‏”נטבלתי בגיל 15,‏ וכעבור שישה חודשים התחלתי לשרת כחלוצה עוזרת.‏ שנה לאחר מכן מילאתי בקשה לחלוציות רגילה.‏ כשסיימתי את לימודיי בתיכון,‏ הצבתי לעצמי למטרה לשרת במקום שיש בו צורך גדול יותר במבשרי מלכות.‏ רציתי לעזוב את עיירת הולדתי ואת בית סבתי,‏ שלא הייתה אחת מעדי־יהוה.‏ כל כך התאכזבתי כשמשגיח הנפה אמר לי שהמשימה שלי היא לבשר בעיירה שבה נולדתי!‏ ניסיתי להסתיר ממנו את רגשותיי.‏ במבט מושפל הלכתי לחשוב על מה שהוא אמר לי.‏ אמרתי לשותפה שלי לשירות:‏ ’‏נראה לי שאני מתנהגת כמו יונה הנביא.‏ אבל בסוף יונה הלך לנינווה.‏ לכן גם אני אשרת בשטח שקיבלתי’‏.‏

‏”אני משרתת כבר ארבע שנים כחלוצה בעיירה שלי,‏ ואני רואה שזה היה חכם לפעול על־פי ההדרכה שקיבלתי.‏ הבעיה העיקרית הייתה הגישה השלילית שלי.‏ היום אני מרגישה סיפוק רב.‏ בחודש אחד הצלחתי לנהל 24 שיעורי מקרא.‏ בזכות יהוה אפילו התחלתי לתת שיעורי מקרא לסבתא שלי שבעבר התנגדה לאמת”.‏

תלמידת מקרא בפיג׳י הייתה צריכה להחליט אם ללכת לכינוס של עדי־יהוה או להתלוות לבעלה למסיבת יום הולדת של קרוב משפחה.‏ בעלה הרשה לה ללכת לכינוס.‏ היא אמרה לו שאחר כך היא תוכל להגיע למסיבה.‏ אולם כשהיא שבה לביתה לאחר הכינוס,‏ היא הגיעה למסקנה שעדיף שהיא לא תשים את עצמה במצב שבו היא תסכן את הרוחניות שלה.‏ לכן היא החליטה לא ללכת למסיבה.‏

בינתיים אמר בעלה לקרוביו שאשתו הסכימה להצטרף אליהם לאחר שתחזור מ”האסיפה של עדי־יהוה”.‏ הם השיבו לו:‏ ”היא לא תבוא;‏ עדי־יהוה לא חוגגים ימי הולדת‏”.‏ *

בעלה היה גאה בה על כך שפעלה על־פי אמונתה ומצפונה.‏ נאמנותה סללה את הדרך למתן עדות לבעלה ולאחרים.‏ מה הייתה התוצאה?‏ בעלה הסכים ללמוד את המקרא והחל להתלוות אליה לאסיפות.‏