שרה נעמדה במרכז החדר והתבוננה סביב. דמיין לעצמך אישה מהמזרח התיכון בעלת עיניים כהות מרשימות ומלאות הבעה. האם היה בהן שמץ של עצבות? אם כן, בהחלט ניתן להבין מדוע. היא צברה זיכרונות רבים בבית זה. היא ובעלה היקר, אברהם, בילו כאן אינספור רגעים מאושרים.‏ * מקום זה היה לבית חם עבורם.‏

השניים התגוררו באור כשדים, עיר משגשגת ובה שפע אומנים, בעלי מלאכה ורוכלים. לכן הם בוודאי צברו רכוש רב. אך עבור שרה ביתה היה יותר מאשר מקום לאחסון חפציה. היא ובעלה חלקו כאן לאורך השנים לא מעט רגעי שמחה ואכזבה והתפללו פעמים כה רבות לאלוהיהם האהוב, יהוה. לשרה היו סיבות למכביר לאהוב את המקום הזה.‏

אולם שרה הייתה מוכנה להותיר מאחור את כל מה שהכירה. אף שאולי כבר הגיעה לגיל 60, היא הסכימה לנדוד למקומות בלתי מוכרים ולחיות חיים רוויי סכנות וקשיים בידיעה שלא תחזור לביתה. מה הוביל אותה לשנות את חייה מן הקצה אל הקצה? ומה נוכל ללמוד מאמונתה?‏

שרה ככל הנראה גדלה בעיר אור. כיום כל שנותר מהעיר הם עיי חורבות. אך בתקופתה של שרה היו מימיו של נהר הפרת ותעלותיו גדושים אוניות סחר שהובילו ממרחוק סחורות יקרות ערך אל העיר הפורחת. אנשים צבאו על רחובותיה הצפופים והמתפתלים, סירות נדחקו זו לזו לאורך רציפיה, ושווקיה היו עמוסים כל טוב. דמיין את שרה גדלה בעיר שוקקת חיים זו ולומדת להכיר רבים מתושביה בשמם. היא ודאי לא נשכחה מזיכרונם, שכן ניחנה ביופי יוצא מגדר הרגיל. נוסף על כל זאת, הייתה לה משפחה ענפה בעיר.‏

שרה נודעת במקרא בזכות אמונתה החזקה — אך לא הייתה זו אמונה באל הירח כפי שהיה נהוג בעיר אור, אשר בה ניצב מגדל לכבוד אל זה. שרה עבדה את האל האמיתי, יהוה. כתבי־הקודש אינם מציינים מניין רכשה אמונה זו. אביה היה, לפחות לזמן מה, עובד אלילים. מכל מקום, היא נישאה לאברהם, שהיה מבוגר ממנה בעשור * (‏בראשית י”ז:17‏). הוא נודע מאוחר יותר כ”אביהם של כל המאמינים” (‏רומים ד’:11‏). אברהם ושרה רקמו קשר נישואין איתן ויציב, אשר התאפיין בכבוד, תקשורת טובה ונכונות הדדית לצלוח קשיים יחדיו. אך מעל הכול, הקשר ביניהם עמד בסימן אהבתם לאלוהים.‏

שרה אהבה מאוד את בעלה, והשניים הקימו  לעצמם בית בין קרוביהם באור. אולם לא חלף זמן רב והם נאלצו להתמודד עם אכזבה מרה. המקרא מוסר: ”ותהי שרי עקרה; אין לה וָלָד” (‏בראשית י”א:30‏). באותה תרבות ובאותם ימים, מצבה של שרה נחשב לאסון. אך שרה נותרה נאמנה לאלוהיה ולבעלה. לוט, אחיינם היתום, ככל הנראה הפך לבן עבורם. החיים המשיכו כסדרם — עד שיום אחד הכול השתנה.‏

