אבי ואימי היו קתולים אדוקים.‏ אך כשהם למדו מהמקרא ששמו של אלוהים הוא יהוה,‏ הם החלו לשרת אותו בקנאות בתור עדי־יהוה.‏ אבי הפסיק לייצר תגליפי עץ בדמותו של ישוע.‏ במקום זאת,‏ הוא השתמש בכישורי הנגרות שלו כדי להפוך את קומת הקרקע בביתנו לאולם המלכות הראשון בסן חואן דל מונטה בפרברי העיר מנילה,‏ בירת הפיליפינים.‏

נולדתי בשנת 1952.‏ מאז שאני זוכר את עצמי הוריי העניקו לי חינוך רוחני מעולה,‏ כמו לארבעת אחיי ושלוש אחיותיי.‏ כשגדלתי,‏ אבי עודד אותי לקרוא פרק מהמקרא כל יום.‏ הוא למד איתי פרסומים רבים של הארגון.‏ מדי פעם,‏ הוריי הזמינו משגיחים נודדים ונציגים ממשרד הסניף להתארח בביתנו.‏ בתור משפחה נהנינו מאוד מביקוריהם משום שהם סיפרו לנו חוויות מעודדות שדרבנו את כולנו להציב את השירות במקום הראשון בחיינו.‏

הוריי הותירו מאחוריהם מורשת רוחנית שהשפיעה עליי עמוקות.‏ לאחר שאימי היקרה נפטרה ממחלה,‏ אבי ואני התחלנו לשרת יחד כחלוצים ב־1971.‏ אבל בשנת 1973,‏ כשהייתי בן 20,‏ אבי נפטר.‏ אובדן הוריי גרם לי להרגיש בדידות וריקנות,‏ אך התקווה המצויה במקרא הייתה עבורי ”‏כעוגן בטוח ויציב”‏ שעזר לי להחזיק מעמד ולהישאר מאוזן מבחינה רגשית ורוחנית (‏עב׳ ו׳:‏19‏)‏.‏ זמן קצר לאחר מותו של אבי התמניתי לחלוץ מיוחד ונשלחתי לקורון,‏ אי מבודד בפרובינציה של פלאוון.‏

הייתי בן 21 כשהגעתי לאי קורון.‏ בתור מי שגדל בעיר הופתעתי לגלות שכמעט לא היו באי מים זורמים,‏ חשמל או תחבורה ממונעת.‏ אומנם היו שם כמה אחים,‏ אך לא היה לי שותף לחלוציות ולעיתים נאלצתי לבשר לבד.‏ במשך החודש הראשון הייתי אכול געגועים למשפחתי ולחבריי.‏ בלילות הייתי נושא עיניי  אל השמיים זרועי הכוכבים ופורץ בבכי.‏ אפילו שקלתי לפרוש מהמשימה ולחזור הביתה.‏

ברגעי הבדידות האלה נהגתי לשפוך את ליבי לפני יהוה.‏ גם ניסיתי להיזכר בנקודות מעודדות מהמקרא ומהפרסומים שלנו.‏ הרהרתי הרבה בתהלים י״ט:‏14 המבטיח שיהוה יהיה ”‏צורי וגואלי”‏ אם אקדיש מחשבה לנושאים הרצויים בעיניו,‏ כמו פעליו ותכונותיו.‏ כמו כן,‏ המאמר ”‏אתה אף פעם לא לבד”‏ a היווה מקור עזרה עצום עבורי,‏ ולא הפסקתי לקרוא אותו שוב ושוב.‏ הזמנים שבהם הייתי לבד עם יהוה היו הזדמנויות יקרות שבהן יכולתי להתפלל,‏ ללמוד ולהרהר.‏

זמן קצר לאחר שהגעתי לקורון,‏ התמניתי לזקן קהילה.‏ בתור זקן הקהילה היחיד הדרכתי לבד את כל האסיפות השבועיות:‏ בית הספר לשירות התיאוקרטי,‏ אסיפת השירות,‏ שיעור הספר הקהילתי ושיעור המצפה.‏ גם הגשתי נאום פומבי מדי שבוע.‏ דבר אחד היה בטוח — כבר לא היה לי זמן להרגיש בודד!‏

