בית המשפט העליון תומך בחופש הדיבור

היום המכריע הגיע ב־17 ביוני 2002,‏ התאריך שבו פירסם בית המשפט העליון את חוות דעתו בכתב.‏ מה היתה ההחלטה?‏ כותרות העיתונים סיפרו את הסיפור.‏ העיתון ניו־יורק טיימס הכריז:‏ ”‏בית המשפט מסיר את הרסן מעל ביקוריהם של עדי־יהוה”‏.‏ העיתון קולמבוס דיספטש של אוהיו ציין:‏ ”‏בית המשפט העליון שולל בתוקף את הדרישה להיתר”‏.‏ העיתון פּליין דילר של קליבלנד,‏ אוהיו,‏ אמר בפשטות:‏ ”‏אנשים שהולכים מבית לבית אינם זקוקים לאישור העירייה”‏.‏ בעיתון יו.‏ אס.‏ איי.‏ טודיי נאמר:‏ ”‏חופש הדיבור מנצח”‏.‏

החלטת הערכאה הנמוכה נגד עדי־יהוה בוטלה ברוב של 8 נגד 1!‏ חוות הדעת הרשמית של בית המשפט,‏ שהתפרשה על פני 18 עמודים,‏ נכתבה בידי השופט ג׳ון פול סטיבנס.‏ ההחלטה היתה בבחינת תמיכה מוחלטת בהגנה שמספק התיקון הראשון לפעילות ההטפה של עדי־יהוה.‏ בחוות הדעת הבהיר בית המשפט כי העדים לא ביקשו היתר,‏ משום שלטענתם,‏ ”‏את הסמכות לבשר הם שואבים מן המקרא”‏.‏ בהמשך ציטט בית המשפט את העדות שהוזכרה בטיעונים שהעלו העדים:‏ ”‏מבחינתנו,‏ בקשת היתר מרשות מקומית לבשר היא בגדר עלבון לאלוהים”‏.‏

בחוות הדעת של בית המשפט נאמר:‏ ”‏כבר יותר מ־50 שנה שבית המשפט פוסל הגבלות על פעילויות מבית לבית למטרות שכנוע וחלוקת עלונים.‏ אין זה צירוף מקרים שרוב המקרים האלה,‏ הקשורים בתיקון הראשון,‏ הוצגו על־ידי עדי־יהוה,‏ שכן דתם מחייבת פעילות שכנוע מבית לבית.‏ כפי שראינו בתיק מורדוק נגד פנסילבניה,‏ .‏.‏.‏ (‏1943‏)‏,‏ עדי־יהוה ’‏טוענים כי הם נוהגים על־פי דוגמתו של פאולוס בכך שהם מלמדים ”‏ברבים ובכל בית ובית”‏.‏ מעשי השליחים כ׳:‏20‏.‏ הם מבינים  כפשוטו את הצו המקראי,‏ ’‏לכו אל כל העולם והכריזו את הבשורה לכל הבריאה’‏.‏ מרקוס ט״ז:‏15.‏ הם מאמינים כי בעשותם כן,‏ הם מצייתים לצו אלוהים’‏”‏.‏

בהמשך שוב צוטט בחוות הדעת המקרה משנת 1943:‏ ”‏התיקון הראשון מקנה לפעילות דתית זו חשיבות גבוהה לא פחות מזו של הפולחן בכנסיות ושל ההטפה מעל לדוכני המטיפים.‏ היא זכאית להגנה באותה מידה כמו פעילויות דתיות מקובלות ומסורתיות יותר”‏.‏ ביחס למקרה אחד משנת 1939,‏ נאמר בחוות הדעת:‏ ”‏כל ניסיון ליצור צנזורה באמצעות רישיון השולל את האפשרות לחלק עלונים באופן חופשי וללא הפרעה,‏ מאיים על לב לבן של ערבויות החוקה”‏ (‏ההדגשה שלהם.‏)‏

בהמשך העיר בית המשפט הערה רבת חשיבות:‏ ”‏המקרים ממחישים כי מאמציהם של עדי־יהוה להתנגד להגבלות על חופש הדיבור אינם בגדר מאבק שתכליתו להגן אך ורק על זכויותיהם”‏.‏ בחוות הדעת הובהר שהעדים ”‏אינם ’‏האנשים הקטנים’‏ היחידים הניצבים בפני האיום שפיהם ייסכר על־ידי תקנות כמו התקנה שתיקן הכפר”‏.‏

עוד נמסר בחוות הדעת כי התקנה ”‏מעליבה — לא רק את הערכים שעליהם מגן התיקון הראשון,‏ אלא גם את רעיון החברה החופשית עצמו,‏ שהרי לפי התקנה,‏ בכל שיחה יומיומית ברבים חייב אזרח להודיע תחילה לממשל על כוונתו לשוחח עם שכניו ואז להשיג היתר לשם כך.‏ .‏.‏.‏ חוק הדורש היתר לנהל שיחות כאלו מהווה חריגה מרחיקת לכת ממורשתנו הלאומית ומן המסורת החוקתית שלנו”‏.‏ בהמשך הוזכרה בחוות הדעת ”‏ההשפעה ההרסנית של בקשת היתר מסוג זה”‏.‏

