מנקודת המבט המקראית

‏”‏ספורט אתגרי”‏ — האם כדאי לך לקחת סיכון?‏

‏”‏בימים אלה יותר ויותר מאיתנו נוטשים את מושב הצופה מן הצד וצונחים בעצמנו ממטוסים,‏ עושים סנפלינג בהרים,‏ שטים בקייקים ליד מפלים וצוללים עם כרישים”‏ ‏(‏המקומון של ווילו גלן)‏.‏

הערה זו מתארת מגמה הולכת ומתפשטת בתחום הספורט.‏ העלייה המשמעותית בפופולריות של צניחה חופשית,‏ טיפוס אלפיני,‏ גלישה בגלשני אוויר וקפיצת בייס (‏BASE)‏ * מעידה על כך שהעולם להוט אחר סיכונים.‏ סנובורד,‏ אופנועי הרים,‏ סקֶטבּוֹרדים ורולר בליידס — גם בהם משתמשים אנשים כדי להגיע לשיאים אישיים,‏ לכבוש את פסגות ההרים התלולים ביותר ואת המצוקים הגבוהים ביותר ולבצע את הקפיצות הארוכות ביותר.‏ כתב־העת טיים מציין כי הפופולריות הגוברת של ”‏ספורט אתגרי”‏ — ענפי ספורט מסוכנים מאוד — מבליטה את הלהיטות של מיליונים להגיע ”‏לקצה גבול היכולת,‏ למצב שבו סכנה,‏ מיומנות ופחד שזורים זה בזה ומקנים לגיבורי סופשבוע ולספורטאים מקצוענים כאחד תחושה של התעלות על היכולת האישית”‏.‏

מסתבר שעם הפופולריות הגדולה צריך גם לשלם מחיר כבד.‏ יותר ויותר אנשים נפצעים כשהם מקצינים ענפי ספורט בטוחים יחסית.‏ בארצות־הברית עלה ב־1997 מספר מקרי הפציעות שהגיעו לחדר מיון בגלל סקטבורדים ביותר מ־33 אחוז,‏ בגלל סנובורד ב־31 אחוז ובגלל טיפוס הרים ב־20 אחוז.‏ בענפי ספורט אחרים התוצאות דרמטיות יותר,‏ כפי שמעיד המספר הגדל של מקרי מוות הקשורים לספורט אתגרי.‏ חסידי ענפי הספורט הללו מודעים לסכנות.‏ גולשת אחת שמשתתפת בסקי מסוכן אומרת:‏ ”‏המוות נושף לי בעורף כל הזמן”‏.‏ גולש מקצועי על סנובורד מתמצת את העניין באומרו ש”‏אם אתה לא נפצע,‏ סימן שלא התאמצת מספיק”‏.‏

בהתחשב בעובדות שהובאו כאן,‏ כיצד על המשיחי להתייחס להשתתפות בענפי  ספורט אלה?‏ כיצד נוכל להיעזר במקרא כדי להחליט אם כדאי שניטול חלק בספורט אתגרי?‏ סקירה קצרה על השקפת אלוהים בנושא קדושת החיים תעזור לנו להשיב על השאלות הללו.‏

השקפת אלוהים על החיים

המקרא מספר לנו שיהוה הוא ”‏מקור חיים”‏ (‏תהלים ל״ו:‏10‏)‏.‏ הוא לא הסתפק בבריאת המין האנושי,‏ אלא דאג במיוחד להעניק לנו את כל הדרוש כדי ליהנות מן החיים (‏תהלים קל״ט:‏14;‏ מעשי השליחים י״ד:‏16,‏ 17;‏ י״ז:‏24–28‏)‏.‏ הגיוני,‏ אם כן,‏ להסיק שהוא מצפה מאיתנו לשמור על המתת שהעניק לנו ברוב טובו.‏ חוקים ומצוות שניתנו לעם ישראל יכולים לעזור לנו להבין עובדה זו.‏

