באמצע שנות השלושים עברו אבי ואמי – ג’יימס וג’סי סינקלר – לברונקס, רובע בניו יורק סיטי. אחד ממכריהם החדשים היה וילי סנדון, שהיה גם הוא ממוצא סקוטי. תוך מספר דקות לאחר פגישתם הראשונה החלו שלושתם לדבר על משפחותיהם. היה זה כמה שנים לפני שנולדתי.‏

אמי סיפרה לווילי שזמן קצר לפני פרוץ המלחמה הגדולה טבעו אביה ואחיה הגדול מפני שסירת הדיג שלהם עלתה על מוקש בים הצפוני. וילי אמר: ”אבא שלך בגיהינום!”‏ * וילי היה אחד מעדי־יהוה, וזו הייתה הדרך המשונה שבה נחשפה אמי לאמת המקראית.‏

דבריו של וילי זעזעו את אמי מפני שאביה היה אדם טוב. אבל וילי הוסיף: ”האם תרגישי טוב יותר אם אומר לך שגם ישוע היה בגיהינום?” אמי נזכרה בתפילה שלמדה בכנסייה, שלפיה ישוע ירד לגיהינום והוקם לתחייה ביום השלישי. לכן היא תהתה: ’אם הגיהינום הוא מקום שבו מתענים הרשעים באש, למה ישוע היה שם?’ זה עורר את התעניינותה של אמי בָּאמת. היא החלה לנכוח באסיפות של קהילת ברונקס ונטבלה בשנת 1940.‏

באותם ימים לא הדגישו להורים המשיחיים שעליהם לתת שיעורי מקרא לילדיהם. כשהייתי פעוט אבי נהג להשגיח עליי בשעה שאמי הייתה באסיפות ובשירות בסופי השבוע. כעבור כמה שנים התחלנו אבי ואני להתלוות לאמי לאסיפות. היא הייתה מאוד פעילה בהכרזת הבשורה ונתנה שיעורי מקרא למספר מעוניינים. למעשה, במשך תקופה מסוימת היו מקרים שהיא העבירה שיעורי מקרא קבוצתיים כי תלמידיה התגוררו קרוב זה לזה. התלוויתי אליה לשירות השדה במהלך חופשות הלימודים. כך רכשתי ידע רב על המקרא ולמדתי כיצד להעביר את הכתוב בו לאחרים.‏

 לצערי כשהייתי קטן לא ממש הערכתי את האמת. התייחסתי אליה כאל דבר מובן מאליו. אבל בגיל 12 הפכתי למבשר מלכות ומאז יצאתי בקביעות לשירות השדה. בגיל 16 הקדשתי את חיי ליהוה וב־24 ביולי 1954 נטבלתי בכינוס שנערך בטורונטו, קנדה.‏

חלק מהאחים בקהילתנו היו חברי משפחת בית־אל, והם השפיעו עליי מאוד. התרשמתי מכישורי ההוראה שלהם ומהיכולת שלהם להסביר היטב אמיתות מקראיות. אף־על־פי שמוריי בבית־הספר עודדו אותי ללמוד באוניברסיטה, הצבתי לעצמי מטרה לשרת בבית־אל. לכן מילאתי טופס מועמדות לשירות בית־אל באותו הכינוס בטורונטו. מילאתי שוב את הטופס בשנת 1955 בכינוס שנערך באצטדיון ינקי, ניו יורק סיטי. זמן קצר לאחר מכן, כשהייתי בן 17, קיבלתי הזמנה לשרת בבית־אל בברוקלין החל מ־19 בספטמבר 1955. ביום השני שלי בבית־אל התחלתי לעבוד בכריכייה ברחוב אדמס 117. זמן קצר אחרי כן תפעלתי מכונה שאיגדה מקבצים של 32 עמודים כדי שניתן יהיה לתפור אותם לכדי ספרים במכונה אחרת.‏

