השתחררתי מכבלי השנאה

סיפורו של חוזה גומז

נולדתי ב־8 בספטמבר,‏ 1964,‏ ברוֹנְיָאק,‏ עיירה קטנה בדרום צרפת.‏ הוריי,‏ סביי וסבתותיי היו צוענים אנדלוסים שנולדו באלג׳יריה ובמרוקו שבצפון אפריקה.‏ כמקובל בתרבות הצוענית,‏ היתה לנו משפחה גדולה ומרובת נפשות.‏

אבי היה אדם אלים,‏ וחלק מזכרונותיי הראשונים כוללים תמונות שבהן הוא מכה את אמי.‏ ברבות הימים,‏ החליטה אמי להתגרש ממנו — צעד די נדיר אצל הצוענים.‏ היא לקחה את אחי,‏ אחותי ואותי לבלגיה,‏ שם חיינו בשקט ובשלווה במשך שמונה השנים הבאות.‏

אולם המצב השתנה.‏ אנחנו,‏ הילדים,‏ רצינו לראות את אבינו,‏ אז אמי לקחה אותנו לצרפת וחזרה לחיות עם אבי.‏ כשחזרנו לחיות עם אבי נתקלתי בכמה קשיים.‏ בבלגיה הלכנו עם אמא לכל מקום.‏ אבל בעיני משפחתו של אבי,‏ גברים צריכים להיות רק בחברת גברים.‏ על־פי המנטליות המאצ׳ואיסטית שלהם,‏ לגבר יש את כל הזכויות ואילו על האישה מוטלות כל החובות.‏ יום אחד,‏ לדוגמה,‏ האשים אותי דודי שאני הומוסקסואל רק משום שרציתי לעזור לדודתי לנקות לאחר הארוחה.‏ במשפחתו,‏ שטיפת הכלים היתה עבודת בית שנשים בלבד היו מבצעות.‏ לבסוף,‏ אורח חשיבה לא־מאוזן זה השתרש בי.‏

בתוך זמן קצר חזרה אמי להיות קורבן למזגו האלים של אבי.‏ כאשר אחי ואנוכי ניסינו להתערב כמה פעמים,‏ היה עלינו להימלט דרך החלון כדי להתחמק ממהלומותיו של אבי.‏ הוא לא חס גם על אחותי.‏ עקב כך,‏ השתדלתי להיות כמה שפחות בבית.‏ בגיל 15 לא היה לי שום כיוון בחיים.‏

עם הזמן,‏ שמי הלך לפני בשל אופיי האלים.‏ אהבתי להיות בריון.‏ לפעמים,‏ התגריתי בכוונה בצעירים אחרים,‏ אך מעטים העזו לקרוא עלי תיגר — במיוחד משום שלעתים קרובות הייתי חמוש בסכין או בשרשרת ברזל.‏ עד מהרה התחלתי לגנוב מכוניות ולמכור אותן.‏ במקרים אחדים הייתי פשוט מצית אותן ונהנה לראות את הכבאים מכבים את הלהבות.‏ מאוחר יותר התחלתי לפרוץ לחנויות ולמחסנים.‏ נעצרתי מספר פעמים,‏ ובכל פעם התפללתי לאלוהים שיעזור לי!‏

כן,‏ האמנתי באלוהים.‏ כשהייתי בבלגיה למדתי בבית־ספר דתי,‏ כך שידעתי שמעשיי רעים.‏ אך יחד עם זאת,‏ אמונתי באלוהים לא השפיעה על התנהגותי.‏ חשבתי שכדי שחטאיי יסלחו,‏ כל שעלי לעשות זה לבקש סליחה מאלוהים.‏

