חיי כציירת

שיזוקו קוובטה מספרת

‏”‏עדי־יהוה,‏ האנשים הנפלאים שמבשרים את הבשורה הטובה בעולם כולו”‏ היה נושאו של אחד הציורים שלי שהוצג בתערוכה בוורסי,‏ צרפת,‏ בשנת 1999.‏

פחות משבוע לפני התערוכה,‏ הפיצו עדי־יהוה בכל רחבי צרפת 12 מיליון עלונים שהסבו את תשומת הלב ליחס הלא־הוגן לו זכו מצד הממשל.‏ הציור המהלל את העדים זיכה אותי בפרס מיוחד.‏ לאחר מכן,‏ האחראי על הצגת הציור אמר:‏ ”‏לך יש אומץ,‏ אבל גם לי יש.‏ לכן אני מעניק לך את הפרס המיוחד”‏.‏

ציירים רבים מנסים להביע תחושות ורגשות בציורים שלהם.‏ גם אני מנסה לעשות זאת.‏ אני מציירת את מה שאני מרגישה,‏ והציורים שלי עליזים,‏ ומשקפים את השמחה והאושר שלי.‏ בילדותי גיליתי את ההנאה שבשילוב יצירתיות עם ציור.‏

מדוע התחלתי לצייר

נולדתי בשנת 1920 להורים אמידים במוריוקה,‏ יפן.‏ לאחותי הגדולה ולי היו מורים פרטיים לריקוד יפני,‏ לסידור פרחים,‏ לטקס  התה,‏ לקוטו (‏הציתר היפני)‏,‏ לפסנתר,‏ לשירה ועוד.‏ שנאתי את כל זה.‏ כאשר המורים באו,‏ הייתי בורחת ומתחבאת.‏ המשרתים היו צריכים לחפש אחריי ולגרור אותי לשיעורים.‏

מה שתיעבתי בשיעורים היה הנוקשות.‏ אנשים שמעולם לא פגשתי לפני כן הכתיבו לי איך לרקוד,‏ לסדר פרחים ולהגיש תה.‏ הרגשתי חנוקה,‏ כאילו אין מקום לדמיון שלי ולמטרות האישיות שלי.‏ אבל כשציירתי,‏ איש לא הציץ מעבר לכתפי.‏ איש לא אמר לי מה לעשות.‏ כאן זכיתי לחופש לו השתוקקתי.‏

מאחר שלא היה לי מורה פרטי לציור,‏ יכולתי להיות יצירתית ולאלתֵר,‏ ואיש לא מתח עלי ביקורת.‏ עם הזמן הציורים שלי הפכו לנועזים יותר.‏ ובערך בגיל 12,‏ התחלתי לקחת את עניבות המשי של אבי ולצייר עליהן.‏ זמן קצר לאחר מכן,‏ הכנו שמלות בבית־הספר.‏ המורה נדהמה לראות שגזרתי חצי מקדמת השמלה ובמקומה תפרתי בד לבן.‏ אך גם היא,‏ כמו אבי,‏ לא אמרה דבר.‏

חלומות ומציאות

עוד בבית־הספר היסודי נהגתי לומר שכאשר אגדל אהיה אמנית.‏ לא שיניתי את דעתי,‏ ורציתי ללמוד אומנות באוניברסיטה;‏ אבל הוריי לא הרשו לי.‏ הם אמרו שביפן בוגרת חוג לאומנויות אינה נחשבת לכלה הגונה.‏ לכן למדתי קורס בכלכלת בית.‏

אהבתי שירה וספרות שאינן יפניות,‏ וקראתי הרבה.‏ אך באותם ימים הללו נחשבו לספרות של האויב.‏ היה מסוכן אפילו להחזיק ספרים כאלה ברשותך.‏ בבית־הספר למדתי חמש שנים צרפתית אצל מורָה לצרפתית,‏ אך התנאים השתנו ביפן ואפילו גילוי עניין בשפות זרות נחשב אז לחשוד.‏ נאסר עלינו חופש דיבור.‏

