דאגתי העיקרית — להישאר נאמן

אלכסֵי דוִידיוּק מספר

השנה היתה 1947.‏ המקום — קילומטרים ספורים מהכפר שלנו לסקיף שבאוקראינה,‏ קרוב לגבול עם פולין.‏ ידידי המבוגר יותר סטפן היה בלדר שהבריח ספרות מקראית מפולין לאוקראינה.‏ לילה אחד ראה אותו אחד מחיילי משמר הגבול,‏ רדף אחריו וירה בו.‏ כעבור תריסר שנים הותיר מותו של סטפן חותם דרמתי על חיי,‏ ועל כך בהמשך.‏

בשנה שבה נולדתי בלסקיף,‏ ב־1932,‏ נמנו עשר משפחות בכפרנו עם תלמידי המקרא,‏ כפי שנקראו אז עדי־יהוה.‏ גם הוריי הצטרפו אליהם,‏ והם שימשו מופת לנאמנות ליהוה עד למותם באמצע שנות השבעים.‏ כל חיי,‏ דאגתי העיקרית היתה להישאר נאמן לאלוהים כמותם (‏תהלים י״ח:‏26‏)‏.‏

בשנת 1939,‏ עם פרוץ מלחמת העולם השנייה,‏ האיזור שבו גרנו במזרח פולין סופח לברית־המועצות.‏ היינו תחת השלטון הסובייטי עד יוני 1941,‏ ואז פלשו הגרמנים וכבשו את האיזור.‏

במהלך מלחמת העולם השנייה עברתי זמנים קשים בבית הספר.‏ לימדו את הילדים לשיר שירים לאומניים ולהשתתף בתמרונים צבאיים.‏ למעשה,‏ במסגרת תוכנית הלימודים שלנו היינו צריכים ללמוד כיצד להשליך רימונים.‏ אבל אני סירבתי לשיר שירים פטריוטיים וכמו כן להשתתף בכל סוג של הכשרה צבאית.‏ העובדה שלמדתי בגיל צעיר להגן על אמונתי המבוססת על המקרא סייעה לי להישאר נאמן לאלוהים בשנים שלאחר מכן.‏

היו כל כך הרבה אנשים בשטח הקהילה שלנו שהתעניינו באמת המקראית,‏ שכדי ללמדם היה צורך לשלוח לאזורנו שני חלוצים,‏ כלומר מבשרים במלוא זמנם מטעם עדי־יהוה.‏ אחד החלוצים,‏ איליה פדורוביץ’‏,‏ לימד אותי את המקרא והכשיר אותי לשירות השדה.‏ בזמן הכיבוש הגרמני גורש איליה מהארץ ונשלח  לאחד ממחנות הריכוז של הנאצים,‏ שם מצא את מותו.‏

מאבקו של אבי להיות ניטרלי

ב־1941 ניסו השלטונות הסובייטיים להכריח את אבי לחתום על מסמך שבו הוא מתחייב לשלם כספים שיעזרו במימון המלחמה.‏ הוא אמר להם שאינו יכול לתמוך באף אחד מהצדדים הלוחמים ושעליו להיות ניטרלי כמשרתו של אל האמת.‏ אבא הוגדר כאויב ונשפט לארבע שנות מאסר.‏ אך הוא ריצה ארבעה ימים בלבד.‏ מדוע?‏ מפני שביום ראשון שלאחר כניסתו לכלא כבש הצבא הגרמני את האיזור שבו גרנו.‏

כאשר שמעו הסוהרים שהגרמנים מתקרבים,‏ פתחו את שערי בית הסוהר ונמלטו על נפשם.‏ מחוץ לכלא,‏ רוב האסירים נורו על ידי החיילים הסובייטים.‏ אבא לא עזב את המקום מייד אלא נמלט מאוחר יותר לבית של ידידים.‏ הוא שלח לאמא הודעה שתביא את המסמכים שלו,‏ אשר הוכיחו שנכלא משום שסירב לתמוך בסובייטים במלחמה.‏ כשהראה את המסמכים לשלטונות הגרמניים הם חסו על חייו.‏

הגרמנים רצו לדעת את שמותיהם של כל משתפי הפעולה עם הסובייטים.‏ הם לחצו על אבא להלשין עליהם,‏ אך הוא סירב.‏ הוא הבהיר את עמדתו הניטרלית.‏ אם היה נוקב בשם מסוים,‏ היו מוציאים את האדם להורג בירייה.‏ מכאן שהניטרליות של אבא הצילה את חייהם של אנשים נוספים,‏ שהיו אסירי תודה לו על כך מאוד.‏

