המשוכה הראשונה — טיעון בעל פה בפני בית המשפט העליון

התאריך לטיעון בעל פה בפני נשיא בית המשפט העליון,‏ ויליאם רינקוויסט,‏ ושמונה השופטים־חברים נקבע ל־26 בפברואר 2002.‏ את עדי־יהוה ייצג צוות של ארבעה עורכי־דין.‏

הפרקליט הראשי של העדים פתח את טיעוניו בהקדמה מרתקת:‏ ”‏השעה 00:‏11 ביום שבת בבוקר בכפר סטרטון.‏ [‏הוא נקש שלוש פעמים על הדוכן.‏]‏ ’‏בוקר טוב.‏ בגלל מה שקורה לאחרונה,‏ עשיתי מאמץ מיוחד לבקר בביתך ולשוחח איתך על עתיד טוב יותר שאותו תיאר הנביא ישעיהו.‏ זו הבשורה שעליה דיבר ישוע,‏ הבשורה על מלכות אלוהים’‏”‏.‏

הפרקליט הוסיף:‏ ”‏בסטרטון זו עבירה פלילית ללכת מבית לבית ולהציג את המסר הזה ללא היתר מהכפר”‏.‏

‏’‏אינכם מבקשים כסף?‏’‏

השופט סטיבן ג.‏ ברייר העלה מספר שאלות רלוונטיות בנוגע לעדים.‏ הוא שאל:‏ ”‏האם זה נכון שמרשיך אינם מבקשים כסף,‏ אפילו לא פרוטה,‏ ואינם מוכרים ספרי מקרא או כל דבר אחר,‏ ובסך הכול אומרים,‏ ’‏אני מעוניין לדבר איתך על דת’‏?‏”‏

פרקליטם של עדי־יהוה השיב:‏ ”‏כבוד השופט,‏ העובדות ברורות ומראות כי עדי־יהוה לא ביקשו כסף בכפר סטרטון.‏ כמו כן,‏ ידוע לכול שבמקומות אחרים מזכירים העדים מדי פעם את האפשרות לתרום לפעילותם.‏ .‏.‏.‏ אבל איננו עוסקים בהתרמות.‏ כל שאנו מבקשים הוא לשוחח עם האנשים על המקרא”‏.‏

היש צורך באישור הרשויות?‏

השופט סקאליה העלה שאלה המעידה על הבנה מעמיקה של הנושא:‏ ”‏האם עמדתכם היא שאינכם חייבים לגשת לראש הכפר ולבקש את רשותו לשוחח עם תושבי הכפר על נושא מעניין?‏”‏ פרקליט העדים השיב:‏ ”‏איננו סבורים שבית המשפט הזה צריך לאשר תקנה של רשות מקומית מסוימת המחייבת אזרח להשיג רישיון כדי לשוחח עם אזרח אחר בביתו של השני”‏.‏

שינוי בטיעונים,‏ שינוי באווירה

כעת הגיע תורו של הכפר להציג את טיעוניו.‏ הפרקליט הראשי של הכפר הבהיר את התקנה של סטרטון:‏ ”‏כפר סטרטון פועל בתוקף סמכותו המשטרתית  כאשר בכוונתו להגן על תושביו ולהרחיק פושעים.‏ התקנה האוסרת על קיום פעילויות תעמולה ושתדלנות בשטח פרטי פשוט מחייבת רישום מוקדם ונשיאת רישיון במהלך הפעילות מבית לבית”‏.‏

השופט סקאליה אחז את השור בקרניו ושאל:‏ ”‏האם ידוע לכם על מקרה אחר אצלנו [‏בבית המשפט העליון]‏ שהיה כרוך בתקנה בסדר גודל שכזה,‏ תקנה הנוגעת לביקורים חוזרים ונשנים למטרות שתדלנות,‏ ללא בקשת כסף,‏ ללא מכירת מוצרים,‏ אלא רק משהו כמו ’‏רציתי לדבר איתך על ישוע המשיח’‏,‏ או ’‏רציתי לשוחח איתך על שמירת איכות הסביבה?‏’‏ האם היה לנו מקרה כזה?‏”‏

השופט סקאליה הוסיף:‏ ”‏לא ידוע לי על מקרים כאלו אפילו לא במאתיים השנים האחרונות”‏.‏ על כך העיר בהלצה נשיא בית המשפט,‏ רינקוויסט:‏ ”‏עוד לא היית אז בתכנון”‏.‏ דבריו עוררו צחוק באולם בית המשפט.‏ השופט סקאליה המשיך בדבריו ואמר:‏ ”‏סדר הגודל של כל העניין הזה חדש לי לחלוטין”‏.‏

