בתחילת שנות ה־40 ההורים שלי למדו את המקרא עם עדי־יהוה.‏ בשלב מסוים הם הפסיקו ללמוד,‏ אבל אימא שלי המשיכה לקבל עותקים של המצפה ועורו!‏ בשנת 1950 נערך כינוס בינלאומי בעיר ניו יורק,‏ והמשפחה שלי נכחה בו.‏

זמן מה אחר כך אח לורנס ג׳פריס התחיל לבקר אותנו.‏ הוא רצה לעזור לי להכיר את האמת.‏ בהתחלה היה לי קשה לקבל את העמדה של עדי־יהוה,‏ את הסירוב שלהם להתערב בעניינים פוליטיים וצבאיים.‏ אמרתי לו שאם כולם באמריקה לא יסכימו להילחם,‏ האויבים יוכלו פשוט לכבוש את הארץ כולה.‏ אח ג׳פריס ענה לי בסבלנות ואמר:‏ ”‏מה יהוה אלוהים היה עושה לדעתך אם כל האנשים באמריקה היו משרתים אותו והאויבים היו מגיעים לתקוף אותם?‏”‏ התגובות שלו בנושא הזה ובנושאים אחרים עזרו לי להבין שלטענות שלי אין בסיס.‏ זה גרם לי להתעניין יותר באמת.‏

הקדשתי שעות רבות לקריאת הוצאות ישנות של המצפה ועורו!‏ שאימא שלי אכסנה במרתף.‏ עם הזמן הבנתי שמה שאני לומד זה האמת,‏ והסכמתי להצעה של אח ג׳פריס ללמוד איתו את המקרא.‏ התחלתי גם לנכוח באסיפות באופן קבוע.‏ אהבתי את האמת בכל ליבי,‏ והתחלתי לבשר את הבשורה הטובה לאחרים.‏ כשהבנתי ש”‏קרוב יום יהוה הגדול”‏ המטרות שלי השתנו (‏צפ׳ א׳:‏14‏)‏.‏ במקום להתמקד בהשכלה אוניברסיטאית,‏ רציתי לעזור לאחרים ללמוד את האמת המקראית.‏

 ב־13 ביוני 1956 סיימתי את לימודיי בתיכון,‏ ואחרי שלושה ימים נטבלתי בכינוס הנפתי.‏ באותו זמן לא יכולתי לתאר לעצמי לכמה ברכות אזכה משום שהקדשתי את חיי ללמוד וללמד על יהוה.‏

שישה חודשים אחרי שנטבלתי התחלתי לשרת כחלוץ רגיל.‏ בגיליון שירות המלכות מדצמבר 1956 הופיע המאמר ”‏התוכל לשרת היכן שיש צורך רב?‏”‏ ההזמנה הזאת הופנתה גם אליי.‏ רציתי לעזור במקומות שבהם מעטים בישרו את הבשורה הטובה (‏מתי כ״ד:‏14‏)‏.‏

עברתי לאדג׳פילד שבדרום קרוליינה.‏ בקהילה שם היו רק ארבעה מבשרים,‏ ויחד איתי הפכנו לחמישה.‏ את האסיפות ערכנו במבואת הבית של אחד האחים.‏ בכל חודש הקדשתי 100 שעות לשירות.‏ הייתי גם עסוק בארגון שירות השדה ובהכנת חלקים לאסיפה.‏ שמתי לב שככל שאני עושה יותר,‏ כך אני לומד יותר על יהוה.‏

אישה אחת שלמדתי איתה את המקרא הייתה הבעלים של בית לוויות בעיירה ג׳ונסטון,‏ שהייתה במרחק כמה קילומטרים.‏ הייתי זקוק לעבודה,‏ וברוב טובה היא הסכימה שאעבוד אצלה במשרה חלקית.‏ היא גם אפשרה לנו להשתמש בבניין קטן כאולם המלכות שלנו.‏

אח ג׳ולי ג׳פריס,‏ הבן של האח שלמד איתי את המקרא,‏ הגיע מברוקלין,‏ ניו יורק,‏ והפך להיות השותף שלי לחלוציות.‏ גרנו יחד בקרון מגורים קטן שאח השאיל לנו.‏

השכר בדרום היה נמוך.‏ הרווחנו רק שניים או שלושה דולרים ליום עבודה.‏ במקרה אחד השתמשתי במטבעות האחרונים שהיו לי כדי לקנות אוכל במכולת.‏ כשיצאתי מהחנות ניגש אליי איש ושאל:‏ ”‏אתה רוצה לעבוד?‏ אני אשלם לך דולר לשעה”‏.‏ הוא שכר אותי לשלושה ימי עבודה בניקיון אתר בנייה.‏ היה לי ברור שיהוה עוזר לי להישאר באדג׳פילד.‏ אבל למרות ההכנסה הנמוכה שלי,‏ הצלחתי לנכוח בכינוס הבינלאומי בעיר ניו יורק ב־1958.‏