ב־1943,‏ כשמלחמת העולם השנייה השתוללה,‏ החמיא לי שגבר אחד,‏ לאחר שהביט ב־40 תמונות של בחורות צעירות שהגיעו לפרקן,‏ בחר דווקא בי כרעיה אפשרית.‏ בדיעבד התברר לי שאמו וידידתה ביקרו בשכונה שלנו ובחנו אותי בחשאי.‏ לאחר מכן המשפחה שלי קיבלה הצעת נישואין רשמית מן המשפחה שלו,‏ ושכנעו אותי להסכים.‏ פגשתי את הגבר פעם אחת בלבד לפני החתונה.‏

לאחר שהתחתנו,‏ היינו יום יום בסכנת מוות מפני התקפות אוויריות,‏ ולבסוף ביתנו עלה בלהבות יחד עם שאר העיר.‏ הניצולים נמלטו להרים,‏ אך אפילו שם יכולנו לשמוע את הסירנות ולראות את מטוסי הקרב.‏ זה היה מפחיד מאוד.‏ כולם סבלו.‏ גם עשר השנים שאחרי המלחמה היו מלאות סבל.‏

מלבד שלושת ילדינו,‏ גרו איתנו גם חמותי וששת אחיו ואחיותיו של בעלי.‏ אומנם העסקנו משרתים,‏ אך כולנו נאלצנו לעבוד בשדות כדי שיהיה לנו אוכל.‏ באותה תקופה הייתי מאוד עצובה;‏ שכחתי צחוק מהו.‏ אך פחדתי שאם אביע במילים את מה שעל לבי,‏ זה לא יובן כהלכה.‏ לכן בהדרגה גיליתי שאני יכולה לבטא את רגשותיי דרך האומנות.‏

זוכה להכרה כציירת

אפילו אדם בעל כישרון אומנותי חייב להשקיע מאמצים רבים בטרם יראה פרי בעמלו.‏ קניתי ספרי אומנות,‏ ולמדתי אצל כמה אמנים מן השורה הראשונה ביפן.‏ איש מהם לא המליץ לי לשנות את הסגנון שכבר פיתחתי בילדותי.‏

 אף שבאותה תקופה ציירתי להנאתי,‏ ולא הצגתי את הציורים שלי בתערוכות,‏ מבקרי אומנות החלו להבחין בעבודתי.‏ אך עם הזמן תהיתי מה אנשים חושבים על הציורים שלי.‏ לכן ב־1955 ערכתי את התערוכה הראשונה שלי ברובע גינזה שבטוקיו.‏ התערוכה נקראה ”‏מאבק שקט,‏ דיבור אילם,‏ היומן שלי”‏,‏ והיו בה ציורים שתיארו את חיי היומיום.‏ התערוכה היתה סיפור הצלחה.‏

איך פגשתי את העדים

ב־1958 משפחתנו עברה לטוקיו משום שבעלי ואני רצינו שהילדים שלנו יתחנכו בבתי־ספר טובים ושיזכו להשכלה הטובה ביותר.‏ חיי סבבו סביב הציור.‏ עשיתי לי הרגל לצייר כחמש שעות ביום.‏ בערב הייתי יוצאת עם חבריי האמנים,‏ ובעלי היה יוצא עם החברים שלו.‏ לא היה לנו מושג איך לחנך את הילדים.‏

העבודה של בעלי גזלה את מירב זמנו,‏ ולכן האחריות לגדל את הילדים נפלה על שכמי,‏ מה שגרם לי לאבד ביטחון.‏ כילדה למדתי בבית־הספר של המנזר הקתולי,‏ ותהיתי אם חינוך מקראי כזה יועיל לילדיי.‏ בשכונה שבה גרנו,‏ שכונת אומורי בטוקיו,‏ היתה כנסייה לותרנית בדיוק מול הבית שלנו,‏ והצעתי לילדים שנלך לשם.‏ אך מעולם לא עשינו זאת.‏

