הקואלה הצמרירי שובה־הלב

מאת כתב עורו!‏ באוסטרליה

בימים עברו,‏ אחת ההפתעות המרגשות בארצות זרות,‏ שעדיין לא נחקרו,‏ היה ללא ספק גילוי בעלי־חיים יוצאי־דופן,‏ מרתקים.‏ כך היה זה לבטח באוסטרליה,‏ לאחר שנת 1788.‏

באותם ימים,‏ מושבות־עונשין סביב פורט ג׳קסון (‏כיום סידני)‏ אוכלסו באסירים שהובאו מאנגליה לאוסטרליה.‏ כעבור עשר שנים,‏ אסיר ששוחרר החל לחקור את החבל ההררי שהשתרע מדרום לסידני,‏ כ־130 קילומטר בפנים האי.‏ נכונה לו הפתעה נעימה,‏ כשעיניו ראו לראשונה את הקואָלָה האוסטראלי.‏ היה זה,‏ כפי שכתב,‏ ”‏בעל־חיים אחר,‏ אשר הילידים מכנים בשם ’‏קולאוויין’‏,‏ הדומה מאוד בחיצוניותו ל’‏עצלן’‏ האמריקני”‏.‏

האם היית רוצה לבחון מקרוב פקעת צמרירית שובת־לב זו,‏ שכעבור מאתיים שנה הפכה מוקד־משיכה לתיירים שהגיעו לאוסטרליה שזופת־השמש?‏ כן,‏ ללא ספק,‏ משום שלאחר שהמבקרים ביבשת זו מבקשים לראות קנגוּרוּ,‏ הם אומרים לעתים קרובות:‏ ”‏אנו חייבים לראות ולגעת בדובון הצמרירי שלכם”‏.‏

בעצם לא דוב

אמת,‏ הקואלה הוא בעל־חיים קטן,‏ שובה־לב.‏ אורכו המירבי הוא כ־80 סנטימטר,‏ והוא אכן נראה כדובון,‏ בעל אף דמוי־כפתור ופרווה נאה.‏ אך,‏ יתכן שתופתע לדעת שהוא אינו שייך כלל למשפחת הדובים.‏

אמנם נכון שתדירוֹת הוא נקרא בשם דוב הקואלה,‏ או הדוב האוסטראלי.‏ אך,‏ הללו אינם אלא שמות מטעים.‏ במקום להיות בן למשפחת הדובים,‏ דומה הקואלה יותר מכל לחיית־כיס אוסטראלית אחרת בשם הוומבאט,‏ הקרובה יותר לבונֶה.‏

 האנציקלופדיה האוסטראלית מכילה תיאור מלבב של יצור שובה־לב זה:‏ ”‏הקואלה הוא בעל גוף שמנמן,‏ פרווה צמרירית עבה בצבע אפור־חום ממעל ולבן־צהבהב מתחת,‏ אוזניים עגלגלות גדולות וצמריריות,‏ ואף קשיח,‏ מזדקר,‏ כמעט דמוי־חדק.‏ .‏.‏.‏ חיה זאת יודעת לטפס בביטחה,‏ אך הילוכה מסורבל על־פני הקרקע”‏.‏

קואלה בוגר שוקל כ־14 קילוגרם.‏ בטבע הם חיים כעשרים שנה.‏ יש מהם שחיו בתנאי שבי שתים־עשרה שנה.‏

בדומה לקנגורו האוסטראלי,‏ הקואלה הינו חיית־כיס,‏ ותהליך הלידה שלו אופייני לחיות־הכיס.‏ גורי הקואלה,‏ שבעֵת לידתם הם קטנים ואינם מפותחים במלואם,‏ עושים את דרכם בלא־סיוע אל כיס האם,‏ ומתמקמים שם תוך גישה נוחה לאחת משתי פטמותיה.‏

כעבור ששה חודשים,‏ הברנש הקטן כבר מפותח די־הצורך ומסוגל לעזוב את הכיס לפרקי־זמן קצרים.‏ אך,‏ לאחר כחודשיים נוספים הוא נעשה גדול מכדי לחזור לשם.‏ מה יעשה כעת?‏ הוא פשוט רוכב על גב אמו,‏ כשהוא נאחז בה היטב מחשש לחייו,‏ שעה שהיא מטפסת מעלה־מטה על העצים.‏

אך,‏ נסיעות ”‏חינם”‏ אלה אינן יכולות להימשך לעד,‏ כך שכעבור חמישה־ששה חודשים על הפעוט להסתדר לבד.‏ ברם,‏ בתקופה קצרה זו,‏ זהו מראה מלבב לראות את אמא־קואלה נושאת בשמחה את תינוקה,‏ הנאחז בגבה עטור־הפרווה.‏ משהוא עוזב את אמו,‏ חי הקואלה הצעיר חיי־בדידות כמעט מוחלטים,‏ והוא בא במגע עם אחרים רק בעונת ההזדווגות.‏

תזונה עתירת־עלים

השם קואלה גזור ממלה השגורה בפי הילידים האוסטראליים,‏ ומשמעותה שהחיה ממעטת לשתות.‏ אך,‏ כיצד יכול הקואלה להתקיים בלא מים?‏ בכך שהוא קולט את הטל ואת הלחלוחית שבעלי־שְרָף,‏ המהווים את מזונו.‏

עלי־שרף?‏ כן,‏ הקואלה מחפש את מזונו על 50 מינים שונים של עצי־אקליפטוס,‏ אך פחות מתריסר אהובים עליו במיוחד.‏ עצי־האקליפטוס ידועים יותר באוסטרליה בשם עצי־שרף,‏ כמו יער השרף האדום,‏ השרף האפור והשרף הכחול של טסמאניה.‏