בשנת 1984 נשפטתי ל־11 חודשי מאסר על גניבה.‏ נשלחתי לכלא בומט שבמַרְסֵי.‏ שם  קעקעתי חלקים שונים בגופי.‏ באחד הקעקועים היה כתוב ”‏שנאה ונקמה”‏.‏ בכלא,‏ לא רק שלא השתקמתי,‏ אלא אף העמקתי את שנאתי כלפי סמכות והחברה בכלל.‏ עם שחרורי מבית־הסוהר,‏ לאחר שריציתי שלושה חודשים בכלא,‏ הייתי חדור שנאה יותר מאי פעם.‏ ואז קרתה טרגדיה נוראית ששינתה את מסלול חיי.‏

המטרה — נקמה

משפחתי היתה מסוכסכת עם משפחה צוענית אחרת.‏ דודיי ואנוכי החלטתנו להתעמת איתם כדי לסגור חשבון.‏ שתי המשפחות היו חמושות.‏ במהלך הוויכוח,‏ נורו למוות דודי פייר ובן דוד של אבי.‏ דעתי נטרפה עלי עד כדי כך שעמדתי ברחוב,‏ עם אקדח בידי,‏ וצרחתי בהתפרצות של זעם.‏ לבסוף אחד מדודיי הוציא בכוח את האקדח מידי.‏

אובדנו של דוד פייר,‏ בו ראיתי דמות אב,‏ השאיר אותי מוכה יגון.‏ התאבלתי לפי המסורת הצוענית.‏ לא התגלחתי ולא אכלתי בשר במשך ימים רבים.‏ סירבתי לצפות בטלוויזיה או להאזין למוסיקה.‏ נשבעתי לנקום את מות דודי,‏ אולם בני משפחתי מנעו ממני להשיג אקדח.‏

באוגוסט 1984,‏ גוייסתי לצבא.‏ בהיותי בן 20,‏ הצטרפתי לשירות כוחות שומרי השלום של האו״ם בלבנון.‏ הייתי מוכן לקחת את הסיכון שאצטרך להרוג או להיהרג.‏ בימים ההם עישנתי כמויות גדולות של חשיש.‏ בנוסף לעובדה שזה גרם לי להרגיש טוב,‏ הסם גרם לי להרגיש ששום דבר לא יכול לפגוע בי.‏

בלבנון היה ניתן להשיג נשק די בקלות,‏ לכן החלטתי לשלוח נשק לצרפת כדי להוציא לפועל את תוכנית הנקמה שלי על מות דודי.‏ קניתי מתושבי המקום שני אקדחים וגם תחמושת.‏ פירקתי את האקדחים,‏ החבאתי אותם בשני מקלטי רדיו ושלחתי אותם לביתי.‏

שבועיים לפני שסיימתי את שירותי הצבאי,‏ התחמקתי עם שלושה חברים מהבסיס ללא רשות.‏ כשחזרנו לבסיס עצרו אותנו.‏ בבית הסוהר נתקפתי זעם ותקפתי את אחד הסוהרים.‏ לא יכולתי להסכים בשום פנים ואופן לזלזול מצד פאיו — לא־צועני.‏ יום לאחר מכן היתה לי עוד התנגשות אלימה,‏ הפעם עם קצין.‏ נשלחתי לכלא מונטלוק,‏ לִיוֹן,‏ עד סוף שירותי הצבאי.‏

מצאתי חירות בכלא

ביומי הראשון בכלא מונטלוק,‏ קידם את פניי בחמימות בחור צעיר.‏ נודע לי שהוא אחד מעדי־יהוה ושהוא ואחרים שמאמינים כמוהו נמצאים בכלא פשוט משום שהם מסרבים לאחוז בנשק ולהילחם.‏ הדבר הפליא אותי.‏ רציתי ללמוד יותר.‏