במקום זאת,‏ למחרת — בראשית שנת 1959 — ביקרה בביתנו עדת־יהוה.‏ מהר כינסתי את כל הילדים,‏ וכולנו ישבנו להקשיב לה.‏ העדה הסבירה מתוך המקרא שאנו חיים בתקופה חשובה שבה עומד אלוהים לסלק את הרשע מכדור־הארץ.‏ הזמנתי ארבעה ספרי מקרא וספרות מקראית נוספת והסכמתי בשמחה להצעתה לבקר אצלנו אחת לשבוע וללמד אותנו.‏ שאלתי אותה מה המחיר החודשי של שיעורים פרטיים אלה,‏ ונדהמתי כשנודע לי שעדי־יהוה אינם מקבלים תשלום עבור ההוראה שלהם.‏ כמה שונים הם היו מכל המורים הפרטיים שהכרתי!‏

הבנות שלי קיבלו ברצון את האמת המקראית,‏ ואפילו התחלנו לערוך שיעור קבוצתי שבועי בבית שלנו.‏ אך אחרי כמה שיעורים,‏ התחלתי לחוש אי נוחות.‏ עבורי שעת הלימוד היתה שעה קשה,‏ ולכן לפעמים התחבאתי או יצאתי מהבית כשהגיע הזמן לשיעור המקרא שלי.‏

הבעיה שלי היתה שהבנתי שכל הכתוב במקרא נכון,‏ ושעלי להתאים את חיי להדרכה המקראית.‏ אך במקביל הייתי נחושה בדעתי להיות ציירת טובה,‏ והאמנתי שעלי לשמור על חשיבה עצמאית כדי להיות יצירתית.‏ האי־שקט הפנימי שלי פגע בציור.‏ הציורים שלי נדחקו לקרן זווית בתערוכות.‏

הנסיעה לפאריז

הרגשתי שביקור בפאריז יעזור לי לשפר את הציורים שלי.‏ לכן בשנת 1960 נסעתי לפאריז,‏ מאחר שנערכה אותה עת בצרפת תערוכה גדולה של אומנות יפנית.‏ מבין כל האמנים היפנים,‏ הייתי האשה היחידה.‏ תנאי המחייה,‏ הביגוד,‏ תפישת העולם והצבעים,‏ הכל היה שונה ומרגש בפאריז.‏ התערוכה נמשכה ארבעה ימים,‏ ולהפתעתי נכחו בה ראשי המדינה.‏ אך דבר אחר שהפתיע אותי היה שהנשים הוקסמו משמלות הקימונו שלבשתי.‏ החלטתי להאריך את שהותי שם.‏

לא ידעתי איך לסדר שישלחו לי כסף מיפן,‏ ולכן התחלתי למכור את שמלות הקימונו שלי.‏ כך יכולתי לבלות שלושה חודשים בגלריות לאומנות,‏ וללמוד עבודות של אחרים המוצגות בהן.‏ לא אחת אני נזכרת בדברי הצייר שציורו היה תלוי בתערוכה ליד הציור שלי.‏ הוא אמר:‏ ”‏אני מצייר את זוהר השמש.‏ הציור שלך הוא ברובו חשוך ושחור,‏ משום שאת מושפעת מן הפילוסופים של המזרח”‏.‏

זוג נשוי ממשרד הסניף של עדי־יהוה בפאריז ביקר בדירתי.‏ לאחר כמה ביקורים,‏ הסכמתי לבסוף להתלוות אליהם לאסיפה.‏  כאשר הגעתי לשם,‏ נדהמתי ממה שראיתי.‏ אשה אחת חבשה כובע רחב תיתורה יפהפה בצבע אדום.‏ אשה אחרת לבשה שמלה בצבע ירוק זוהר.‏ הבגדים שלבשו שם שיקפו סגנון וטוב טעם,‏ ודעתי על העדים השתנתה מקצה לקצה.‏