פעילות במחתרת

הסובייטים שבו לאוקראינה באוגוסט 1944,‏ ובמאי 1945 הסתיים השלב האירופי של מלחמת העולם השנייה.‏ לאחר מכן ’‏מסך הברזל’‏ ניתק אותנו,‏ תושבי ברית־המועצות,‏ משאר העולם.‏ היה קשה לשמור על קשר עם עדי־יהוה מעבר לגבול,‏ בפולין.‏ עדים אמיצים היו חומקים אל מעבר לגבול ושבים עם כמה חוברות יקרות של המצפה‏.‏ מאחר שביתנו בלסקיף שכן במרחק 8 קילומטרים מהגבול,‏ שמענו על הסכנות שעימן התמודדו הבלדרים.‏

למשל,‏ עד־יהוה ושמו סילבסטר חצה את הגבול פעמיים ושב ללא פגע.‏ אולם בפעם השלישית גילו אותו חיילים שפטרלו בגבול עם כלבי השמירה שלהם.‏ החיילים קראו לו לעצור,‏ אבל סילבסטר נס על נפשו.‏ הסיכוי היחידי שלו להימלט מהכלבים היה לחצות את האגם הסמוך.‏ הוא היה שקוע במים עד לצווארו כל הלילה,‏ כשהוא מסתתר בין קני הסוף הגבוהים.‏ לבסוף,‏ כשהסיירת חדלה מחיפושיה,‏ התנודד סילבסטר הביתה כשהוא תשוש לגמרי.‏

כאמור,‏ סטפן אחיינו של סילבסטר נהרג במהלך ניסיון לחצות את הגבול.‏ אך חשוב היה לנו לשמור על הקשר עם עובדיו של יהוה.‏ בזכות מאמציהם של בלדרים עזי רוח קיבלנו מזון רוחני והדרכה מועילה.‏

כעבור שנה,‏ ב־1948,‏ נטבלתי בחסות החשיכה באגם קטן קרוב לבית.‏ המועמדים לטבילה נפגשו בביתנו,‏ אולם לא הכרתי אותם בגלל העלטה ומשום שהכל התרחש בחשאיות גמורה.‏ אנו המועמדים לטבילה לא שוחחנו בינינו.‏ אין לי מושג מי נתן את נאום הטבילה,‏ מי שאל אותי את השאלות לטבילה כאשר עמדנו ליד האגם או מי הטביל אותי.‏ שנים לאחר מכן,‏ כשהחלפתי מידע עם ידיד טוב שלי,‏ גילינו ששנינו נטבלנו באותו לילה!‏

ב־1949 קיבלו העדים באוקראינה הודעה מברוקלין שעודדה אותם לעתור למוסקבה לקבלת היתר חוקי לפעילות ההטפה בברית־המועצות.‏ ואכן האחים פעלו בהתאם להדרכה זו ונשלחה עתירה דרך שר הפנים לנשיאות הסובייט העליון של ברית־המועצות.‏ לאחר מכן נתבקשו מיקולה פיָטוקה ואיליה בּבּיצ׳וּק להגיע למוסקבה כדי לקבל את  תשובת הממשלה לבקשתנו.‏ הם ניאותו ונסעו למוסקבה באותו קיץ.‏

פקיד הממשל שעימו נפגשה המשלחת הקשיב כשהם סיפקו נימוקים מקראיים לפעילותנו.‏ הם הסבירו שהפעילות שלנו מגשימה את נבואת ישוע ש”‏בשורה זו של המלכות תוכרז בכל העולם לעדות לכל הגויים”‏ (‏מתי כ״ד:‏14‏)‏.‏ ואולם פקיד הממשל אמר שהמדינה לעולם לא תעניק לנו היתר חוקי.‏

העדים שבו הביתה ולאחר מכן נסעו לבירת אוקראינה,‏ קִייֶב,‏ כדי להשיג הכרה חוקית לפעילותנו שם.‏ שוב דחו הרשויות את עתירתנו.‏ הם טענו שיעזבו את עדי־יהוה לנפשם רק אם יתמכו בממשלה.‏ הם אמרו שהעדים חייבים לשרת בצבא ולהשתתף בבחירות.‏ שוב הוסברה עמדתנו הניטרלית,‏ היינו,‏ שאנו הולכים בעקבות אדוננו ישוע המשיח ואין אנו חלק מן העולם (‏יוחנן י״ז:‏14–16‏)‏.‏

