזוקה.‏ המאמר הסביר שכפי שפרפר מסוגל לאכול ולעוף למרות פגיעה קשה בכנפיו,‏ גם אנחנו יכולים בעזרת רוח יהוה לעזור לאחרים גם אם אנו סובלים מפגיעה רגשית.‏ זה היה מזון רוחני מחזק מיהוה שהגיע בדיוק בזמן המתאים (‏מתי כ״ד:‏45‏)‏.‏ למדתי לעומק מאמרים כאלה ושמרתי אותם בקלסר.‏ עם הזמן הסימפטומים של הפוסט־טראומה התפוגגו.‏

פול:‏ היינו כל כך שמחים בכל פעם שהתאפשר לנו לחזור הביתה לליבריה.‏ בסוף שנת 2004 כבר היינו במשימה הזו קרוב ל־20 שנה.‏ המלחמה הסתיימה,‏ ונערכו תוכניות כדי לשפץ את הסניף.‏ אבל פתאום התבקשנו למלא משימה חדשה.‏

זה היה מבחן של ממש.‏ רקמנו קשרים כל כך קרובים עם משפחתנו הרוחנית שם.‏ איך נוכל לעזוב?‏ זכרנו שכשהלכנו ללמוד בבית ספר גלעד,‏ היינו מוכנים לעזוב את משפחותינו היקרות וראינו כיצד יהוה בירך את נכונותנו  להפקיד את עצמנו בידיו.‏ לכן קיבלנו את המשימה הזו,‏ שלקחה אותנו למדינה השכנה,‏ גאנה.‏

אן:‏ הזלנו דמעות רבות כשהגיעה העת להיפרד מהאחים בליבריה.‏ הופתענו מאוד כשאח קשיש וחכם בשם פרנק אמר לנו:‏ ”‏תשכחו מאיתנו”‏,‏ ואז הוא הסביר:‏ ”‏אנחנו יודעים שזה לעולם לא יקרה,‏ אבל עליכם להקדיש את כל כולכם למשימה החדשה שלכם.‏ היא מיהוה,‏ לכן תתמקדו באחים והאחיות ששם”‏.‏ מילותיו עזרו לנו להתחיל מחדש במקום זר שבו מעטים מכירים אותנו.‏

פול:‏ אבל מהר מאוד נקשרנו למשפחתנו הרוחנית החדשה בגאנה.‏ היו שם כל כך הרבה עדי־יהוה.‏ למדנו רבות מיציבותם ועומק אמונתם של חברינו החדשים.‏ לאחר ששירתנו 13 שנה בגאנה,‏ קיבלנו הפתעה נוספת.‏ התבקשנו לעבור לסניף מזרח אפריקה בקניה.‏ אומנם חשנו געגוע לחברים שרכשנו במשימות הקודמות,‏ אך מייד הרגשנו בבית לצד אחינו בקניה.‏ גם בקניה,‏ כמו במדינות האחרות ששירתנו בהן,‏ יש שטח רחב וצורך רב במבשרים,‏ ואנו נהנים לשרת שם עד היום.‏

אן:‏ לאורך השנים חוויתי לא מעט רגעים שעוררו בי פחד ורעדה.‏ מצבים מסוכנים ומלחיצים עלולים להשפיע עלינו גם מבחינה פיזית וגם מבחינה רגשית,‏ ויהוה לא מגן עלינו באורח נס.‏ עד היום כשאני שומעת קולות של יריות אקדח או של ירי ארטילרי,‏ הבטן שלי מתכווצת,‏ ואני מאבדת תחושה בידיים.‏ אבל למדתי להישען על כל העזרה שיהוה מציע לנו ועל כל האמצעים שהוא מספק כדי לחזק אותנו,‏ כולל התמיכה של האחים והאחיות.‏ נוכחתי לדעת ששמירה על שגרה רוחנית טובה עזרה לנו להישאר במשימתנו.‏

פול:‏ לפעמים שואלים אותנו:‏ ”‏האם אתם אוהבים את המשימה שלכם?‏”‏ במדינות ששירתנו בהן יש אומנם מקומות מדהימים,‏ אבל הן גם עלולות לאבד מהר מאוד מיציבותן ולהפוך למסוכנות.‏ לכן מה שאנו באמת אוהבים במשימות שלנו זה לא המקום עצמו,‏ אלא משפחתנו הרוחנית,‏ אחינו ואחיותינו היקרים.‏ למרות שיש בינינו הבדלי רקע ותרבות,‏ אנו מאוחדים באמונה אחת.‏ חשבנו שנשלחנו כדי לעודד אותם,‏ אבל בסופו של דבר הם היו אלו שחיזקו ועודדו אותנו.‏

בכל משימה שקיבלנו,‏ זכינו לראות נס מודרני — אגודת האחים שלנו.‏ כל עוד אנו חלק מארגון יהוה,‏ תמיד יהיה לנו בית ומשפחה בכל מקום שאליו נלך.‏ אנו מלאי ביטחון שאם נמשיך להישען על יהוה,‏ הוא ייתן לנו את הכוח הנחוץ (‏פיל׳ ד׳:‏13‏)‏.‏