התרשמתי גם מהתוכנית.‏ ראיתי שאותה מתכונת של אסיפות נערכת בכל רחבי תבל,‏ ושלומדים שם אותם דברים,‏ וזה גרם לי להבין שיש משהו מיוחד בקבוצה הזאת ובפעילות שלה.‏ הבנתי שאני מתרועעת עם האנשים שאלוהים מדריך,‏ וזה נגע ללבי.‏

קבלת החלטות

לאחר ששבתי ליפן,‏ התחלתי ללמוד את המקרא ברצינות.‏ גיליתי שיש בקווים המנחים שמאת הבורא הרבה יותר חופש פעולה ממה שחשבתי.‏ ברוב אהבתו הוא חנן כל אחד מאיתנו באישיות משלו,‏ בכישורים משלו ובחופש לפתח כישורים אלה.‏ הבנתי שלא אצטרך לוותר על אהבתי לאמנות אם אהיה עדת־יהוה.‏

בנותיי ואני התקדמנו בשיעורי המקרא שלנו.‏ אחת מהן הקדישה את חייה ליהוה וסימלה זאת בטבילה ב־1961,‏ והשנייה ב־1962.‏ עד היום שתיהן משרתות את אלוהים בנאמנות.‏ עם זאת,‏ אני עדיין היססתי.‏ בשנת 1965 עודד אותי לויד בארי,‏ ששירת באותם ימים כמשגיח על פעילות ההטפה של עדי־יהוה ביפן.‏ הוא אמר לי:‏ ”‏תחשבי אילו ציורים נפלאים יוכלו אנשים מושלמים לצייר בגן־עדן!‏”‏ בשנה שלאחר מכן נטבלתי.‏

השפעת הדבר על ציוריי

במבט לאחור,‏ אני יכולה לראות כיצד השינויים שחוללתי בחיי ובאישיותי השפיעו על הציורים שלי.‏ הציורים הראשונים שציירתי היו חשוכים וקודרים,‏ ושיקפו את הכאב,‏ הסבל והייאוש שחשתי.‏ אבל אז למדתי מהמקרא על הבורא,‏ על תכונותיו הנפלאות,‏ על האושר הנובע מהסבת תהילה לשמו ועל העקרונות הנכונים לחיים.‏ הרגשות שלי השתנו,‏ ועימם גם הציורים.‏

כעת אני מקדישה זמן רב כדי לשתף את הזולת במסר המקראי,‏ ועושה זאת באופן קבוע.‏ אני שמחה מאוד ונהנית לשוחח עם אנשים על תכונותיו של אלוהים,‏ על מטרתו הנפלאה להפוך את כדור־הארץ לגן־עדן תחת שלטון בנו,‏ ישוע המשיח.‏ פעילות מקראית זו ממריצה אותי,‏ ואז אני פשוט חייבת לקחת מכחול ולתת ביטוי לרגשותיי.‏ במשך השנים האושר שלי הולך וגובר,‏ וגם הציורים שלי נעשים עליזים יותר.‏

שימת דגש במקרא

אני מקבלת הזמנות לערוך תערוכות לציורים שלי בכל רחבי העולם — בסידני,‏ וינה,‏ לונדון וניו־יורק.‏ אך הציורים שלי חביבים יותר מכל על האירופאים.‏ מומחים מן האקדמיה המלכותית לאומנויות של הלובר בפאריז שאלו:‏ ”‏איך ייתכן שהמקרא והדת המשיחית כה נגעו ללבה של אשה יפנית  וגרמו לציוריה לשקף שמחה שלא נראתה כדוגמתה במאות שנים של יצירה דתית?‏”‏