רעיון נפלא?‏

השופט מ.‏ קנדי שאל שאלה נוקבת:‏ ”‏האם אתה סבור שיהיה זה רעיון נפלא שעלי לבקש מן הרשויות רשות ללכת לאזור מגורים,‏ במקום שאינני מכיר בו את כל הדיירים,‏ ולומר להם,‏ ברצוני לדבר איתכם כי אני מודאג לגבי איסוף האשפה באזור,‏ או אני מוטרד לגבי חבר הקונגרס שלנו,‏ מה שלא יהיה.‏ האם אני צריך לבקש קודם לכן רשות מן הרשויות?‏”‏ הוא הוסיף,‏ ”‏זה פשוט לא ייאמן”‏.‏

השופטת סנדרה דֵי אוקונור החרה החזיקה אחריו ושאלה:‏ ”‏מה לגבי ’‏תעלול או ממתק’‏ [‏מנהג הילדים לעבור מבית לבית בחג ליל כל הקדושים ולבקש ממתקים]‏?‏ האם גם על זה צריך לבקש רשות?‏”‏ השופטים אוקונור וסקאליה דבקו באותו קו טיעונים.‏ השופטת אוקונור הציגה טיעון נוסף:‏ ”‏מה אם מישהו רוצה לבקש כוס סוכר מן השכן?‏ האם אני צריכה להשיג קודם לכן רישיון כדי ללכת ולבקש כוס סוכר מן השכן שלי?‏”‏

האם העדים תועמלנים?‏

השופט דיוויד ה.‏ סאוטר שאל:‏ ”‏מדוע התקנה הזו נוגעת לעדי־יהוה?‏ האם הם תועמלנים,‏ מתרימים,‏ רוכלים,‏ סוכני מכירות או סוחרים נודדים המוכרים סחורות או שירותים?‏ לא נראה לי שהם משתלבים באחת הקטגוריות האלה,‏ נכון?‏”‏ פרקליט הכפר ציטט את לשון התקנה באריכות והוסיף שהערכאה הנמוכה כן הגדירה את עדי־יהוה כתועמלנים.‏ בתגובה לכך אמר השופט סאוטר:‏ ”‏אז יש לאדוני הגדרה נרחבת מאוד למילה תועמלנים אם היא כוללת את עדי־יהוה”‏.‏

השופט ברייר ציטט את הגדרת המילון למילה תועמלן כדי להראות שאין היא חלה על העדים.‏ הוא הוסיף:‏ ”‏לא קראתי שום דבר בכתב הטיעון שלך המסביר לשם מה יש לדרוש מאותם אנשים [‏עדי־יהוה]‏,‏ שאינם מעוניינים בכסף,‏ אינם מעוניינים במכירות ואפילו אינם מעוניינים בגיוס קולות,‏ ללכת למועצת הכפר ולהירשם.‏ מה מטרת המועצה?‏”‏

ה”‏זכות”‏ לתַקשר עם אחרים

פרקליט הכפר טען כי ”‏מטרת המועצה היא למנוע הטרדה של בעל הבית”‏.‏ הוא ציין שהתקנה נועדה להגן על התושבים מפני רמאים ופושעים.‏ השופט סקאליה ציטט את התקנה והראה שלפיה ראש הכפר רשאי לתבוע מידע נוסף באשר לנרשם ובאשר לכוונותיו כדי ”‏לתאר בדייקנות את אופי הזכות המתבקשת”‏.‏ הוא הוסיף בעוקצנות:‏ ”‏[‏לבקש את]‏ הזכות ללכת ולשכנע את האזרחים בנושא זה או אחר ‏—‏ אני פשוט לא תופס את זה”‏.‏

 השופט סקאליה שוב חזר בתוקף על טיעוניו:‏ ”‏האם צריך לדרוש מכל אדם המצלצל בפעמון הדלת למסור את טביעות אצבעותיו במועצה לפני שיוכל לצלצל בפעמון הדלת?‏ האם יש בסיכון הקטן שיתרחש מעשה פשע הצדקה לדרוש מכל אחד להירשם במועצה לפני שהוא מצלצל בפעמון הדלת?‏ ודאי שלא”‏.‏