סכנת הפשיעה

ומה באשר לדעה שההיתר מגן על התושבים מפני פורצים או פושעים אחרים?‏ בית המשפט קבע:‏ ”‏על אף ההכרה שדאגות אלו לגיטימיות,‏ התקדימים מלמדים בבירור שחייב להיות איזון בין דאגות אלו לבין השפעת התקנות על זכויות התיקון הראשון”‏.‏

עוד נכתב בחוות הדעת של בית המשפט:‏ ”‏אין זה סביר שאי־קבלת היתר תעצור את הפושעים מלדפוק בדלתות ולנהל שיחות שאינן מוזכרות בתקנה.‏ הם יכולים,‏ למשל,‏ לבקש הנחיות כיצד להגיע למקום זה או אחר או לבקש רשות להשתמש בטלפון.‏ .‏.‏.‏ הם עשויים גם להירשם תחת שם בדוי מבלי להיענש”‏.‏

בהתייחסו לפסיקות משנות ה־40 כתב בית המשפט:‏ ”‏הלשון שננקטה בפסיקות מתקופת מלחמת העולם השנייה — פסיקות ששוב ושוב הגנו על אנשי הדת של העותרים [‏חברת המצפה]‏  תביעות קטנוניות — שיקפה את אופן התייחסותו של בית המשפט לחירויות התיקון הראשון,‏ אשר עולות לדיון במקרה הנוכחי”‏.‏

מה היתה מסקנת בית המשפט?‏ ”‏החלטת בית המשפט לערעורים מבוטלת,‏ והתיק מוחזר להליכים נוספים בהתאם לחוות דעת זו.‏ זוהי פסיקתנו”‏.‏

אם כן,‏ בסופו של דבר,‏ כלשון העיתון שיקאגו סאן־טיימס,‏ ”‏בית המשפט תומך בעדי־יהוה”‏ ברוב של 8 נגד 1.‏

מה הלאה?‏

כיצד התייחסו עדי־יהוה בקהילה ולסוויל הסמוכה לניצחון בבית המשפט העליון?‏ אין,‏ כמובן,‏ שום סיבה להתרברב על כך על חשבון תושבי סטרטון.‏ אין בלב העדים על אנשי הכפר הטובים.‏ גרגורי קוהר,‏ עד־יהוה מקומי,‏ אמר:‏ ”‏לא רצינו במשפט הזה.‏ התקנה עצמה היתה פשוט לא־צודקת.‏ לא עשינו זאת רק בשביל עצמנו,‏ אלא למען כל אדם”‏.‏

העובדות מלמדות שהעדים עשו כל מאמץ שלא להרגיז את התושבים המקומיים.‏ ג׳ין קונץ,‏ עד־יהוה,‏ הסביר:‏ ”‏הפעם האחרונה שבה בישרנו בסטרטון היתה ב־7 במרס 1998 — לפני יותר מארבע שנים”‏.‏ עוד אמר:‏ ”‏לי אמרו אישית שיעצרו אותי.‏ דווחו מקרים רבים שבהם המשטרה איימה לעצור את העדים.‏ כאשר ביקשנו לראות את התקנה בכתב,‏ נענינו בסירוב”‏.‏

קונץ הוסיף:‏ ”‏אנו מעדיפים לשמור על יחסים טובים עם השכנים שלנו.‏ יש שאינם רוצים שנבקר אצלם,‏ ואנו מכבדים את החלטתם.‏ אבל יש אחרים המסבירים לנו פנים ושמחים לשוחח על המקרא”‏.‏

גרגורי קוהר הסביר:‏ ”‏לא הגשנו תביעה כדי להרגיז את תושבי סטרטון.‏ פשוט רצינו לבסס חוקית את חופש הדיבור שלנו בהתאם לחוקה.‏

הוא הוסיף:‏ ”‏אנו מקווים בסופו של דבר לחזור לסטרטון.‏ אשמח להיות הראשון שידפוק בדלת.‏ על־פי מצוותו של ישוע,‏ אנו חייבים לחזור”‏.‏

לתיק ”‏עדי־יהוה נגד כפר סטרטון”‏ היו השפעות מרחיקות לכת.‏ לאחר שנודעה להם פסיקת בית המשפט העליון,‏ הכירו מספר פקידי ממשל מוניציפאליים בעובדה שלא ניתן עוד להגביל את פעילות ההטפה של עדי־יהוה בתקנות מקומיות.‏ ב־90 יישובים בערך בארצות־הברית הוסרו עד כה מכשולים שהגבילו את הפעילות מבית לבית.‏