כעבור בערך חודש בכריכייה נשלחתי למחלקת כתבי העת מפני שידעתי להקליד במכונת כתיבה. באותה תקופה הקלידו האחים והאחיות את כתובות המנויים החדשים של המצפה ועורו! על גבי לוחיות מתכת ששימשו כתבניות. לאחר כמה חודשים עברתי למחלקת המשלוחים. משגיח המחלקה, קלאוס ג’נסן, שאל אם אהיה מוכן להצטרף לנהג שמוביל במשאית את קרטוני הספרות לרציפים ששימשו למשלוחים  בינלאומיים. הייתי צריך גם לקחת לדואר שקים מלאים בכתבי עת ולשלוח אותם לקהילות ברחבי ארצות הברית. אח ג’נסן אמר שהעבודה הפיזית תועיל לבריאותי. שקלתי רק 57 קילו והייתי רזה כמו גפרור. הנסיעה לרציפים ולדואר חיזקה אותי מבחינה גופנית. אח ג’נסן ידע בדיוק מה אני צריך.‏

כמו כן, מחלקת כתבי העת טיפלה בהזמנות כתבי העת של הקהילות. בזכות כך למדתי באילו שפות הודפסו כתבי העת בברוקלין עבור מקומות אחרים בעולם. לא שמעתי מעולם על הרבה מהשפות הללו, אבל שמחתי לגלות שעשרות אלפי כתבי עת נשלחים למקומות מרוחקים. לימים נפלה בחלקי הזכות לבקר ברבים מהמקומות הללו.‏

בשנת 1961 נשלחתי לעבוד בגזברות, ומשגיח המחלקה היה גרנט סוטר. לאחר כמה שנים זומנתי למשרדו של נתן נור, שהשגיח באותה תקופה על הפעילות הכלל־עולמית. הוא סיפר לי שאחד האחים במחלקה ילמד במשך חודש בבית־הספר לשירות המלכות ולאחר מכן יעבוד במחלקת השירות. התמניתי למלא את מקומו ולעבוד לצד דון אדמס. במקרה דון היה האח שמסרתי לו את טופס המועמדות שלי לשירות בית־אל בכינוס שנערך בשנת 1955. שני אחים אחרים שכבר עבדו באותה מחלקה היו רוברט וולן וצ’ארלס מלהאן. ארבעתנו עבדנו יחד למעלה מ־50 שנה. כל כך נהניתי לשרת לצד אחים נאמנים אלה (‏תהל’ קל”ג:1‏).‏

בשנת 1970 התמניתי לבקר אחת לשנה או שנתיים סניפים של חברת המצפה למשך  מספר שבועות. באותם ימים ביקורים אלה נקראו ביקורים אזוריים. במסגרתם ביקרתי משפחות בית־אל ושליחים ברחבי העולם, עודדתי אותם מבחינה רוחנית ובדקתי את דוחות משרדי הסניף. שמחתי מאוד לפגוש חלק מבוגרי הכיתות הראשונות של בית־ספר גלעד ולראות שהם עדיין משרתים בנאמנות בארצות זרות. הייתה זו זכות גדולה ומשמחת לבקר ביותר מ־90 מדינות במסגרת תפקיד זה.‏

כל חברי משפחת בית־אל בברוקלין התמנו לשרת בקהילות באזור ניו יורק סיטי. הקהילה שנשלחתי אליה הייתה בברונקס. עוד לפני שעברתי לשם צמחה וחולקה הקהילה הראשונה ברובע זה, והקהילה המקורית נקראה קהילת ברונקס צפון. זו הייתה הקהילה שבה שירתי.‏

באמצע שנות השישים עברה להתגורר בשטח קהילתנו משפחה משיחית מלטביה שקיבלה את האמת בדרום ברונקס. ליביה, הבת הבכורה, החלה לשרת כחלוצה רגילה מייד עם סיום לימודיה בתיכון. כעבור כמה חודשים היא עברה למסצ’וסטס כדי לשרת היכן שיש צורך גדול יותר במבשרי מלכות. התחלתי להתכתב אתה ולספר לה על החדשות בקהילה, והיא כתבה לי על הצלחתה בשירות בשטח בבוסטון.‏