התורה דרשה מהפרט לנקוט אמצעי זהירות כדי להגן על חיי הזולת.‏ אם הדבר לא נעשה ואדם קיפח את חייו,‏ מי שיכול היה למנוע את האסון היה אשם באשמת דמים.‏ למשל,‏ כל מי שבנה בית נצטווה לבנות קיר נמוך או מעקה מסביב לגג השטוח של ביתו.‏ אחרת,‏ אשמת דמים היתה רובצת על הבית אם מישהו נפל מהגג ומת (‏דברים כ״ב:‏8‏)‏.‏ אם שור נגח מישהו למוות בפתאומיות,‏ הבעלים של השור נשאו באחריות.‏ מאידך,‏ אם היה ידוע שהשור מסוכן ובעליו קיבל אזהרה ולא דאג לשמור עליו כראוי,‏ ואם השור נגח מישהו,‏ בעליו היה נושא באשמת דמים ואפילו היה נגזר עליו פסק דין מוות (‏שמות כ״א:‏28,‏ 29‏)‏.‏ מאחר שהחיים יקרים בעיני יהוה,‏ תורתו ייחסה ערך רב לשמירה על החיים ולהגנה עליהם.‏

משרתי אלוהים נאמנים הבינו שעקרונות אלו תקפים גם באשר לנטילת סיכונים.‏ המקרא מספר על דוד שהביע את רצונו לשתות ”‏מים מבור בית לחם”‏.‏ בית לחם היתה אז בשליטת הפלישתים.‏ שלושה מחייליו ששמעו את דבריו פילסו דרך במחנה פלישתים,‏ שאבו מים מהבאר בבית לחם והביאום לדוד.‏ כיצד הגיב דוד?‏ במקום לשתות את המים שפך אותם ארצה כנסך.‏ הוא אמר:‏ ”‏חלילה לי מאלוהַי מעשות זאת!‏ הדם האנשים האלה אשתה בנפשותם?‏ כי בנפשותם הביאום”‏ (‏דברי הימים א׳.‏ י״א:‏17–19‏)‏.‏ דוד אפילו לא העלה על דעתו לסכן חיי אדם כדי לספק את מאווייו האישיים.‏

ישוע נהג באורח דומה כאשר השטן ניסה לפתותו,‏ סביר להניח שתוך כדי חיזיון,‏ להשליך עצמו מגג בית המקדש כדי לבחון אם המלאכים יגנו עליו מפני פציעה.‏ ישוע הגיב:‏ ”‏לא תנסה את־יהוה אלוהיך”‏ (‏מתי ד׳:‏5–7‏)‏.‏ גם דוד וגם ישוע הכירו בכך שזה רע בעיני אלוהים ליטול סיכונים מיותרים שעלולים לסכן חיי אנוש.‏

כשדוגמאות אלו לנגד עינינו אולי אנו תוהים,‏ ’‏היכן ניתן למתוח קו באשר להגדרה של ספורט אתגרי או מסוכן?‏ מאחר שניתן להפוך אפילו שעשוע תמים שאינו מסוכן כשלעצמו לדבר קיצוני,‏ כיצד נוכל להציב גבולות?‏’‏

האם זה שווה את הסיכון?‏

הערכת מצב אובייקטיבית לגבי פעילות כלשהי שאנו שוקלים להשתתף בה תעזור לנו להשיב על השאלה.‏ נוכל לדוגמה לשאול את עצמנו,‏ ’‏מהו שיעור התאונות בספורט זה?‏ האם יש לי את ההכשרה והציוד המגן המתאימים כדי למנוע פציעה?‏ מה יקרה אם אפול או שהקפיצה לא תתבצע נכון,‏ או אם ציוד האבטחה שלי לא יעבוד?‏ האם תהא זו תאונה קלה או שמא קיימת סבירות לפציעה קשה ואפילו למוות?‏’‏

נטילת סיכונים מיותרים לשם שעשוע עלולה לפגוע ביחסים היקרים שבין משיחי אמיתי לבין יהוה וכן להעמיד בספק את כשירותו לקבלת תפקידים בקהילה (‏טימותיאוס א׳.‏ ג׳:‏2,‏ 8–10;‏ ד׳:‏12;‏ טיטוס ב׳:‏6–8‏)‏.‏ ללא ספק,‏ גם בעת פעילויות ספורטיביות ייטיבו המשיחיים לעשות אם יביאו בחשבון את השקפת הבורא על קדושת החיים.‏

‏[‏הערת שוליים]‏