השירות בקורון היה פורה,‏ וחלק מתלמידי המקרא שלי נטבלו.‏ אך גם היו לא מעט קשיים.‏ לפעמים הייתי צועד במשך חצי יום כדי להגיע לשטח מבלי לדעת היכן אשאר ללון.‏ בנוסף,‏ שטח הקהילה כלל הרבה איים קטנים.‏ לעיתים קרובות שטתי בסירת מנוע בים סוער כדי להגיע אליהם,‏ וזאת מבלי שידעתי לשחות.‏ אך יהוה עמד לצידי בכל הקשיים האלה והגן עליי.‏ בדיעבד הבנתי שיהוה הכין אותי לקשיים גדולים יותר שציפו לי במשימה הבאה.‏

בשנת 1978 נשלחתי לפפואה גינאה החדשה,‏ השוכנת צפונית לאוסטרליה.‏ זוהי מדינה הררית,‏ השווה בגודלה כמעט לספרד.‏ הופתעתי לגלות שתושביה,‏ המונים כשלושה מיליון איש,‏ דוברים למעלה מ־800 שפות.‏ אך למרבה השמחה,‏ רובם דוברים פידג׳ין מלנזי,‏ הידועה גם כטוק פיסין.‏

התמניתי באופן זמני לקהילה דוברת אנגלית בעיר הבירה פורט מורסבי.‏ לאחר מכן,‏ עברתי לקהילה דוברת טוק פיסין ונרשמתי לקורס ללימוד השפה.‏ השתמשתי במה שלמדתי בכיתה בשירות השדה,‏ וזה עזר לי להשתפר במהירות.‏ לא עבר הרבה זמן וכבר הייתי מסוגל להגיש נאום פומבי בטוק פיסין.‏ להפתעתי הרבה,‏ תוך פחות משנה מאז שהגעתי לפפואה גינאה החדשה,‏ התמניתי לשרת כמשגיח הנפה של קהילות דוברות טוק פיסין במספר פרובינציות גדולות במדינה.‏

מכיוון שהקהילות היו מרוחקות זו מזו הייתי צריך לארגן כינוסים נפתיים רבים ולהיות הרבה בדרכים.‏ בהתחלה הרגשתי מאוד בודד,‏ כי הכול היה זר לי — מדינה חדשה,‏ שפה חדשה ותרבות חדשה.‏ לא יכולתי לנסוע מקהילה לקהילה בשל תנאי השטח הקשים בהרים.‏ הדרך היחידה הייתה לטוס,‏ ועשיתי זאת כמעט כל שבוע.‏ לפעמים הייתי הנוסע היחיד במטוס חד־מנועי רעוע.‏ זו הייתה  חוויה מורטת עצבים.‏ הרגשתי כמו במסעות הימיים שעברתי בפיליפינים!‏

דרך התקשורת היחידה עם הקהילות הייתה באמצעות מכתבים מפני שלמעט אנשים היה טלפון.‏ אבל לעיתים קרובות הגעתי לקהילות עוד לפני שהמכתבים ששלחתי הספיקו להגיע,‏ והייתי צריך לאתר את המבשרים בעצמי.‏ בכל פעם שפגשתי את האחים,‏ הם קיבלו אותי בשמחה והיו מלאי הערכה.‏ זה הזכיר לי מדוע אני עושה את כל המאמצים הללו.‏ חוויתי את תמיכתו של יהוה בדרכים רבות וזה עזר לי לקרוב אליו יותר ויותר.‏

באסיפה הראשונה שלי באי הנקרא בוגונוויל,‏ ניגש אליי זוג ועל פניו חיוך מאוזן לאוזן.‏ הם שאלו אותי:‏ ”‏האם אתה זוכר אותנו?‏”‏ נזכרתי שבישרתי להם כשהגעתי לראשונה לפורט מורסבי.‏ למדתי איתם זמן מה ולאחר מכן העברתי אותם לאח מקומי.‏ כעת שניהם היו טבולים!‏ זו הייתה ברכה אחת מיני רבות שזכיתי לה במהלך שלוש השנים ששירתי בפפואה גינאה החדשה.‏