‏[‏תיבה בעמוד 9]‏

‏”‏עדי־יהוה עשו זאת שוב”‏

צ׳ארלס ק.‏ היינס,‏ למדן בכיר וראש תוכניות החינוך במרכז התיקון הראשון,‏ כתב את המילים שלעיל באתר האינטרנט של MSNBC תחת הכותרת ”‏חופש האמונה”‏.‏ היינס כתב:‏ ”‏בשבוע שעבר רשמו [‏עדי־יהוה]‏ את ניצחונם ה־48 בבית המשפט העליון — רשימה יוצאת מן הכלל של מקרים שהעמיקו במידה ניכרת את ההגנה שמספק התיקון הראשון לכל האמריקנים”‏.‏ הוא הזהיר:‏ ”‏כדאי לזכור:‏ אם ממשלה יכולה להגביל את חירותה של דת אחת,‏ יש בידה הכוח להגביל את חירותה של כל דת אחרת — או של כל הדתות.‏ .‏.‏.‏ כמובן,‏ לאנשים יש זכות שלא להקשיב — ולסגור את הדלת.‏ אבל אסור שהממשלה תחזיק בסמכות להחליט למי מותר לדפוק בדלת.‏ כל הכבוד לבית המשפט העליון”‏.‏

היינס סיים את דבריו במילים:‏ ”‏כולנו חבים לעדי־יהוה הכרת טובה.‏ לא משנה כמה פעמים מעליבים אותם,‏ מגרשים אותם ואפילו תוקפים אותם פיסית,‏ הם ממשיכים להילחם בעד חופש הדת שלהם (‏ותוך כדי כך גם בעד החופש שלנו)‏.‏ וניצחונם הוא נצחון כולנו”‏.‏

‏[‏תיבה/‏תמונות בעמודים 10,‏ 11]‏

החלטת בית המשפט העליון — מה אמרה העיתונות

◼ ‏”‏בית המשפט תומך בעדי־יהוה;‏ הטפה מבית לבית אינה מצריכה היתר

עדי־יהוה,‏ הידועים כמי שהולכים מבית לבית ודופקים בדלתות,‏ תמיד האמינו שאלוהים תומך בהם.‏ היום הם נהנים גם מתמיכתו של בית המשפט העליון של ארה״ב”‏ (‏שיקגו סאן־טיימס,‏ 18 ביוני 2002)‏.‏

◼ ‏”‏חופש הדיבור מנצח

בפעם הבאה שעדי־יהוה יפריעו לך באמצע ארוחת הערב,‏ אולי כדאי שתודה להם.‏ במסירות בלתי נלאית לעקרונותיהם הדתיים,‏ עדה זו,‏ שאינה שייכת לזרם המרכזי ומונה פחות ממיליון חברים [‏בארצות־הברית]‏,‏ פעלה ככל הנראה יותר מכל ארגון אחר להבטחת חופש הדיבור של כל אחד ואחד מתושבי אמריקה.‏ .‏.‏.‏

”‏עתירה לבית המשפט העליון היא דבר שבשגרה אצל עדי־יהוה.‏ ביותר משני תריסר מקרים במשך למעלה מ־65 שנה,‏ נלחמו העדים בהצלחה ברודנות הרוב”‏ (‏יו.‏ אס.‏ איי.‏ טודיי,‏ 18 ביוני 2002)‏.‏

◼ ‏”‏פעילות מבית לבית נחשבת לזכות חוקתית.‏ ההחלטה היא ניצחון לעדי־יהוה

בית המשפט העליון של ארה״ב פסק ביום שני שפוליטיקאים,‏ קבוצות דתיות,‏ הצופים ואחרים נהנים מן הזכות החוקתית ללכת מבית לבית ולקדם את ענייניהם מבלי לקבל תחילה רשות מפקידי ממשל מקומיים”‏ (‏סאן פרנסיסקו קרוניקל,‏ 18 ביוני 2002)‏.‏

◼ ‏”‏בית המשפט העליון:‏ לא תוכל למנוע מעדי־יהוה ומהצופים לדפוק לך בדלת

וושינגטון — החוקה מגנה על זכותם של מסיונרים,‏ פוליטיקאים ואחרים לדפוק בדלתות מבלי להשיג קודם לכן היתר מן הרשויות המקומיות.‏ כך פסק היום בית המשפט העליון.‏.‏.‏.‏

”‏ברוב של 8 נגד 1,‏ טען בית המשפט כי הזכות לחופש הדיבור,‏ זכות המעוגנת בתיקון הראשון,‏ כוללת את הזכות להעביר מסר במישרין לאדם בביתו”‏ (‏סטאר טריביון,‏ מינאפוליס,‏ 18 ביוני 2002)‏.‏

‏[‏תמונה בעמוד 9]‏

השופט סטיבנס

‏[‏שלמי תודה]‏

Stevens: Collection, The Supreme Court Historical Society/Joseph Bailey