נולדתי ב־1926 בקרוקסוויל,‏ אוהיו שבארצות הברית.‏ אמי ואבי לא היו דתיים,‏ אבל הם דרשו מאתנו הילדים,‏ שמונה במספר,‏ ללכת לכנסייה.‏ הלכתי לכנסייה המתודיסטית.‏ כאשר הייתי בן 14 העניק לי הכומר פרס משום שבמשך שנה הגעתי כל יום ראשון לכנסייה.‏

בערך באותו הזמן החלה שכנתנו מרגרט ווקר,‏ אחת מעדי־יהוה,‏ לבקר את אמי ולשוחח אתה על המקרא.‏ יום אחד החלטתי לשבת אתן.‏ אמי חשבה שאפריע לשיעור ואמרה לי לצאת מהבית.‏ אבל המשכתי לנסות להקשיב לשיחות שלהן.‏ לאחר מספר ביקורים שאלה אותי מרגרט:‏ ”האם אתה יודע מהו שמו של אלוהים?‏” אמרתי לה:‏ ”כולם יודעים את זה — קוראים לו אלוהים”.‏ היא אמרה:‏ ”תביא את המקרא שלך ותפתח בתהלים פ״ג:‏19‏”.‏ עשיתי כדבריה וגיליתי ששמו של אלוהים הוא יהוה.‏ רצתי החוצה לחברים שלי ואמרתי להם:‏ ”כשתגיעו הערב הביתה,‏ תפתחו בתהלים פ״ג:‏19 במקרא ותראו מהו השם של אלוהים”.‏ אפשר לומר שמייד התחלתי לבשר.‏

 למדתי את המקרא ונטבלתי ב־1941.‏ זמן קצר לאחר מכן התמניתי להדריך את שיעור הספר הקהילתי.‏ עודדתי את אמי,‏ אחיי ואחיותיי להצטרף אליי,‏ וכולם החלו לנכוח בשיעור הספר שהדרכתי.‏ אבל אבי לא רצה לבוא.‏

עם הזמן קיבלתי עוד תפקידי אחריות בקהילה,‏ ובניתי לי ספרייה תיאוקרטית.‏ יום אחד הצביע אבי על הספרים שלי ואמר:‏ ”אתה רואה את כל זה?‏ אני רוצה שתוציא את זה ואת עצמך מהבית”.‏ עזבתי את הבית ומצאתי חדר בעיר הסמוכה זיינסוויל שבאוהיו.‏ אבל הייתי נוסע הלוך ושוב למשפחתי כדי לעודד אותם.‏

אבי ניסה למנוע מאמי לנכוח באסיפות.‏ לפעמים כאשר הייתה בדרכה לאסיפה,‏ הוא רדף אחריה והחזיר אותה בכוח הביתה.‏ אבל היא הייתה יוצאת בריצה מהדלת השנייה והולכת לאסיפה.‏ אמרתי לאמי:‏ ”אל תדאגי.‏ הוא יתעייף מלרדוף אחרייך”.‏ עם הזמן חדל אבי לנסות לעצור בעדה,‏ והיא נכחה באסיפות ללא מאבקים.‏

בשנת 1943 החלה קהילתנו לקיים את בית־הספר לשירות התיאוקרטי,‏ והתחלתי להגיש נאומי תלמיד.‏ העצות שקיבלתי לאחר שהגשתי את החלקים שלי בבית־הספר עזרו לי לשפר את כושר הדיבור שלי.‏

עד אז כבר פרצה מלחמת העולם השנייה.‏ בשנת 1944 קיבלתי צו גיוס.‏ התייצבתי בפורט הייס בקולמבוס,‏ אוהיו,‏ עברתי שם בדיקות רפואיות ומילאתי טפסים.‏ גם אמרתי לפקידים שאני לא מתכוון להיות חייל,‏ והם שחררו אותי.‏ כמה ימים לאחר מכן הגיע קצין לביתי ואמר לי:‏ ”קורווין רוביסון,‏ יש לי צו מאסר נגדך”.‏

שבועיים לאחר מכן אמר לי השופט בבית המשפט:‏ ”אם זה היה תלוי בי,‏ הייתי גוזר עליך מאסר עולם.‏ יש לך מה לומר?‏” השבתי:‏ ”כבוד השופט,‏ היו צריכים לסווג אותי כאיש דת.‏ כל מפתן דלת הוא דוכן הטפה עבורי,‏ ואני מבשר את הבשורה הטובה על המלכות לאנשים רבים”.‏ השופט אמר לחבר המושבעים:‏ ”אתם לא כאן כדי להחליט אם הבחור הזה הוא איש דת או לא.‏ אתם כאן כדי להחליט אם הוא התגייס לצבא או לא”.‏ תוך פחות מחצי שעה חזרו חבר המושבעים עם פסק הדין — אשם.‏ השופט גזר עליי חמש שנים בכלא פדראלי באשלנד,‏ קנטאקי.‏

