בית הכנסת – מה מקורו?‏

משמעות המונח בית כנסת היא מקום התכנסות,‏ או מקום לאסיפות.‏ שם זה מתאים מפני שעוד מימי קדם שימשו בתי הכנסת כמקומות התאספות לשם הדרכה ועבודת אלוהים בקהילות היהודיות.‏ בתנ״ך אין כל אזכור מפורש לבתי כנסת,‏ אך מכתבי־הקודש היווניים עולה בבירור שכבר במאה הראשונה לספירה מקומות התאספות שכאלה היו קיימים.‏

מרבית החוקרים סבורים שבתי כנסת מקורם בגלות היהודים בבבל.‏ האנציקלופדיה יודאיקה ‏(‏אנג׳)‏ מסבירה:‏ ”הגולים,‏ ללא בית המקדש ובארץ ניכר,‏ היו זקוקים לנחמה ממצוקתם,‏ ולכן התאספו מפעם לפעם,‏ קרוב לוודאי בשבתות,‏ וקראו בכתבי־הקודש”.‏ לאחר ששבו מגלותם,‏ נראה שהיהודים המשיכו להתאסף כדי להתפלל ולקרוא בכתבי־הקודש,‏ והקימו בתי כנסת בכל מקום שבו התיישבו.‏

עד למאה הראשונה לספירה כבר הפכו בתי הכנסת למרכז יהודי דתי וחברתי בקהילות שהיו פזורות באגן הים התיכון,‏ ברחבי המזרח התיכון ובארץ ישראל עצמה.‏ פרופסור לי לווין מהאוניברסיטה העברית בירושלים מציין:‏ ”[בית הכנסת] שימש כמקום ללימוד תורה,‏ סעודות דתיות,‏ הליכים משפטיים,‏ הפקדת כספי ציבור ואסיפות פוליטיות וחברתיות”.‏ הוא מוסיף:‏ ”הדבר החשוב ביותר היה,‏ כמובן,‏ הטקסים הדתיים”.‏ לכן אין זה מפתיע שישוע נכח לעיתים תכופות בבתי כנסת (‏מר׳ א׳:‏21;‏ ו׳:‏2;‏ לוקס ד׳:‏16‏)‏.‏ שם לימד,‏ הוכיח ועודד את הנוכחים.‏ לאחר שנוסדה הקהילה המשיחית,‏ השליח פאולוס גם הוא בישר פעמים רבות בבתי כנסת.‏ מי שהתעניינו בדברים רוחניים נמשכו באופן טבעי לבית הכנסת,‏ לכן כאשר נכנס פאולוס לעיר כלשהי,‏ בדרך כלל הלך קודם כול לבית הכנסת ובישר שם (‏מה״ש י״ז:‏1,‏ 2;‏ י״ח:‏4‏)‏.‏