אברהם מיהר לעבר שרה כשהתרגשות ניכרת על פניו. הוא התקשה להאמין למה שזה עתה אירע. אלוהיהם נגלה אליו באמצעות מלאך ודיבר אליו! דמיין לעצמך את שרה הנרגשת תולה את עיניה היפות בבעלה ושואלת: ”מה הוא אמר לך? אנא הגד לי!” אברהם אולי התיישב תחילה כדי לארגן את מחשבותיו, ואז סיפר לה את שאמר לו יהוה: ”לך לך מארצך ומקרוביך ובוא אל הארץ אשר אראה לך” (‏מעשי השליחים ז’:2, 3‏). לאחר ששככה ההתרגשות הראשונית, הם החלו לחשוב לעומק על המשימה שהטיל עליהם יהוה. היה עליהם לעזוב את חייהם הנוחים והיציבים ולחיות כנוודים! כיצד תגיב שרה? אברהם ודאי התבונן בה ובחן את תגובתה. האם תהיה מוכנה לתמוך בו ולערוך שינוי כה משמעותי בחייהם?‏

המצב שבפניו ניצבה שרה אולי נשמע לנו זר. אתה עשוי לחשוב, ’אלוהים אף פעם לא ביקש ממני או מבת הזוג שלי לעשות דבר כזה!’ אבל אם חושבים על זה, כולנו עומדים בפני בחירה דומה. אנו חיים בעולם חומרני הדוחק בנו להציב בראש סדר העדיפויות שלנו את הנוחות, הנכסים ותחושת הביטחון שלנו. לעומת זאת, המקרא מעודד אותנו לבחור אחרת — להציב דברים רוחניים במקום הראשון בחיינו ולתת עדיפות לרצון אלוהים על פני רצוננו אנו (‏מתי ו’:33‏). כאשר נבחן את מעשיה של שרה, נוכל לשאול את עצמנו, ’אילו החלטות אני אקבל בחיי?’‏

כששרה ארזה את חפציה, היא התחבטה בשאלה — מה לקחת ומה להותיר מאחור. לא הייתה לה אפשרות לקחת שום פריט גדול מדי עבור שיירת חמורים וגמלים או כל דבר שיכביד עליהם בחייהם כנוודים. הם ודאי נאלצו למכור או למסור חלק ניכר מרכושם. בנוסף, היה על שרה לוותר על הנוחות שבחיי העיר — הנגישות לדוכנים ולשווקים שבהם יכלה לקנות דגן, בשר, פֵּרות, ביגוד, מצרכים ודברי נוחות אחרים.‏

אך אולי הדבר הקשה ביותר עבור שרה היה לוותר על הבית עצמו. אם ביתם דמה לבתים הרבים שחשפו ארכיאולוגים בחורבות אור, נאלצה שרה לוותר על תנאים נוחים במיוחד. חלק מהבתים  הללו כללו למעלה מתריסר חדרים, מים זורמים ומערכות צנרת. אפילו הבית הפשוט ביותר העניק קורת גג יציבה, קירות, דלת ובריח. האם אוהל יוכל לספק את אותה ההגנה כנגד גנבים, או כנגד אריות, נמרים, דובים וזאבים — שהיו כולם נפוצים בארצות המקרא באותם זמנים?‏

ומה באשר למשפחה? ממי תיאלץ שרה להיפרד? ייתכן שהצו שנתן אלוהים ”לך לך מארצך ומקרוביך” היה קשה במיוחד עבור שרה. כאישה חמה ואוהבת, ודאי היו לה אחים ואחיות, אחיינים ואחייניות, דודים ודודות שאליהם נקשרה עד מאוד ושאותם אולי לא תראה עוד לעולם. אף־על־פי־כן, שרה האמיצה הביטה קדימה והמשיכה יום אחר יום בהכנות לקראת העזיבה.‏