לפני שעזבתי את קורון ב־1978,‏ הכרתי אחות מקסימה בשם אדל.‏ היא שירתה כחלוצה רגילה בזמן שגידלה את שני ילדיה,‏ סמואל ושירלי.‏ במקביל לכך היא גם טיפלה במסירות באימה הקשישה.‏ במאי 1981 חזרתי לפיליפינים והתחתנתי עם אדל.‏ לאחר שנישאנו,‏ שירתנו כחלוצים רגילים ודאגנו יחד למשפחה.‏

למרות שהייתה לי משפחה,‏ ב־1983 התמניתי שוב לחלוץ מיוחד ונשלחנו לאי לינפקאן בפרובינציית פלאוון.‏ כל המשפחה עברה לאי המבודד הזה,‏ אשר לא היו בו עדי־יהוה.‏ אימה של אדל נפטרה כשנה לאחר שעברנו לשם.‏ אך נשארנו עסוקים בשירות,‏ וזה מה שעזר לנו להתגבר על האובדן.‏ היו לנו הרבה תלמידי מקרא מתקדמים בלינפקאן ותוך זמן קצר היינו זקוקים לאולם מלכות קטן,‏ לכן בנינו אחד בעצמנו.‏ שמחנו לראות שכעבור שלוש שנים נכחו בערב הזיכרון 110 אנשים ורבים מהם נטבלו לאחר שעזבנו את האי.‏

בשנת 1986 התמניתי לשרת בקוליון,‏ אי שבו שכנה מושבת מצורעים.‏ לאחר מכן,‏ גם אדל קיבלה מינוי לשרת בתור חלוצה מיוחדת.‏ בהתחלה,‏ המחשבה לבשר למצורעים הרתיעה אותנו.‏ אך המבשרים המקומיים הרגיעו אותנו ואמרו שהאנשים האלה קיבלו טיפול מתאים ושהסיכון להידבק הוא קטן מאוד.‏ חלק מאותם חולים נכחו באסיפות שנערכו בבית של אחת האחיות.‏ מהר מאוד הרגשנו בנוח לבשר להם.‏ זה היה ממש נפלא לשתף את התקווה המקראית עם אלה שהרגישו דחויים על־ידי אלוהים והחברה.‏ כשראינו שאנשים הסובלים ממחלה זו מוצאים  שמחה מהידיעה שיום אחד הם יוכלו לזכות בבריאות מושלמת,‏ זה חימם את ליבנו (‏לוקס ה׳:‏12,‏ 13‏)‏.‏

איך עזרנו לילדים להתרגל לחיים החדשים בקוליון?‏ אדל ואני הזמנו שתי אחיות צעירות מקורון להצטרף אלינו כדי שלילדים שלנו תהיה חברה טובה.‏ בשירות בישרנו למשפחות שלמות.‏ אדל ואני למדנו עם ההורים.‏ במקביל,‏ סמואל,‏ שירלי ושתי האחיות למדו עם הילדים.‏ בשלב מסוים,‏ לימדנו 11 משפחות את המקרא.‏ היו לנו כל כך הרבה תלמידי מקרא מתקדמים שהצלחנו להקים קהילה חדשה!‏

בהתחלה הייתי זקן הקהילה היחיד באזור,‏ לכן משרד הסניף ביקש ממני להדריך את האסיפות השבועיות עבור שמונת המבשרים בקוליון,‏ ולעשות את אותו הדבר עבור תשעת המבשרים בכפר הנקרא מרילי,‏ שכדי להגיע אליו היינו צריכים לשוט בסירה במשך שלוש שעות.‏ אחרי האסיפות שם,‏ הלכנו כמשפחה דרך האזורים ההרריים במשך שעות רבות כדי לערוך שיעורי מקרא בכפר הנקרא הלסי.‏

הקציר היה כה פורה במרילי ובהלסי ולכן בנינו אולמי מלכות בשני המקומות האלו.‏ כמו שהיה בלינפקאן,‏ האחים והמעוניינים סיפקו את רוב החומרים וביצעו את העבודה בעצמם.‏ האולם במרילי יכול היה להכיל 200 איש ולהתרחב כך שהתאפשר לערוך בו כינוסים נפתיים.‏

