מדוע אנו מזדקנים ומתים?
מטרת אלוהים לא הייתה שבני האדם ימותו. הורינו הראשונים, אדם וחוה, נבראו מושלמים בשכלם ובגופם; הם יכלו להיות היום בין החיים. הדבר ניכר בבירור ממה שאמר יהוה לאדם הראשון בנוגע לעץ מסוים בגן עדן.
”ביום אכולך [מהעץ]”, אמר אלוהים לאדם, ”מות תמות” (בראשית ב’:17). אין כל היגיון בצו מעין זה אם אדם בכל מקרה נועד להזדקן ולמות. הוא ידע שאם לא יאכל מפרי העץ — לא ימות.
מטרת אלוהים לא הייתה שבני האדם ימותו
הואיל ובגן עדן היו שפע עצי פרי, אדם וחוה לא היו צריכים לאכול מעץ זה בשביל להתקיים (בראשית ב’:9). אם לא היו אוכלים ממנו, הם היו מוכיחים את ציותם כלפי אלוהים, זה שהעניק להם חיים, ואת הכרתם בזכותו לכוון את צעדיהם.
מדוע אדם וחוה מתו
על מנת להבין מדוע אדם וחוה מתו, עלינו לבחון שיחה בעלת השפעות ארוכות טווח. בשיחה זו השתמש השטן בנחש כדי לומר שקר זדוני. המקרא מוסר: ”והנחש היה ערום מכל חיית השדה אשר עשה יהוה אלוהים. ויאמר אל האישה: ’אף כי [האומנם] אמר אלוהים לא תאכלו מכל עץ הגן?’” (בראשית ג’:1).
חוה השיבה: ”מפרי עץ הגן נאכל. ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלוהים: ’לא תאכלו ממנו ולא תיגעו בו פן תמותון’”. לאחר מכן הנחש אמר: ”לא מות תמותון. כי יודע אלוהים כי ביום אכולכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלוהים, יודעי טוב ורע”. בכך טען השטן שיהוה שקרן ושהוא מנע משהו טוב מהורינו הראשונים (בראשית ג’:2–5).
חוה האמינה למה ששמעה. היא התבוננה בעץ. הוא נראה כה מושך, כה נחשק! היא הושיטה את ידה, קטפה את הפרי ואכלה אותו. בהמשך מספר המקרא: ”ותיתן גם לאישהּ עימה ויאכל” (בראשית ג’:6).
אלוהים אמר לאדם: ”ביום אכולך ממנו מות תמות” (בראשית ב’:17)
עד כמה ודאי נעצב אלוהים לראות את ילדיו האהובים ממרים את פיו בזדון! כיצד הוא הגיב? יהוה אמר לאדם: ’אל האדמה תשוב, כי ממנה לוקחת. כי עפר אתה ואל עפר תשוב’ (בראשית ג’:17–19). בסופו של דבר, אדם ”חי תשע מאות שנה ושלושים שנה, וימות” (בראשית ה’:5). הוא לא עלה לשמיים או עבר לתחום רוחני כלשהו. הוא לא היה קיים עד הרגע שבו ברא אותו יהוה מן העפר. לכן כאשר מת, הפך לחסר חיים בדיוק כמו העפר שממנו נוצר. הוא חדל להתקיים. כמה עצוב!
מדוע אין אנו מושלמים
בשל אי־ציותם המכוון, אדם וחוה איבדו את שלמותם ואת התוחלת לחיות לנצח. הם חוו שינוי גופני; הם הפכו לאנשים לא־מושלמים וחוטאים. אולם חטאם שנבע מאי־ציות לא השפיע עליהם בלבד. הם העבירו את הנטייה לחטוא גם לצאצאיהם. רומים ה’:12 מציין: ”על־ידי אדם אחד [אדם הראשון] נכנס החטא אל העולם ועקב החטא בא המוות, וכך התפשט המוות אל כל בני האדם משום שכולם חטאו”.
המקרא מתאר את החטא והמוות כ’לוט [או מסכה] המכסה את אנשי כל העמים’ (ישעיהו כ”ה:7). לוט זה אופף את האנושות כולה כערפיח אשר ממנו לא ניתן להימלט. אכן, ”בגלל אדם הכול מתים” (קורינתים א’. ט”ו:22). משום כך, ודאי נסכים עם שאלתו של פאולוס, אחד מכותבי המקרא: ”מי יציל אותי מגוף זה המוביל למותי?” היש מישהו שמסוגל לעשות זאת? (רומים ז’:24).