למרות הקשיים שרה הייתה ערוכה ומוכנה ליציאה ביום שנקבע. תרח, ראש המשפחה, חבר לאברהם ושרה אף שככל הנראה הגיע כבר לגיל מאתיים (‏בראשית י”א:31‏). אין ספק שחלק ניכר מהטיפול בהורה הקשיש ייפול על כתפיה של שרה. גם לוט הצטרף אליהם בשעה ש’יצאו מארץ הכשדים’ כמצוות יהוה (‏מעשי השליחים ז’:4‏).‏

השיירה עשתה דרכה לאורך נהר הפרת והגיעה תחילה לחרן, ששכנה כ־1,000 קילומטר צפונית־מערבית, שם התיישבה המשפחה לזמן מה. ייתכן שבשלב זה תרח כבר היה חלש מכדי להמשיך במסע, והמשפחה נשארה בעיר עד אשר מת בגיל 205. בשלב מסוים לפני שהמשיכו במסעם, שוב דיבר יהוה לאברהם וחזר על הוראתו לעזוב את הארץ הזו ולעבור לארץ אשר יראה לו. אך הפעם הוסיף אלוהים הבטחה מרגשת: ”ואעשך לגוי גדול” (‏בראשית י”ב:2–4‏). עם זאת, כאשר עזבו את חרן אברהם היה בן 75 ושרה בת 65 וטרם נולדו להם ילדים. איך ייתכן שאומה תיוולד מאברהם? האם יישא אישה נוספת? היות שפוליגמיה הייתה נפוצה באותם ימים, שרה ודאי תהתה על כך.‏

על כל פנים, הם עזבו את חרן והתקדמו במסעם. אך שים לב מי התלוו אליהם כעת. המקרא מספר שמשפחתו של אברהם עזבה את המקום עם הרכוש הרב שצברו וכן עם ”הנפש אשר עשו בחרן” (‏בראשית י”ב:5‏). מי היו אותם אנשים? ככל הנראה משרתים. אברהם ושרה ללא ספק סיפרו על אמונתם לכל מי שהיו מוכנים להקשיב. כמה מקורות יהודיים עתיקים מציינים שאותם אנשים היו גם גרים, כלומר הם החלו לעבוד את יהוה לצד אברהם ושרה. אם כן, אמונתה האיתנה של שרה ודאי הותירה רושם עז על סובביה כשדיברה על אלוהיה ועל תקוותה. טוב נעשה אם נהרהר בכך, כיוון שאנו חיים בתקופה שבה אמונה ותקווה הן מצרך נדיר במיוחד. האם תוכל לשתף אחרים בדברים הטובים שאתה לומד מהמקרא?‏

לאחר שחצו את נהר הפרת, ככל הנראה בי”ד בניסן 1943 לפה”ס, המשיכו במסעם דרומה לעבר הארץ שהבטיח להם יהוה (‏שמות י”ב:40, 41‏). ראה בעיני רוחך את שרה מביטה סביבה ומתפעמת מהיופי, המגוון והאקלים הנעים של הארץ. ליד אלון מורה שבקרבת שכם, שוב נגלה יהוה לאברהם. הפעם אמר לו: ”לזרעך אתן את הארץ הזאת”. איזו משמעות עמוקה הייתה טמונה במילה ”זרע” עבור אברהם! הוא ללא ספק נזכר במה שאירע בגן עדן, כאשר ניבא יהוה שיבוא זרע אשר ישמיד ביום מן הימים את השטן. עוד קודם לכן אמר יהוה לאברהם שאנשי כל העמים יוכלו להתברך בזכות האומה שתיוולד ממנו (‏בראשית ג’:15; י”ב:2, 3,‏ 6, 7‏).‏