כעבור כמה שנים התמנתה ליביה לחלוצה מיוחדת. היא רצתה לעשות כל שביכולתה למען שירות יהוה, ולכן היא הגישה מועמדות לשירות בית־אל והוזמנה לשם בשנת 1971. הרגשתי שהיה זה רמז מיהוה! ב־27 באוקטובר 1973 התחתנו, ואיזו זכות גדולה הייתה זו לקבל נאום חתונה מאח נור. במשלי י”ח:22 נאמר: ”מצא אישה מצא טוב. ויפק רצון מיהוה”. מאז ואילך ליביה ואני משרתים יחדיו בבית־אל כבר יותר מ־40 שנה. אנו עדיין משרתים בקהילה באותו אזור בברונקס.‏

השירות לצד אח נור היה הנאה צרופה. הוא עבד ללא ליאות למען קידום האמת והוקיר מאוד את השליחים ברחבי העולם. רבים מהם היו עדי־יהוה הראשונים במדינות שאליהן נשלחו. עד כמה התעצבתי שאח נור חלה בסרטן בשנת 1976. פעם אחת, כשהיה מרותק למיטתו, הוא ביקש ממני להקריא לו ספרות שעמדה לצאת לאור. הוא ביקש שאקרא לאח פרדריק פראנץ כדי שגם הוא יאזין להקראה. בדיעבד התברר לי שבשל ראייתו הלקויה של אח פראנץ, נהג אח נור להקדיש זמן לא־מבוטל כדי להקריא לו את הספרות לפני הדפסתה.‏

אח נור נפטר בשנת 1977, אבל קרוביו וחבריו התנחמו מהידיעה שהוא נותר  נאמן עד סוף חייו הארציים (‏ההת’ ב’:10‏). לאחר מותו החל אח פראנץ להשגיח על הפעילות.‏

באותם ימים עשיתי עבודות מזכירות עבור מילטון הנשל, אשר שירת לצד אח נור במשך עשרות שנים. אח הנשל הודיע לי שהאחריות העיקרית שלי בבית־אל תהיה כעת לסייע לאח פראנץ בכל הדרוש לו. נהגתי להקריא לו את הפרסומים לפני צאתם לאור. לאח פראנץ היה זיכרון יוצא מגדר הרגיל ויכולת מדהימה להתרכז כל כולו במילים המוקראות. שמחתי מאוד לעזור לו עד תום חייו הארציים בדצמבר 1992.‏

שישים ואחת השנים שבהן שירתי בבית־אל חלפו ביעף. שני הוריי שירתו את יהוה בנאמנות עד יום מותם, ואני מצפה לראותם שוב בעולם טוב יותר (‏יוח’ ה’:28, 29‏). אין דבר בסדר העולמי הישן הזה שיכול להשתוות לזכות הנפלאה לעבוד לצד גברים ונשים נאמנים למען משרתי אלוהים ברחבי העולם. ליביה ואני יכולים לומר בפה מלא שבמהלך שנותינו בשירות המורחב ’חדוות יהוה הייתה מעוזנו’ (‏נחמ’ ח’:10‏).‏

לא קיים אדם שאין לו תחליף בארגון יהוה, ומלאכת ההכרזה על המלכות ממשיכה לצבור תאוצה. הייתה זו זכות משמחת לשרת לאורך השנים לצד הרבה אחים ואחיות נאמנים וחזקים. רוב המשוחים ששירתי לצדם כבר סיימו את חייהם הארציים. אבל אני אסיר תודה על כך שזכיתי להיות שותפם לעבודה של אותם אחים נאמנים בשירות יהוה.‏