בשבועיים הראשונים שהיתי בכלא בקולמבוס,‏ אוהיו.‏ ביום הראשון לא יצאתי מתא המאסר שלי.‏ התפללתי ליהוה:‏ ”אני לא יכול להישאר בתא חמש שנים.‏ אני לא יודע מה לעשות”.‏

למחרת שחררו אותי השומרים מהתא.‏ הלכתי לעבר אסיר גבוה ורחב כתפיים,‏ ושנינו הבטנו מבעד לחלון.‏ הוא שאל אותי:‏ ”מה עשית  שהכניסו אותך לכאן,‏ נמוכצ׳יק?‏” עניתי לו:‏ ”אני אחד מעדי־יהוה”.‏ הוא אמר:‏ ”באמת?‏ אז מה אתה עושה פה?‏” אמרתי לו:‏ ”עדי־יהוה לא נלחמים ולא הורגים אנשים”.‏ הוא אמר:‏ ”הם הכניסו אותך לכלא כי אתה לא מוכן להרוג אנשים.‏ הם מכניסים לכלא אנשים אחרים כי הם הורגים אנשים.‏ זה נשמע לך הגיוני?‏” אמרתי:‏ ”ממש לא”.‏

לאחר מכן הוא אמר:‏ ”במשך 15 שנה הייתי בכלא אחר,‏ ושם קראתי חלק מהספרות שלכם”.‏ כששמעתי זאת התפללתי ליהוה ואמרתי לו:‏ ”יהוה,‏ עזור לי לגרום לאיש הזה להיות לצדי”.‏ באותו הרגע אמר לי פול,‏ זה היה שמו של האסיר:‏ ”אם מישהו מהבחורים האלה ייגע בך,‏ פשוט תצעק.‏ אני אטפל בהם”.‏ כך יצא שלא היו לי בעיות עם איש מ־50 האסירים באגף הזה.‏

אחרי כן הועברתי לאשלנד,‏ ופגשתי כמה אחים בוגרים שכבר שהו שם.‏ ההתרועעות אתם עזרה לי ולאחרים להישאר חזקים רוחנית.‏ הם נתנו לכל אחד מאתנו חלק בתוכנית שבועית לקריאת המקרא.‏ הכנו גם שאלות ותשובות למפגשים שקראנו להם חידונים מקראיים.‏ היה גם אח שהיה אחראי על השטחים.‏ יָשַנו במתחם גדול שהיו בו מיטות לאורך הקירות.‏ האח האחראי על השטחים נהג לומר לי:‏ ”רוביסון,‏ אתה אחראי על המיטה הזו והזו.‏ כל מי שזו מיטתו הוא בשטח שלך.‏ תדאג לבשר לו לפני שהוא עוזב”.‏ כך התאפשר לנו לבשר בצורה מאורגנת.‏

מלחמת העולם השנייה הסתיימה ב־1945,‏ אך נשארתי בכלא זמן מה לאחר מכן.‏ דאגתי למשפחה שלי כי אבי אמר לי:‏ ”אם רק אצליח להיפטר ממך,‏ אני כבר אטפל בשאר”.‏ לאחר שחרורי ציפתה לי הפתעה נעימה.‏ למרות התנגדותו של אבי שבעה מבני משפחתי נכחו באסיפות ואחת מאחיותיי כבר נטבלה.‏

כאשר פרצה מלחמת קוריאה בשנת 1950,‏ שוב קיבלתי צו גיוס,‏ והתייצבתי בפורט הייס.‏ לאחר שעברתי מבחן כשירות,‏ אמר לי הקצין:‏ ”הציונים שלך הם מבין הגבוהים בקבוצה שלך”.‏ השבתי לו:‏ ”טוב,‏ אבל אני לא מתכוון להתגייס לצבא”.‏ ציטטתי את הכתוב בטימותיאוס ב׳.‏ ב׳:‏3 ואמרתי:‏ ”אני כבר חייל  של המשיח”.‏ לאחר שתיקה ארוכה הוא אמר:‏ ”אתה משוחרר”.‏

זמן קצר לאחר מכן נכחתי בישיבה לגבי שירות בית־אל בכינוס בסינסנטי,‏ אוהיו.‏ אח מילטון הנשל אמר לנו שאם אח מעוניין לעבוד קשה למען המלכות,‏ הארגון יכול להשתמש בו בבית־אל.‏ הגשתי טופס לשירות בבית־אל,‏ התקבלתי והגעתי לבית־אל בברוקלין באוגוסט 1954.‏ ומאז אני משרת במסגרת זו.‏

אף פעם לא חסרה לי עבודה בבית־אל.‏ במשך מספר שנים תפעלתי את הדודים בבית הדפוס ובמתחם המשרדים,‏ עבדתי כמכונאי ותיקנתי מנעולים.‏ עבדתי גם באולמי כינוסים בניו יורק סיטי.‏