ביום השני של הכינוס קרה משהו מיוחד.‏ פגשתי את רובי וודלינגטון,‏ ששירתה כחלוצה רגילה בגאלאטין שבטנסי.‏ שנינו רצינו לשרת כשליחים,‏ ולכן נכחנו בישיבה למעוניינים ללמוד בגלעד שהתקיימה באותו כינוס.‏ בהמשך התחלנו לכתוב זה לזה.‏ ואז הוזמנתי להגיש נאום פומבי בגאלאטין.‏ ניצלתי את ההזדמנות כדי להציע לרובי נישואין.‏ עברתי לקהילה שלה,‏ ובשנת 1959 התחתנו.‏

בגיל 23 התמניתי לשרת כמשרת הקהילה (‏כיום נקרא מתאם מועצת הזקנים)‏  בגאלאטין.‏ היינו הקהילה הראשונה שאותה אח צ׳ארלס תומפסון ביקר כמשגיח נפה.‏ הוא היה אח מנוסה,‏ אבל הוא בכל זאת שאל אותי לְמה האחים זקוקים לדעתי ואיך משגיחי נפה אחרים דאגו לצרכים האלה.‏ למדתי ממנו שחשוב לשאול שאלות ולהבין את כל העובדות לפני שמטפלים בעניין מסוים.‏

במאי 1964 הוזמנתי ללמוד בבית־הספר לשירות המלכות,‏ שאורכו היה חודש ימים.‏ בית־הספר ניערך בסאות׳ לנסינג,‏ ניו יורק.‏ האחים שלימדו אותנו עזרו לי לפתח רצון עז ללמוד יותר ולגדול מבחינה רוחנית.‏

בינואר 1965 רובי ואני הוזמנו לשרת בשירות הנפתי.‏ התמנינו לשרת בנפה שהתפרשה על שטח נרחב,‏ מנוקסוויל שבטנסי כמעט עד ריצ׳מונד שבווירג׳יניה.‏ הוא כלל גם קהילות בצפון קרוליינה,‏ קנטקי ומערב וירג׳יניה.‏ ביקרתי רק את הקהילות השחורות,‏ משום שבאותה תקופה הייתה הפרדה גזעית בדרום ארצות הברית,‏ כך ששחורים לא יכלו להתאסף עם לבנים.‏ לאחים לא היה הרבה מבחינה חומרית,‏ ולמדנו לחלוק מה שהיה לנו עם חסרי האמצעים.‏ אח ששירת שנים רבות כמשגיח נפה לימד אותי לקח חשוב:‏ ”‏היה אח.‏ אל תבוא לקהילה ותתנהג כמו בוס.‏ אתה יכול לעזור להם אם הם יראו בך אח”‏.‏

בזמן שביקרנו בקהילה קטנה רובי התחילה ללמד אישה צעירה שהייתה לה תינוקת בת שנה.‏ בגלל שאף אחד בקהילה לא יכול היה להמשיך את השיעור,‏ רובי המשיכה ללמד אותה באמצעות מכתבים.‏ בביקור הבא שלנו האישה הגיעה לכל האסיפות.‏ כאשר שתי חלוצות מיוחדות עברו לקהילה הן המשיכו את השיעור,‏ ועד מהרה האישה נטבלה.‏ אחרי כ־30 שנה,‏ בשנת 1995,‏ אחות צעירה ניגשה לרובי בבית־אל בפטרסון והציגה את עצמה.‏ היא הייתה הבת של האישה שאיתה רובי למדה.‏ היא ובעלה למדו בכיתה ה־100 של בית־ספר גלעד.‏

הנפה השנייה שבה שירתנו הייתה במרכז פלורידה.‏ בערך באותה תקופה היינו זקוקים לרכב,‏ והצלחנו להשיג רכב במחיר מצוין.‏ אבל בשבוע הראשון משאבת המים התקלקלה.‏ לא נשאר לנו כסף כדי לתקן אותה.‏ התקשרתי לאח שחשבתי שיוכל לעזור לנו.‏ הוא שלח את אחד העובדים שלו שיתקן את המכונית ולא הסכים לקחת מאיתנו כסף.‏ הוא אמר לנו שהעניין מטופל.‏ הוא אפילו נתן לנו קצת כסף במתנה!‏ זו הייתה דוגמה נפלאה לאופן שבו יהוה דואג למשרתיו.‏ זה הזכיר לנו שאנחנו צריכים להיות נדיבים כלפי אחרים.‏

בכל פעם שביקרנו קהילה נשארנו לישון בבית של אחת המשפחות.‏ בזכות זה רקמנו קשרי חברות הדוקים רבים.‏ באחד הימים השארתי במכונת הכתיבה דוח לא־גמור על הקהילה.‏ כשחזרתי באותו ערב גיליתי שהילד בן השלוש של המשפחה שאצלה ישנו ”‏עזר”‏ לי לסיים את הדוח.‏ צחקנו על זה במשך שנים.‏