מחבר התהלים הביע את רגשותיו באמצעות מוסיקה,‏ והשתמש בכישרון המוסיקלי שלו כדי ללמד אחרים על נפלאות אלוהים.‏ המטרה שלי דומה.‏ אני רוצה להלל את יהוה.‏ אני רוצה מאוד שאנשים יראו בציורים שלי את השמחה שניתן להשיג רק אם מכירים את יהוה ואת תכונותיו הנפלאות.‏ מבקר אומנות ציין לגבי שמות הציורים שלי:‏ ”‏האמנית נמנעת במיומנות מלהשתמש במילים משלה,‏ ונותנת באובייקטיביות למקרא לדבר”‏.‏ אני שמחה מאוד שאנשים מכירים בכוחו של המקרא בציוריי.‏

ב־1995,‏ המועצה העולמית לאומנויות,‏ ארגון אומנות בינלאומי שהמרכז שלו שוכן בטוקיו,‏ דירג אותי במקום הראשון בין אמני העולם מן השורה הראשונה.‏ המועצה ציינה לגבי ציוריי:‏ ”‏האמנית מצטטת מילים מן המקרא כשמות לציוריה.‏.‏.‏ בכל ציוריה נראה ספר מקרא,‏ אך אלה הם בדיוק החיים של אמן המתהלך עם אלוהים”‏.‏

דבריהם התייחסו לעובדה שלא אחת מופיע בציוריי ספר מקרא פתוח.‏ לאחרונה שילבתי בציוריי עמודים מודפסים מן המקרא.‏ לכן עין המתבונן נמשכת לשם הציור,‏ למילים שבמקרא וגם לדרך שבה אני מתארת את הכתוב בציוריי.‏

ב־1999 הוצגו חלק מציוריי בתערוכה בבנגקוק שבתאילנד.‏ אחד הציורים נקרא ”‏כמה נפלא ברא יהוה אלוהים את הארץ,‏ לשבת אדם יצרהּ”‏;‏ ציור אחר נקרא ”‏תפילה למלך דוד:‏ ’‏יהוה,‏ יחֵד לבב העם הזה עימך’‏”‏.‏ הוזמנתי לארמון מלך תאילנד יחד עם כמה אמנים נוספים.‏ המלך רצה לדון איתי בציורים שלי,‏ ושאל אותי הרבה שאלות.‏ היתה לי הזדמנות לשוחח עימו ארוכות,‏ וסיפרתי לו על אמונתי המבוססת על המקרא.‏ לאחר מכן נתתי לו אחד מציוריי במתנה.‏

מזה כ־35 שנה שאני חברה בוועדה האומדת את ערך עבודתם של אמנים אחרים.‏ ציורים שאני אוהבת משקפים רגש.‏ לדעתי ציור הוא טוב כשהוא משאיר בי חותם,‏ כשהוא משרה עלי שלוות נפש.‏ אני מעריכה מאוד את התמונות שמתפרסמות בספרות של עדי־יהוה,‏ משום שהן משיגות את יעדן לייצג נאמנה את המסר המקראי.‏

הברכות בשירות אלוהים

בזכות הציורים שלי היו לי הזדמנויות בלתי רגילות לשאת עדות על יהוה אלוהים ועל המטרות הנאדרות שלו לגבי כדור־הארץ.‏ כך עשיתי כשהתראיינתי לכתבות בכתבי עת ולתוכניות טלוויזיה.‏ למעשה,‏ אני משתדלת להסביר בכל מקום ולכל אדם,‏ שרק בזכות האמונה,‏ השמחה והאושר הנובעים משירות יהוה אלוהים,‏ אני מסוגלת לצייר ציורים כאלה.‏

אין לי ספק שאם היה עלי לוותר על אמונתי,‏ לא יכולתי לצייר כפי שאני מציירת.‏ אני יכולה לצייר כך רק משום שאני עדת־יהוה ומשום שהאמת שבדבר־אלוהים ממלאת אותי שמחה ואושר.‏

‏[‏תמונה בעמוד 21]‏

כשהייתי בפאריז

‏[‏תמונה בעמוד 22]‏

עם שתי בנותיי כיום