האם התקנה מגנה על התושבים?‏

לאחר שתמו 20 הדקות שהוקצבו לו,‏ העביר פרקליט הכפר את רשות הדיבור לפרקליט המדינה של אוהיו.‏ פרקליט המדינה טען שהתקנה האוסרת על שתדלנות מגנה על התושבים מביקורי זרים,‏ ”‏במיוחד מפני אורח לא־קרוא,‏ [‏אשר]‏ יימצא כאן בשטח הפרטי שלי.‏ .‏.‏.‏ ואני סבור שלכפר יש זכות לומר,‏ ’‏הפעילות הזו מדאיגה אותנו’‏”‏.‏

בתגובה לכך אמר השופט סקאליה:‏ ”‏הכפר טוען שאפילו אם מדובר בביקור אצל תושבים המקבלים בברכה את עדי־יהוה ‏—‏ אנשים בודדים שישמחו לדבר עם מישהו על כל נושא שהוא ‏—‏ גם אז [‏עדי־יהוה]‏ צריכים ללכת ולהירשם אצל ראש הכפר כדי לקבל את הזכות לצלצל בפעמון דלתם”‏.‏

‏”‏הגבלה סבירה מאוד”‏

בשלב הצגת השאלות העלה השופט סקאליה נקודה רבת עוצמה:‏ ”‏יש להודות שדיקטטורות טוטליטריות הן החברות הבטוחות ביותר בעולם.‏ שיעור הפשיעה שם נמוך מאוד.‏ זו תופעה ידועה,‏ וחלק ממחיר החירות הוא במידה מסוימת סיכון גדול יותר לפעילות בלתי חוקית.‏ השאלה היא האם התקנה תעצור פעילות בלתי חוקית במידה שתצדיק את המחיר:‏ הצורך לבקש את הרשות לצלצל בפעמון הדלת של מישהו”‏.‏ פרקליט המדינה טען ש”‏זו הגבלה סבירה מאוד”‏.‏ בתגובה לכך אמר השופט סקאליה שהתקנה כל כך סבירה,‏ ”‏עד כדי כך שמעולם לא היה מקרה שבו רשות מקומית קבעה תקנה מסוג זה.‏ אינני חושב שזה נקרא סביר”‏.‏

לבסוף,‏ תחת הלחץ שהפעיל עליו אחד השופטים,‏ נאלץ פרקליט המדינה להודות:‏ ”‏קשה לי לומר שאפשר להטיל איסור מוחלט על צלצול בפעמון הדלת או על דפיקה בדלת”‏.‏ במילים אלו סיים הפרקליט את טיעוניו.‏

בשלב הצגת טענות הנגד הצביע פרקליט העדים על כך שלתקנה אין מנגנון אימות.‏ ”‏אני יכול לגשת לבניין מועצת הכפר ולומר,‏ ’‏אני [‏פלוני אלמוני]‏’‏,‏ ולהשיג היתר ללכת מבית לבית”‏.‏ עוד ציין כי בידי ראש הכפר הסמכות שלא לספק היתר לאדם אשר אומר כי הוא אינו שייך לארגון זה או אחר.‏ אנו סבורים שראש הכפר נוטל על עצמו אחריות שיפוטית”‏,‏ אמר והוסיף:‏ ”‏עם כל הכבוד,‏ אני טוען שפעילותנו [‏פעילותם של עדי־יהוה]‏ נמצאת בלב לבו של התיקון הראשון”‏.‏

כעבור זמן קצר נעל נשיא בית המשפט רינקוויסט את הטיעונים בעל פה ואמר:‏ ”‏התיק מועבר לטיפול [‏של בית המשפט העליון]‏”‏.‏ התהליך כולו ארך קצת יותר משעה.‏ חשיבות השעה הזו באה לידי ביטוי בפסק הדין שהוקרא בחודש יוני.‏

‏[‏תמונות בעמוד 6]‏

רינקוויסט,‏ נשיא בית המשפט העליון

השופט ברייר

השופט סקאליה

‏[‏שלמי תודה]‏

Rehnquist: Collection, The Supreme Court Historical Society/Dane Penland; Breyer: Collection, The Supreme Court Historical Society/Richard Strauss; Scalia: Collection,The Supreme Court Historical Society/Joseph Lavenburg

‏[‏תמונות בעמוד 7]‏

השופט סאוטר

השופט קנדי

השופטת אוקונור

‏[‏שלמי תודה]‏

Connor: Collection, The Supreme Court Historical Society/Richard Strauss; Souter: Collection, The Supreme Court Historical Society/Joseph Bailey’‏Kennedy: Collection, The Supreme Court Historical Society/Robin Reid; O

‏[‏תמונה בעמוד 8]‏

אולם בית המשפט

‏[‏שלמי תודה]‏

Photograph by Franz Jantzen, Collection of the Supreme Court of the United States