מנת־המזון היומית של הקואלה הבוגר היא קילוגרם עד קילוגרם־וחצי של עלים,‏ שאותם הוא לועס בנחת,‏ אך ביסודיות.‏ הוא מבלה את רוב זמנו למעלה על עצי־השרף,‏ ויורד רק כדי  לעבור לעץ אחר.‏ הליכתו על הקרקע מגושמת,‏ חסרת־חן.‏

מאחר שהוא נמנה עם החיות הליליות,‏ הוא מקדיש את רוב שעות־היום לשינה,‏ כשהוא יושב ישיבה רופפת במיסעף של עץ,‏ בגובה רב מעל־פני הקרקע.‏ לא נוח?‏ נראה שהוא אינו סבור כך,‏ מה גם שהמיקום מספק לו הגנה מצוינת מפני טורפים.‏

הניתן לביית אותו?‏

אם מקבלים את הקואלה בגיל רך,‏ ניתן לביית אותו,‏ והוא הופך לחיית־מחמד היודעת להחזיר אהבה.‏ זוג בצפון קווינסלנד גידל חיית־מחמד זו מגיל שלושה חודשים.‏ הגורה הקטנה יללה כל לילה,‏ עד שלבסוף הניחו לצידה בסלסלה כרית עטופה פרוות־קואלה.‏ הם כינו אותה בשם טֶדי,‏ ועד שגדלה דייה לאכול מזון מוצק של עלי־שרף,‏ היא ניזונה מחלב־פרה,‏ שאותו ליקלקה בדומה לחתלתולה.‏

הבעיה היתה שטדי הורגלה כל־כך לחברת בני־אדם,‏ עד כי שנאה להישאר לבד ואהבה שישאו אותה כשם שנושאים ילד.‏ היא בעצם הפכה למיטרד.‏ חייה משביעי־הרצון נמשכו שתים־עשרה שנה.‏ ניתן,‏ איפוא,‏ לביית את הקואלה,‏ אך עתה זה לא־חוקי באוסטרליה להחזיק בו כחיית־מחמד.‏

מוגן לאחר שהיה צפוי להכחדה

בתחילה המאה,‏ הקואלה היה כה רב במספר,‏ עד כי דוּוח שמיליונים מהם שכנו על־פני היבשת.‏ אך,‏ מאחר שהם ישנים במהלך היום במיסעפי עצי־האקליפטוס,‏ היוו הם מטרה כה נוחה,‏ שהם נורו באלפיהם לשם הספורט.‏

אחר־כך,‏ כאשר גבר הביקוש לפרוותם הרכה הכסופה־אפורה,‏ החלו לטבוח אותם בהמוניהם.‏ למשל,‏ ב־1908,‏ נמכרו קרוב ל־000,‏60 פרוות־קואלה בסידני בלבד.‏ וב־1924,‏ ייצאו המדינות שבמזרח־אוסטרליה למעלה משני מיליון פרוות.‏

למרבה השמחה,‏ הממשלה הפדראלית של אוסטרליה נוכחה בסכנת־ההכחדה שנשקפה ליצורים מלבבים אלה,‏ ובשנת 1933 העבירה חוקים שאסרו את ייצוא הקואלה ומוצריו.‏ כיום הקואלה הינו בעל־חיים מוגן.‏

ארצות אחרות ניסו להחזיק את הקואלה בגני־החיות שלהן,‏ אך ללא הצלחה מרובה.‏ קשה היה להתמיד בהזנה המיוחדת של עלי־אקליפטוס טריים.‏ אך,‏ מדינת קליפורניה,‏ שבארה״ב,‏ הצליחה בכך,‏ בעיקר משום שהאקלים בה נוח לגידול עצי־אקליפטוס.‏ עתה יש בגני־חיות בסאן־דייגו ובלוס־אנג׳לס אוכלוסיות־קואלה בריאות ומשגשגות.‏ בשנים האחרונות נשלחו חיות־כיס אלה ליפן,‏ שם משתמשים בשיטות בדוקות־היטב כדי לשמור על בריאותן.‏

האם יישרד הקואלה הצמרירי?‏

נראה שהמדיניות השקולה למנוע טבח זדוני של הקואלה,‏ עשויה להגדיל את סיכוייו לשרוד.‏ הסופר אֶליס טראפטון מסיים את ספרו Furred Animals of Australia (‏החיות עוטות־הפרווה של אוסטרליה)‏ במישאלה זו:‏ ”‏הקואלה שובה־הלב הינו חיה שאינה גורמת כל נזק,‏ בכל אתר שהוא.‏ עד כמה שמחים היינו אילו מספרם היה כה רב,‏ שהם היו פוקדים את המשקים החקלאיים והפרברים כפי שעושה תדירוֹת האופּוסוּם!‏ מי יתן ומספרם ישפע בדרך־נס,‏ כך שישכנו בשלווה בשמורות־יער מוגנות”‏.‏

אוהבי חיות בכל מקום חוזרים פה־אחד אחר תקווה נאצלת זו,‏ לא רק למען הקואלה הצמרירי,‏ אלא למען כל היצורים היפהפיים השוכנים עימנו על כדור־הארץ,‏ שהונחו כאן כדי שנשבע מהם עונג והנאה.‏

‏[‏תמונה בעמוד 24]‏

קואלה בוגר אוכל מדי יום קילוגרם עד קילוגרם־וחצי עלי אקליפטוס,‏ בלעסו אותם בנחת,‏ אך ביסודיות