בשנת 1993,‏ לאחר שהילדים גדלו,‏ אדל ואני התחלנו לשרת בנפה בפיליפינים.‏ לאחר מכן,‏ בשנת 2000,‏ נכחתי בבית הספר להכשרת משרתים.‏ ואז קיבלתי הכשרה כדי להיות מורה בבית הספר.‏ הרגשתי לא כשיר למשימה הזו,‏ אבל אדל תמיד עודדה אותי והזכירה לי שיהוה ייתן לי את הכוח הדרוש כדי למלא את משימתי החדשה (‏פיל׳ ד׳:‏13‏)‏.‏ אדל דיברה מניסיון,‏ מפני שהיא התמודדה עם בעיות בריאות בזמן מילוי משימתה.‏

 בשנת 2006,‏ בזמן שלימדתי בבית הספר,‏ אדל אובחנה כחולת פרקינסון.‏ זה קרה כרעם ביום בהיר.‏ הצעתי לה שנפרוש ממשימתנו,‏ אך היא אמרה:‏ ”‏תעזור לי בבקשה למצוא רופא שיטפל בי,‏ ואני יודעת שיהוה יעזור לנו לשאת את השאר”‏.‏ במשך שש שנים אדל המשיכה לשרת את יהוה מבלי להתלונן.‏ בשלב מסוים היא לא הייתה מסוגלת ללכת,‏ אך היא המשיכה לבשר בכיסא גלגלים.‏ כשהיא בקושי הצליחה לדבר,‏ היא עדיין הייתה עונה תשובות באסיפות באורך של מילה או שתיים.‏ במהלך התקופה הזו אדל קיבלה הודעות מעודדות רבות על דוגמתה הטובה וכוח עמידתה,‏ עד שנפטרה בשנת 2013.‏ זכיתי לשותפה אוהבת ונאמנה במשך למעלה מ־30 שנה,‏ אך לאחר מותה רגשות אבל ובדידות הציפו אותי שוב.‏

אדל רצתה שאמשיך במשימתי,‏ וזה מה שעשיתי.‏ המשכתי להיות עסוק בשירות יהוה וזה עזר לי להתמודד עם תחושות הבדידות שהיו לי.‏ משנת 2014 עד 2017 התמניתי לבקר קהילות דוברות טגלוג במדינות שבהן פעילותנו הייתה מוגבלת.‏ לאחר מכן,‏ ביקרתי קהילות דוברות טגלוג בטיוואן,‏ ארצות הברית וקנדה.‏ בשנת 2019 לימדתי בכיתות דוברות אנגלית של בית הספר למבשרי המלכות בהודו ובתאילנד.‏ המשימות הללו מילאו אותי שמחה רבה.‏ הייתי מאושר בזכות העובדה שהייתי משוקע כל כולי בשירות יהוה.‏

בכל משימה חדשה התקרבתי אל האחים והאחיות שפגשתי,‏ ולכן הפרידה מהם אף פעם לא הייתה קלה.‏ במצבים מסוימים,‏ הייתי צריך ללמוד להישען על יהוה לחלוטין.‏ אך בזכות כך שתמיד חשתי את תמיכתו,‏ הצלחתי לקבל בלב שלם כל שינוי שנקרה בדרכי.‏ כיום אני משרת כחלוץ מיוחד בפיליפינים.‏ התמקמתי בקהילתי החדשה,‏ שהפכה למשפחה תומכת עבורי.‏ אני גם מאוד גאה לראות את סמואל ושירלי הולכים בדרכה של אימם ומחקים את אמונתה (‏יוח״ג 4‏)‏.‏

חוויתי קשיים רבים בחיי,‏ כולל לראות את אשתי היקרה סובלת ממחלה משתקת ובסופו של דבר לאבד אותה.‏ גם הייתי צריך להתרגל לנסיבות רבות חדשות.‏ אך ראיתי שיהוה ”‏אינו רחוק מכל אחד ואחד מאיתנו”‏ (‏מה״ש י״ז:‏27‏)‏.‏ ידו של יהוה ”‏לא קצרה”‏ מלתמוך במשרתיו ולחזק אותם,‏ אפילו באזורים מבודדים (‏יש׳ נ״ט:‏1‏)‏.‏ יהוה,‏ צורי,‏ היה לצידי לאורך כל חיי ואני אסיר תודה על כך.‏ מעולם לא הייתי לבד.‏