התקדמות פעילות ההכרזה על המלכות בברזיל הייתה יחסית איטית בראשית שנות ה־30 של המאה ה־20.‏ אבל ב־1935 כתבו החלוצים נתניאל ומוד יול לג׳וזף פ.‏ רתרפורד,‏ שעמד אז בראש פעילות הבישור,‏ והביעו נכונות להרחיב את שירותם.‏ הם אמרו:‏ ”נשמח ללכת לכל מקום שהוא”.‏

נתניאל,‏ מהנדס אזרחי שיצא לגמלאות,‏ היה אז בן 62.‏ הוא היה אחראי השירות באחת הקהילות של עדי־יהוה בסן פרנסיסקו שבקליפורניה,‏ ארה״ב.‏ שם הוא ארגן את פעילות הבישור והשתמש בציוד קול להפצת הבשורה הטובה.‏ ניסיונו ורוח ההתנדבות שלו היוו ברכה של ממש במשימתו החדשה כמשרת הסניף בשטח עצום ורב־לשוני — ברזיל.‏

נתניאל ומוד הגיעו לברזיל ב־1936 ביחד עם שותף לחלוציות שהיה גם מתורגמן — אנטוניו פ.‏ אָנְדְרַדֶה.‏ הם הביאו אתם מטען יקר — 35 פונוגרפים ורכב כריזה.‏ בברזיל,‏ המדינה החמישית בגודלה בעולם מבחינת שטחה היבשתי,‏ היו אז רק כ־60 מבשרי מלכות.‏ למרות זאת,‏ אותו ציוד קול חדשני סייע להם לבשר למיליוני אנשים תוך שנים ספורות.‏

חודש לאחר הגעתם של נתניאל ומוד ארגן משרד הסניף את כינוס השירות * הראשון בברזיל,‏ שהתקיים בעיר סאו פאולו.‏ רכב הכריזה (‏ככל הנראה בנהיגתה של מוד)‏ נכנס לשימוש כדי לפרסם את ההרצאה הפומבית,‏ שבה נכחו 110 איש!‏ תוכנית הכינוס העלתה את מורל המבשרים,‏ וכתוצאה מכך הם  הגבירו את השתתפותם בשירות השדה.‏ הם למדו איך לבשר בעזרת ספרות וכרטיסי עדות וכן גם באמצעות הקלטות פונוגרף באנגלית,‏ גרמנית,‏ הונגרית,‏ ספרדית,‏ פולנית ומאוחר יותר גם בפורטוגזית.‏

שלושת כינוסי השירות שהתקיימו ב־1937 בסאו פאולו,‏ בריו דה ז׳נרו ובקוריטיבה,‏ נתנו דחיפה מחודשת לפעילות הבישור.‏ רכב הכריזה התלווה אל באי הכינוס במהלך השירות מבית לבית.‏ ז׳וזה מגלובסקי,‏ שהיה נער צעיר באותם ימים,‏ כתב מאוחר יותר:‏ ”שמנו את הפרסומים המקראיים שלנו על דוכן,‏ וכשרכב הכריזה השמיע את המסר המוקלט דיברנו עם האנשים שיצאו מהבתים כדי לראות מה קורה”.‏

הטבילות התקיימו בנהרות,‏ בשעה שאנשים השתזפו להם בשמש בקרבת מקום.‏ איזו הזדמנות פז לבשר את הבשורה הטובה בעזרת רכב הכריזה!‏ המגברים השמיעו בעוצמה את נאום הטבילה מפי אח רתרפורד,‏ וכל מיני סקרנים הקיפו את הרכב והקשיבו לתרגום הנאום לפורטוגזית.‏ לאחר מכן המועמדים לטבילה נטבלו לקול שירי מלכות שהוקלטו בפולנית,‏ והאחים והאחיות שרו את השירים בשפות שונות.‏ ”זה הזכיר כיצד בחג השבועות כל אחד הבין את המסר בשפתו שלו”,‏ דיווח ספר השנה 1938.‏

לאחר הכינוסים הושמעו בכל יום ראשון ובכל מזג אוויר הרצאות מקראיות מוקלטות מרכב הכריזה בפארקים,‏ באזורי מגורים ובמפעלים במרכז סאו פאולו ובעיירות הסמוכות.‏ רכב הכריזה השמיע תוכנית חודשית ל־000,‏3 התושבים של מושבת מצורעים ששכנה 97 קילומטר צפונית־מערבית לסאו פאולו.‏ ברבות הימים נוסדה שם קהילה משגשגת.‏ למרות מחלתם הקשה,‏ מבשרי מלכות אלה השיגו אישור לבקר במושבת מצורעים אחרת כדי לחלוק עם תושביה את המסר המנחם שבמקרא.‏

בשלהי 1938 הגיעו לבסוף ההקלטות התיאוקרטיות בפורטוגזית.‏ ב”יום כל הנשמות” עבר רכב הכריזה מבית עלמין לבית עלמין והשמיע את התקליטים ”היכן המתים?‏”,‏ ”יהוה” ו”עושר”,‏ וכתוצאה מכך למעלה מ־000,‏40 איש שמעו את המסר!‏

אנשי כמורה זועמים התנגדו להכרזה הפומבית הנועזת על האמת המקראית,‏ ופעמים רבות לחצו על הרשויות המקומיות להשתיק את רכב הכריזה.‏ אחות יול סיפרה על מקרה אחד כשכומר מקומי הסית אספסוף להקיף את רכב הכריזה.‏ אבל למקום הגיעו ראש העיר ואנשי משטרה והקשיבו לכל התוכנית.‏ לפני שעזב,‏ לקח אתו ראש העיר ספרות מקראית.‏ באותו היום לא נרשמה כל מהומה.‏ חרף התנגדות כזו,‏ הדיווח בספר השנה 1940 על ברזיל הכריז ש־1939 היא ”הזמן הטוב מכול לשרת את התיאוקרט הגדול ולפרסם את שמו”.‏

הגעתו של ”רכב הכריזה של המצפה” אכן היוותה נקודת מפנה בפעילות הבישור בברזיל.‏ הוא מילא תפקיד מפתח בהכרזת בשורת המלכות למיליוני אנשים.‏ אף שהרכב המפורסם ההוא נמכר ב־1941,‏ המוני עדי־יהוה ממשיכים להכריז את הבשורה הטובה לאנשים ישרי לב בשטחה העצום של ברזיל (‏מתוך אוצר הארכיון בברזיל‏)‏.‏