האם על המשיחיים להיות עניים?
מנקודת המבט המקראית
האם על המשיחיים להיות עניים?
ישוע אמר פעם לנכבד צעיר ואמיד שעליו למכור את כל רכושו ולתת לעניים. הכתוב מספר שלשמע דברי ישוע נפלו פניו של האיש, ”שכן היו לו נכסים רבים”. אחר כך אמר ישוע לתלמידיו: ”באיזה קושי ייכנסו העשירים למלכות האלוהים!” ישוע הוסיף: ”נקל לגמל לעבור דרך נקב מחט מהיכנס עשיר אל מלכות האלוהים” (מרקוס י׳:21–23; מתי י״ט:24).
למה התכוון ישוע? האם עושר ועבודת אלוהים האמיתית אינם משתלבים ביחד? האם על המשיחיים להרגיש רגשי אשם אם יש להם כסף? האם אלוהים דורש מהם להיות סגפנים?
אלוהים מקבל ”כל בני אדם”
בימי קדם לא דרש יהוה שבני ישראל יחיו בעוני. חשוב על כך: לאחר שכבשו את הארץ שניתנה להם, עבדו האנשים בחקלאות וניהלו עסקים כדי לפרנס את עצמם ואת משפחותיהם. לגורמים כמו מצב כלכלי, מזג אוויר, בריאות או כישורים עסקיים טובים היו השלכות על הצלחת מאמציהם. תורת משה הדריכה את עם ישראל לנהוג ברחמים עם מישהו שמצבו הכלכלי היה בכי רע ויצא נקי מנכסיו (ויקרא כ״ה:35–40). מצד שני, היו כאלו שעמדה להם השעה והתעשרו. בועז, איש נאמן והגון, שנעשה לאחד מאבותיו של ישוע, מתואר כ”איש גיבור חיל [רב הון]” (רות ב׳:1).
מצב זה היה זהה גם בתקופת ישוע. כשדיבר עם האיש העשיר שהוזכר בהתחלה, ישוע לא התכוון להרים על נס את חיי הסגפנות. אדרבה, הוא לימד לקח חשוב. אולי מנקודת מבטו של האדם נראה כי אין באפשרותם של אנשים עשירים לגלות ענווה ולקבל את דרך הישועה של אלוהים. אולם ישוע אמר: ”מבני אדם נבצר הדבר, אבל האלוהים כול יכול” (מתי י״ט:26).
הקהילה המשיחית במאה הראשונה קיבלה לחיקה ”כל בני אדם”, כלומר את כל סוגי האנשים (טימותיאוס א׳. ב׳:4). בכלל זה נמצאו כאלו שהיו עשירים, אחרים אשר ניהלו חיים נוחים למדי ורבים אחרים שהיו עניים. יש משיחיים שצברו את עושרם עוד לפני שנעשו למשיחיים. במקרים אחרים נסיבות או החלטות עסקיות נבונות הניבו חיי עושר.
באותו אופן, אגודת האחים המשיחית כיום כוללת בתוכה אנשים ממגוון שכבות כלכליות. כולם שואפים ליישם את ההדרכה המקראית בעניינים כספיים, משום שהחומרנות יכולה להשפיע על כל אחד. הלקח שלימד ישוע במקרה של הנכבד העשיר משמש אות אזהרה עבור כל משיחי מפני ההשפעה רבת העוצמה שיכולה להיות לכסף או לנכסים על האדם (מרקוס ד׳:19).
אזהרה לעשירים
המקרא אומנם אינו מגנה את העושר, אך הוא כן יוצא נגד אהבת הכסף. פאולוס אמר: ”שורש כל הרעות הוא אהבת הכסף”. הוא ציין שהיו כאלה שוויתרו על הצרכים הרוחניים מתוך שאיפה להתעשר וכתוצאה מכך ”סטו מן האמונה וגרמו לעצמם מכאובים רבים” (טימותיאוס א׳. ו׳:10).
מעניין לציין שפאולוס נתן הוראות מפורשות לעשירים. הוא אמר: ”את עשירי העולם הזה צווה שלא ירום לבבם ולא יבטחו בעושר שאין בו ביטחון, אלא באלוהים המעניק לנו את הכול בשפע להנאתנו” (טימותיאוס א׳. ו׳:17). הראיות מוכיחות שקיימת סכנה שאנשים עשירים יהפכו להיות גאים וירגישו נעלים מאחרים. כמו כן, הם עלולים לחשוב שעושר יכול להעניק ביטחון אמיתי — דבר שרק אלוהים יכול לתת במלואו.
משיחיים עשירים יכולים להישמר מפני סכנה זו אם ’יעשירו במעשים טובים’. הדבר כולל ”להיות נכונים לתת, להיות נדיבים” ולעזור בנדיבות לנזקקים (טימותיאוס א׳. ו׳:18). משיחיים, אם עשירים ואם עניים, יכולים להשתמש בחלק ממשאביהם להפצת הבשורה הטובה על מלכות אלוהים, פעילות העומדת בראש מעייניהם של המשיחיים בימינו. רוח נדיבה זו מעידה על גישה נכונה כלפי רכוש חומרי. אדם הנוהג כך יקר ללבם של יהוה ושל ישוע המשיח, אשר אוהבים את הנותנים בשמחה (מתי כ״ד:14; לוקס ט״ז:9; קורינתים ב׳. ט׳:7).
הדברים החשובים יותר
ללא ספק, המשיחיים אינם נדרשים להיות עניים. אך אל להם גם ’לשאוף להתעשר’ בכל מחיר (טימותיאוס א׳. ו׳:9). הם פשוט עובדים בחריצות כדי להתפרנס בכבוד. למאמציהם יש רמות הצלחה שונות, היות והדבר תלוי בגורמים שונים ובמצב הכלכלי באזור מגוריהם (קהלת י״א:6).
יהא אשר יהא מצבם הכספי, המשיחיים משתדלים ’להבחין מהם הדברים המצוינים (”החשובים יותר”, ע״ח)’ (פיליפים א׳:10). הם מציבים את העניינים הרוחניים במקום הראשון, ובכך דואגים ”לאצור לעצמם אוצר טוב לעתיד, כדי שישיגו את החיים האמיתיים” (טימותיאוס א׳. ו׳:19).