ב־1971 קיבלתי מכתב ובו הודיעו לי שהתמניתי לשרת כמשגיח מחוז בעיר ניו יורק.‏ היינו המומים!‏ כשעברנו לשם הייתי רק בן 34.‏ האחים קיבלו אותי בחמימות.‏ הייתי משגיח המחוז השחור הראשון שלהם.‏

כמשגיח מחוז נהניתי ללמד על יהוה כל סוף שבוע בכינוסים הנפתיים.‏ לרבים ממשגיחי הנפה היה ניסיון רב יותר משלי.‏ אחד מהם הגיש את נאום הטבילה שלי.‏ אח אחר,‏ תיאודור ג׳רס,‏ שירת בהמשך כחבר בגוף המנהל.‏ בקהילות היו גם אחים מנוסים רבים ששירתו בבית־אל בברוקלין.‏ משגיחי הנפה וחברי בית־אל עזרו לי להרגיש בנוח,‏ וכל כך הערכתי את זה.‏ ראיתי במו עיניי שהם היו רועים אוהבים,‏ שנשענו על דבר־אלוהים ותמכו בנאמנות בארגון.‏ הענווה שלהם הקלה עליי ועזרה לי לשרת כמשגיח המחוז.‏

בשנת 1974 הגוף המנהל מינה קבוצה אחרת של משגיחי נפה לשרת כמשגיחי מחוז,‏ ואני חזרתי לשרת כמשגיח נפה — הפעם בדרום קרוליינה.‏ באותה עת הקהילות והנפות כבר לא היו מופרדות,‏ והאחים היו מאוד שמחים על כך.‏

בסוף 1976 התמניתי לשרת בנפה בג׳ורג׳יה,‏ בין אטלנטה לקולמבוס.‏ אני זוכר היטב שהגשתי את נאום הלוויה של חמישה ילדים שחורים שמתו אחרי שקבוצת מציתים זרקו פצצות תבערה לבתיהם.‏ האם נפצעה ואושפזה בבית החולים.‏ זרם קבוע של עדי־יהוה,‏ גם שחורים וגם לבנים,‏ הגיע לבית החולים כדי לנחם את ההורים.‏ ראיתי כמה יוצאת דופן הייתה האהבה של האחים.‏ חמלה כזו יכולה לעזור למשרתי אלוהים להתמודד עם הנסיבות הקשות ביותר.‏

ב־1977 התבקשנו להגיע לבית־אל בברוקלין לכמה חודשים כדי לעזור בפרויקט מסוים.‏ לקראת סוף הפרויקט שניים מחברי הגוף המנהל נפגשו איתי ושאלו אם רובי ואני נהיה מוכנים לשרת בבית־אל באופן קבוע.‏ נענינו להזמנה בחיוב.‏

עבדתי במשך 24 שנה במחלקת השירות,‏ שם האחים עוסקים פעמים רבות בשאלות רגישות ומורכבות.‏ לאורך השנים הגוף המנהל סיפק הדרכה בהתאם לעקרונות המקרא.‏ התשובות של מחלקת השירות מבוססות על הדרכה זו,‏ והיא גם הבסיס להכשרה שמקבלים משגיחי הנפה,‏ זקני הקהילה והחלוצים.‏ החומר הזה עזר לרבים לגדול מבחינה רוחנית,‏ ובזכות כך ארגון יהוה התחזק.‏

משנת 1995 עד 2018 ביקרתי במשרדי סניף רבים כנציג המשרדים הראשיים,‏ שבעבר נקרא משגיח אזור.‏ נפגשתי עם ועדי סניפים,‏ חברי בית־אל ושליחים כדי לעודד אותם ולסייע להם בכל קושי.‏ ורובי ואני תמיד התעודדנו כששמענו את החוויות שלהם.‏ לדוגמה,‏ בשנת 2000 ביקרנו ברואנדה.‏ כל כך התרגשנו לשמוע איך האחים ומשפחת בית־אל שרדו את רצח העם ב־1994.‏ רבים מהם איבדו את יקיריהם.‏ אבל למרות מה שהאחים האלה חוו,‏ הם המשיכו להיות מלאי אמונה,‏ תקווה ושמחה.‏

כעת אנחנו בשנות ה־80 לחיינו.‏ ב־20 השנה האחרונות אני משרת בוועד הסניף של ארצות הברית.‏ אף פעם לא למדתי באוניברסיטה,‏ אבל רכשתי את ההשכלה הנעלה מיהוה וארגונו.‏ זה נתן לי את הכלים ללמד אחרים אמיתות מקראיות שיכולות להועיל להם לנצח (‏קור״ב ג׳:‏5;‏ טימ״ב ב׳:‏2‏)‏.‏ ראיתי איך המסר המקראי יכול לעזור לאנשים לשפר את חייהם ולפתח קשר עם הבורא שלהם (‏יעקב ד׳:‏8‏)‏.‏ בכל פעם שיש לרובי ולי הזדמנות אנחנו מעודדים אחרים להעריך את הזכות שיש להם ללמוד על יהוה וללמד אחרים אמיתות מקראיות — הזכות הגדולה ביותר שממנה משרת יהוה יכול ליהנות!‏