זמן קצר לאחר מכן האחים פיָטוקה ובּבּיצ׳וּק נאסרו,‏ הועמדו לדין ונשפטו ל־25 שנות מאסר.‏ בערך באותה תקופה,‏ ב־1950,‏ עדים רבים וביניהם אבי נתפסו על־ידי השלטונות.‏ על אבא נגזרו 25 שנות מאסר והוא נשלח לחַברובְסְק,‏ בקצה המזרחי של ברית־המועצות המרוחק מאיתנו כמעט 000,‏7 קילומטר!‏

הגליה לסיביר

אזי,‏ באפריל 1951,‏ הנחיתו הסובייטים מכה קשה ומאורגנת על העדים ברפובליקות המערביות הידועות כיום כלטביה,‏ אסטוניה,‏ ליטא,‏ מולדובה,‏ בלרוס ואוקראינה.‏ באותו חודש הוגלו לסיביר כ־000,‏7 עדי־יהוה,‏ ביניהם אמי ואני.‏ החיילים פשוט הגיעו לביתנו בלילה ולקחו אותנו לתחנת הרכבת.‏ נעלו אותנו בקרונות ששימשו להובלת בהמות — כ־50 איש בקרון — וכעבור שבועיים הורידו אותנו במקום שנקרא ז׳אלרי,‏ קרוב לימת בַּייְקַל במחוז אירקוּצְק.‏

בעומדי בשלג ברוח המקפיאה כשאני מוקף בחיילים חמושים,‏ תהיתי מה מצפה לנו.‏ כיצד אוכל לשמור על נאמנותי ליהוה כאן?‏ התחלנו לשיר שירי מלכות כדי להסיח את דעתנו מהקור.‏ ואז הגיעו מנהלי מפעלים מקומיים שהיו בבעלות המדינה.‏ היו שנזקקו לגברים בשביל עבודה פיזית קשה,‏ בעוד שאחרים ביקשו נשים לעבודות כמו טיפול בבעלי חיים.‏ אמא ואני נלקחנו לאתר בנייה של תחנת הכוח ההידרואלקטרית טגנינְסְקיה.‏

כאשר הגענו ראינו טורים של צריפים שבהם השתכנו הגולים.‏ קיבלתי תפקיד של נהג טרקטור וחשמלאי,‏ ואמא נשלחה לעבוד בחווה.‏ קיבלנו סיווג של מגורשים,‏ לא אסירים.‏ לכן ניתנה לנו רשות לנוע בשטח הצר של תחנת הכוח,‏ אף שנאסר עלינו להגיע ליישוב הקרוב שהיה במרחק 50 קילומטר מאיתנו.‏ השלטונות לחצו עלינו לחתום על הצהרה שלפיה נישאר שם לתמיד.‏ בגיל 19 זה נשמע לי כנצח ולכן סירבתי לחתום.‏ בסופו של דבר נשארנו שם 15 שנה.‏

בסיביר הגבול עם פולין כבר לא היה במרחק 8 קילומטרים מאיתנו אלא במרחק של יותר מ־000,‏6 קילומטר!‏ אנו העדים עשינו כל שביכולתנו להתארגן שוב לקהילות,‏ ומונו אנשים לתפקידים אחראיים.‏ בתחילה לא היתה לנו כל ספרות מקראית למעט מספר פרסומים שכמה עדים הצליחו להגניב מאוקראינה.‏ הם הועתקו ידנית והעברנו אותם בינינו.‏

תוך זמן קצר קיימנו אסיפות.‏ מאחר שרובנו גרנו בצריפים יכולנו להיפגש ברוב הערבים.‏ קהילתנו מנתה כ־50 איש,‏ ואני נתמניתי למדריך בית־הספר לשירות התיאוקרטי.‏ היו מעט גברים בקהילתנו,‏ לכן גם הנשים הגישו שיחות,‏ הסדר שהונהג בקהילות עדי־יהוה בעולם כולו ב־1958.‏ כולם התייחסו ברצינות  לשיחות שהוטלו עליהם,‏ וראו בבית־הספר הזדמנות להלל את יהוה ולעודד אחרים בקהילה.‏