יחד עם זאת, קשיי החיים לא פסחו על משפחתו של אברהם. כשהכה רעב בארץ כנען, החליט אברהם לקחת את משפחתו דרומה לעבר מצרים. אולם הוא ידע שבאותו אזור קיימת סכנה מסוימת. לכן אמר לשרה: ”הנה נא, ידעתי כי אישה יפת מראה את. והיה כי יראו אותך המצרים ואמרו, ’אשתו זאת’. והרגו אותי, ואותך יחַיו. אמרי נא אחותי את, למען ייטב לי בעבורך, וחייתה נפשי בגללך” (‏בראשית י”ב:10–13‏). מה הוביל את אברהם לפנות לשרה בבקשה חריגה זו?‏

אברהם לא היה שקרן או פחדן, כפי שטוענים חלק מהמבקרים. שרה באמת הייתה אחותו  למחצה. כמו כן, לזהירותו של אברהם היה בסיס מוצק. אברהם ושרה ידעו כי אין דבר חשוב יותר ממטרתו של אלוהים להקים מאברהם זרע מיוחד ועם סגולה, כך שהיה זה חיוני שאברהם יגלה זהירות. זאת ועוד, ממצאים ארכיאולוגיים חשפו כי לא היה זה דבר חסר תקדים במצרים שאדם בעל כוח חוטף אישה והורג את בעלה. לכן אברהם פעל בתבונה, ושרה גילתה ענווה ושיתפה פעולה עם החלטתו.‏

תוך זמן קצר התברר שחששותיו של אברהם לא היו חסרי שחר; כמה משרי פרעה הבחינו ביופייה המרשים של שרה — עובדה יוצאת דופן בהתחשב בגילה. הם דיווחו על כך לפרעה, אשר ציווה להביאה אליו. קשה לתאר את הייסורים שחש אברהם או את הפחדים שהציפו את שרה. אולם נראה כי היא זכתה ליחס של אורחת כבוד, ולא של בת־ערובה. פרעה ככל הנראה רצה לחזר אחריה ולהרשים אותה בעושרו ואז לנהל עם ”אחיה” משא ומתן בכדי לשאת אותה לאישה (‏בראשית י”ב:14–16‏).‏

דמיין לעצמך את שרה משקיפה על הנוף הנפרש בפניה מחלון או ממרפסת הארמון המצרי. כיצד חשה כעת, כששוב התגוררה בבית עם קירות וקורת גג ונהנתה ממטעמים משובחים? האם הוקסמה מחיי המותרות — שאולי היו מפוארים אף יותר מכל מה שידעה באור? חשוֹב עד כמה היה השטן מרוצה אילו הייתה עוזבת את אברהם ונישאת לפרעה! אבל אפשרות זו לא עלתה בדעתה. היא הייתה נאמנה לבעלה, לנישואיה ולאלוהיה. כמה טוב היה אילו כל אדם נשוי בעולמנו הבלתי מוסרי היה מגלה נאמנות כזו! התוכל לחקות את נאמנותה של שרה ביחסיך עם יקיריך וידידיך?‏

יהוה התערב על מנת להגן על אישה אהובה זו והמיט נגעים על פרעה ועל ביתו. כאשר נודע לפרעה ששרה היא אשת אברהם, שלח אותה בחזרה לבעלה וביקש מכל המשפחה לעזוב את מצרים (‏בראשית י”ב:17–20‏). עד כמה שמח אברהם לקבל שוב לחיקו את אשתו היקרה! זכור כי עוד קודם לכן אמר לה באהבה: ”ידעתי כי אישה יפת מראה את”. אך אברהם העריך פי כמה וכמה יופי מסוג אחר — יופי שלא הסתכם רק במראה החיצוני. לשרה היה יופי פנימי אמיתי, מהסוג שיהוה מעריך (‏פטרוס א’. ג’:1–5‏). זהו יופי שכל אחד מאתנו יכול לטפח. אם נציב עניינים רוחניים לפני דברים חומריים, נחלוק עם אחרים את מה שאנו לומדים על אלוהים ונדבק בנאמנות בעקרונות המוסר של אלוהים לנוכח פיתויים — נוכיח שאנו הולכים בעקבות אמונתה של שרה.‏