רוז אומרת: ”יש לי הפרעה גנטית שגורמת לי לכאבים חזקים ובלתי פוסקים. איכות החיים שלי הידרדרה בצורה משמעותית”. אחד הדברים שהפריעו לה במיוחד היה לעיתים הקושי להתמקד בלימוד המקרא ובעניינים רוחניים. אבל דבריו הבאים של ישוע ממתי י”ט:26 עזרו לה מאוד: ”לאלוהים הכול אפשרי”. רוז הבינה שיש יותר מדרך אחת ללמוד. הואיל ובשל כאביה הייתה עבורה הקריאה לעיתים כמעט בלתי אפשרית, החלה היא להאזין להקלטות של המקרא ושל ספרות מקראית.‏ * ”אם לא הייתה לי האפשרות הזאת”, היא אומרת, ”אינני יודעת כיצד הייתי שומרת על הרוחניות שלי”.‏

בכל פעם שרוז חשה עצבות בגלל שאין היא יכולה לעשות את מה שעשתה בעבר, היא מוצאת נחמה במילים שבקורינתים ב’. ח’:12‏: ‏”אם קיימת הנכונות, במיוחד אז רצויה הנתינה, וזאת לפי מה שיש לאדם ולא לפי מה שאין לו”. המילים הללו מזכירות לרוז שאלוהים שבע רצון ממעשיה, מפני שהיא עושה כל שביכולתה במסגרת מגבלותיה.‏

דֶלפין, שהוזכרה קודם לכן, מספרת: ”לאחר שנפטרה בתי בת ה־18, היה הכאב כה עז שלא חשבתי שאוכל להמשיך לחיות. ידעתי ששום דבר כבר לא יהיה כמו פעם”. אולם היא מצאה נחמה רבה במילים שבתהלים צ”ד:19‏, שם פנה מחבר המזמור לאלוהים: ”ברוב שׂרעפיי [דאגותיי] בקרבי, תנחומיך ישעשעו נפשי”. היא אומרת: ”התפללתי ליהוה שיעזור לי למצוא דברים שאוכל לעסוק בהם כדי לשכך את כאבי”.‏

דלפין התמסרה לפעילות התנדבותית משמעותית. לימים השוותה את עצמה לצבעי פסטל שבהם משתמשים ילדים – גם אם הם שבורים, עדיין אפשר לצבוע באמצעותם. באופן דומה, אף שחשה שבורה, הבינה שעדיין יש ביכולתה להושיט עזרה לאחרים. היא מספרת: ”לפתע הבנתי שכאשר ניחמתי את תלמידי המקרא שלי בעזרת עקרונות המקרא ונימוקים מקראיים, הייתה זו דרכו של יהוה להרגיע ולנחם אותי”. היא ערכה רשימה של דמויות מקראיות שחוו גם הן יגון עמוק. ”ללא יוצא מן הכלל”, היא אומרת, ”האנשים הללו הרבו כולם בתפילות”. כמו כן, הבינה ש”לא ניתן למצוא תשובות אם לא פותחים את המקרא”.‏

דלפין למדה מהמקרא דבר נוסף – להתמקד בעתיד ולא בעבר. היא שואבת נחמה מהתקווה המצויה במעשי השליחים כ”ד:15‏: ‏”תהיה תחייה הן של הצדיקים והן של הלא־צדיקים”. עד כמה בטוחה דלפין שיהוה יקים את בתה? הבה ניתן לה להשיב על כך: ”אני מביטה אל העתיד ורואה את בתי. הפגישה הבאה שלנו כבר נקבעה, כאילו נכתבה בלוח השנה של אלוהים. אני רואה אותנו יחד בגינה שלנו. המראה הזה כל כך ברור, בדיוק כפי שראיתי אותה ואהבתי אותה ביום שבו נולדה”.‏