רואים ברכה בשירות

מאחר שחלקנו את הצריפים עם אנשים שאינם עדי־יהוה,‏ לא חלף יום מבלי שנשוחח איתם על אמונתנו,‏ אף שהדבר היה אסור בתכלית.‏ לאחר מותו של המנהיג הסובייטי יוסיף סטלין ב־1953 חל שיפור במצב.‏ התירו לנו לדבר יותר בחופשיות עם אחרים על אמונתנו המקראית.‏ בהתכתבות עם אחינו באוקראינה נודע לנו היכן מתגוררים עדים אחרים באיזור ויצרנו קשר עימם.‏ כך הצלחנו לחלק את הקהילות לנפות.‏

ב־1954 נשאתי לאשה את אולגה,‏ גם היא גולה מאוקראינה.‏ במשך השנים היא תמכה בי רבות בשירותי ליהוה.‏ סטפן,‏ שנהרג בגבול בין אוקראינה לפולין ב־1947,‏ היה אחיה של אולגה.‏ מאוחר יותר נולדה לנו בת,‏ ולנטינה.‏

אולגה ואני נהנינו משפע ברכות בשרתנו את אלוהים בסיביר.‏ למשל,‏ פגשנו את ג׳ורג׳ שעמד בראש קבוצה בפטיסטית.‏ ביקרנו אצלו דרך קבע ולמדנו יחד כל חוברת המצפה שנפלה לידנו.‏ עד מהרה התחיל ג׳ורג׳ להבין שמה שמלמדים משרתי יהוה מן המקרא זו האמת.‏ התחלנו ללמד את המקרא גם כמה מחבריו הבפטיסטים.‏ עד כמה התרגשנו כשג׳ורג’‏ וכמה מחבריו נטבלו והפכו לאחינו לאמונה!‏

ב־1956 נתמניתי להיות משגיח נודד,‏ תפקיד שדרש ממני לבקר כל שבוע אצל קהילה אחרת באיזור.‏ עבדתי יום שלם ובערב הייתי יוצא על האופנוע שלי לפגוש את הקהילה.‏ השכם בבוקר המחרת הייתי חוזר הביתה והולך לעבודה.‏ מיכאילו סרדינסקי,‏ שנתמנה לעזור לי בתפקידי כמשגיח נודד,‏ נהרג בתאונת דרכים ב־1958.‏ הוא נפטר ביום רביעי,‏ אך דחינו את הלוויה עד יום ראשון כדי לאפשר לכמה שיותר עדים לנכוח בה.‏

כאשר התחלנו לצעוד בקבוצה גדולה בבית הקברות,‏ אנשי הקג”‏ב ליוו אותנו.‏ נאום שהיה מתייחס לתקוותנו המעוגנת במקרא בנוגע לתחיית המתים היה כרוך בסכנת מאסר.‏ אולם היה בי הדחף לדבר על מיכאילו ועל תוחלתו הנפלאה לגבי העתיד.‏ אף שקראתי מן המקרא,‏ אנשי הקג”‏ב לא עצרו אותי.‏ כנראה סברו שלא תצמח מכך כל תועלת,‏ כי הם הכירו אותי היטב,‏ משום שהייתי ”‏אורח”‏ במפקדה שלהם לעתים תכופות לחקירות.‏

הלשנה ובגידה

ב־1959 עצר הקג”‏ב 12 עדים שעמדו בראש פעילות ההטפה.‏ היו אחרים שנקראו לחקירה,‏ ואני ביניהם.‏ כשהגיע תורי להיחקר,‏  נדהמתי לשמוע את החוקרים מדברים על פרטים חשאיים הקשורים לפעילותנו.‏ מניין הגיע אליהם המידע הזה?‏ היה ברור שמישהו הלשין,‏ מישהו שידע עלינו רבות ושפעל מטעם המדינה זמן מה.‏

ה־12 שנעצרו הושמו בתאים סמוכים,‏ והם הסכימו ביניהם שלא יאמרו דבר לשלטונות.‏ המטרה היתה לאלץ את המלשין לחשוף את עצמו במשפט כשיעיד נגדם.‏ אף שלא הוגשה תביעה נגדי,‏ הלכתי לבית המשפט לראות מה יקרה.‏ השופט שאל שאלות,‏ וה־12 לא הגיבו.‏ אזי עד־יהוה ושמו קונסטנטין פולישצ׳וק,‏ שהכרתי אותו שנים,‏ העיד נגדם.‏ בתום המשפט נגזרו על חלק מהעדים עונשי מאסר.‏ מחוץ לבניין בית המשפט נתקלתי בפולישצ׳וק.‏