אני אוהב את השגרה הרוחנית בבית־אל,‏ לרבות תוכנית הבוקר הרוחנית ושיעור המצפה המשפחתי.‏ אני גם אוהב לצאת לשירות עם חברי הקהילה.‏ כשחושבים על זה,‏ השגרה הזו יכולה וצריכה להיות חלק משגרתה של כל משפחה של עדי־יהוה.‏ אם ההורים והילדים ידונו ביחד בפסוק היומי,‏ יקיימו בקביעות את התוכנית הרוחנית המשפחתית,‏ ייטלו חלק פעיל באסיפות הקהילה ויהיו נלהבים בהכרזת הבשורה הטובה,‏ כל בני המשפחה ייהנו מבריאות רוחנית טובה.‏

לאורך השנים רכשתי חברים רבים בבית־אל ובקהילה.‏ כמה מהם היו משוחים וכבר זכו לגמולם השמימי.‏ ואחרים לא היו משוחים.‏ אבל כל משרתי יהוה — כולל חברי בית־אל — אינם מושלמים.‏ אם יש לי חיכוכים עם אח מסוים,‏ אני תמיד מנסה להשכין שלום.‏ אני מהרהר בכתוב במתי ה׳:‏23,‏ 24 וחושב כיצד יש ליישב חילוקי דעות.‏ זה לא קל להתנצל,‏ אבל לעיתים נדירות נתקלתי בבעיה שלא נפתרה לאחר שהתנצלתי.‏

כיום בשל גילי המתקדם קשה לי ללכת מבית לבית,‏ אבל אני לא מרים ידיים.‏ למדתי קצת סינית מנדרינית,‏ ואני נהנה לגשת לסינים ברחוב.‏ בבקרים שבהם אני מבשר אני מחלק לפעמים בין 30 ל־40 כתבי עת למעוניינים.‏

אפילו ערכתי ביקור חוזר בסין!‏ יום אחד  חייכה אליי בחורה נחמדה שחילקה עלוני פרסומת לדוכן פרות.‏ חייכתי אליה בחזרה והצעתי לה את כתבי העת המצפה ועורו!‏ בסינית.‏ היא לקחה אותם ואמרה לי ששמה קטי.‏ בהמשך בכל פעם שקטי ראתה אותי היא ניגשה אליי כדי לשוחח אתי.‏ לימדתי אותה שמות של פרות וירקות באנגלית,‏ והיא הייתה חוזרת אחריי.‏ הסברתי לה גם פסוקים מהמקרא,‏ והיא הסכימה לקבל את הספר המקרא מלמד.‏ אולם לאחר מספר שבועות היא נעלמה.‏

חודשים לאחר מכן הסכימה בחורה אחרת שחילקה עלוני פרסומת לקבל את כתבי העת שהצעתי לה.‏ לאחר שבוע היא מסרה לי את מכשיר הטלפון הנייד שלה ואמרה:‏ ”אתה תדבר עם סין”.‏ אמרתי לה:‏ ”אני לא מכיר אף אחד בסין”.‏ אבל היא התעקשה,‏ אז לקחתי את הטלפון ואמרתי:‏ ”שלום,‏ זה רוביסון”.‏ הקול בצד השני אמר:‏ ”רובי,‏ זו קטי.‏ חזרתי לסין”.‏ אמרתי לה:‏ ”סין?‏” קטי ענתה:‏ ”כן.‏ רובי,‏ הבחורה שנתנה לך את הטלפון,‏ היא אחותי.‏ לימדת אותי הרבה דברים טובים.‏ בבקשה תלמד אותה כמו שלימדת אותי”.‏ אמרתי לה:‏ ”קטי,‏ אעשה את מיטבי.‏ תודה שהודעת לי איפה את”.‏ זמן קצר לאחר מכן דיברתי עם אחותה של קטי בפעם האחרונה.‏ אני לא יודע איפה נמצאות שתי הבחורות כיום,‏ אבל אני מקווה שהן ממשיכות ללמוד על יהוה.‏

כבר 73 שנה שאני משרת את יהוה בשירות המקודש.‏ אני שמח שהוא עזר לי לשמור על ניטרליות ועל נאמנות בכלא.‏ נוסף על כך,‏ אחיי ואחיותיי אומרים לי שהם קיבלו אומץ תודות לכך שלא הרמתי ידיים לנוכח התנגדותו של אבי.‏ אמי ושישה מאחיי ואחיותיי נטבלו לבסוף.‏ גם אבי התרכך,‏ והוא נכח בכמה אסיפות לפני שנפטר.‏

אם זהו רצונו של אלוהים,‏ בני משפחתי וידידיי שמתו יקומו לתחייה בעולם החדש.‏ עד כמה משמח יהיה זה לשרת את יהוה לנצח נצחים עם יקירינו!‏ *