‏”‏מדוע בגדת בנו?‏”‏ שאלתי.‏

‏”‏בגלל שהפסקתי להאמין”‏,‏ ענה.‏

‏”‏במה הפסקת להאמין?‏”‏ שאלתי.‏

‏”‏אני פשוט לא יכול יותר להאמין במקרא”‏,‏ השיב לי.‏

פולישצ׳וק יכול היה להסגיר גם אותי,‏ אך בעדותו לא הזכיר את שמי.‏ שאלתי אותו מדוע נהג כך.‏

‏”‏לא רציתי שתיכנס לכלא”‏,‏ הסביר.‏ ”‏אני עדיין מרגיש אשם בקשר לאח של אשתך,‏ סטפן.‏ אני הייתי זה ששלח אותו אל מעבר לגבול בלילה שבו נהרג.‏ אני מאוד מצטער על כך”‏.‏

דבריו הדהימו אותי.‏ איזה מצפון מעוות היה לו!‏ הוא חש חרטה על מותו של סטפן,‏ אך זה לא מנע ממנו להסגיר את משרתיו של יהוה.‏ לא ראיתי יותר את פולישצ׳וק.‏ הוא נפטר כעבור מספר חודשים.‏ נותרו בי צלקות נפשיות עמוקות כשראיתי כיצד מישהו שבטחתי בו במשך שנים בוגד באחינו.‏ אבל הניסיון הזה לימד אותי לקח חשוב:‏ פולישצ׳וק לא היה נאמן משום שהפסיק לקרוא את המקרא ולהאמין בו‏.‏

ללא ספק,‏ אנו חייבים לזכור לקח זה:‏ אם ברצוננו להישאר נאמנים ליהוה,‏ עלינו ללמוד דרך קבע את כתבי־הקודש.‏ במקרא נאמר:‏ ”‏נצור לבך,‏ כי ממנו תוצאות חיים”‏.‏ יתר על כן,‏ השליח פאולוס אמר למשיחיים להיזהר.‏ מדוע?‏ ”‏שלא יהיה באיש מכם לב מרושע וחסר אמונה,‏ הסוטה מאלוהים חיים”‏ (‏משלי ד׳:‏23;‏ עברים ג׳:‏12‏)‏.‏

בחזרה לאוקראינה

כאשר הגלות שלנו בסיביר הסתיימה ב־1966,‏ אולגה ואני שבנו לאוקראינה,‏ לעיר בשם סוקַל המרוחקת כ־80 קילומטר מלבוֹב.‏ המלאכה היתה מרובה,‏ משום שהיו רק 34 עדי־יהוה בסוקַל ובערים הסמוכות צ׳רבונוגרד וסוסניפקה.‏ כיום יש 11 קהילות באותו איזור!‏

אולגה נפטרה ב־1993 כשהיא נאמנה לאלוהים.‏ כעבור שלוש שנים נשאתי לאשה את לידיה,‏ ומני אז עודדה אותי רעייתי מאוד.‏ בתי ולנטינה ומשפחתה משרתים במסירות את יהוה וגם הם הסבו לי נחת.‏ עם זאת,‏ הדבר שמסב לי את השמחה הרבה ביותר היא העובדה שנותרתי נאמן ליהוה האל החסיד,‏ כלומר הנאמן (‏שמואל ב׳.‏ כ״ב:‏26‏)‏.‏

אלכסֵי דוִידיוּק נפטר כשהוא נאמן ליהוה ב־18 בפברואר 2000,‏ בשעה שמאמר זה הוכן לפרסום.‏

‏[‏תמונה בעמוד 22]‏

קהילתנו שהתאספה בצריפים ב־1952 בסיביר המזרחית

‏[‏תמונה בעמוד 25]‏

בית־הספר לשירות התיאוקרטי ב־1953

‏[‏תמונה בעמוד 25]‏

ההלוויה של מיכאילו סרדינסקי ב־1958

‏[‏תמונה בעמוד 26]‏

עם רעייתי לידיה