גיליתי שעדי־יהוה רוחשים אהבה כנה לאלוהים והתרשמתי עד מאוד מן הרמה המוסרית הגבוהה שלהם.‏ אולם עדיין היו לי שאלות רבות.‏ במיוחד רציתי לדעת אם המתים יכולים לתַקשר עם החיים דרך חלומות — דבר שצוענים רבים מאמינים בו באדיקות.‏ עֵד ששמו ז׳אן־פול הציע לתת לי שיעורי־מקרא בעזרת הספר ביכולתך לחיות לנצח בגן־עדן עלי־אדמות.‏  a

‏”‏בלעתי”‏ את הספר בלילה אחד,‏ והוא ממש נגע ללבי.‏ כאן,‏ בין כותלי בית־הסוהר,‏ מצאתי חירות אמיתית!‏ כשהשתחררתי סוף סוף מבית הסוהר,‏ לקחתי רכבת לביתי עם תיק עמוס בספרות מקראית.‏

על מנת ליצור קשר עם העדים שבשטח מגוריי,‏ הלכתי לאולם המלכות במרטיג.‏ המשכתי ללמוד את המקרא בעזרתו של צעיר בשם אריק שהיה מבשר בשירות מלא.‏ בתוך מספר ימים הפסקתי לעשן ולהתרועע עם החברים הקודמים שלי מעולם הפשע.‏ הייתי נחוש לפעול בהתאם למשלי כ״ז:‏11 שאומר:‏ ”‏חכם בני,‏ ושמח לבי,‏ ואשיבה חורפי דבר”‏.‏ ראיתי ביהוה אב אוהב שאני רוצה לשמח.‏

 הקושי בעריכת שינויים

יישום העקרונות המשיחיים לא היה דבר קל עבורי.‏ לדוגמה,‏ חזרתי להשתמש בסמים למשך כמה שבועות.‏ אולם המבחן הקשה ביותר עבורי היה להיפטר מהרצון העז לנקמה.‏ אריק לא ידע זאת,‏ אבל תמיד נשאתי עמי אקדח ותכננתי לנקום באלו שהרגו את דודי.‏ ביליתי לילות שלמים בניסיון לאתר אותם.‏

כשסיפרתי על כך לאריק,‏ הוא הבהיר לי שאיני יכול לכונן קשר טוב עם אלוהים כל עוד אני נושא נשק ומחפש נקמה.‏ היה עלי לבחור.‏ הרהרתי עמוקות בדבריו של השליח פאולוס ברומים י״ב:‏19‏:‏ ”‏יקיריי,‏ אל תתנקמו אלא הניחו לזעם”‏.‏ מחשבות אלו ותפילות עזות עזרו לי לשלוט ברגשותיי (‏תהלים נ״ה:‏23‏)‏.‏ בסופו של דבר,‏ נפטרתי מכלי הנשק שלי.‏ ב־26 בדצמבר 1986,‏ לאחר שלמדתי את המקרא במשך שנה אחת,‏ נטבלתי במים כסמל להקדשתי ליהוה.‏

תגובת משפחתי

השינויים שערכתי בהתנהגותי עודדו את הוריי ללמוד את המקרא.‏ הוריי נישאו מחדש,‏ ואמי נטבלה ביולי 1989.‏ עם הזמן,‏ בני משפחה נוספים נענו למסר המקראי,‏ ונעשו לעדי־יהוה.‏

באוגוסט 1988 החלטתי להיות מבשר בשירות מלא.‏ ואז התאהבתי בקטיה,‏ אחות צעירה מקהילתי.‏ התחתנו ב־10 ביוני 1989.‏ שנת הנישואין הראשונה שלנו לא היתה קלה שכן היה עלי לערוך כמה שינויים בגישתי כלפי נשים.‏ היה לי קשה ליישם את הכתוב בפטרוס א׳.‏ ג׳:‏7‏,‏ אשר קורא לבעלים לתת כבוד לנשים.‏ הייתי צריך שוב ושוב להתפלל כדי לקבל כוח לבלוע את הגאווה שלי ולשנות את קו חשיבתי.‏ לאט לאט חל שיפור.‏

מותו של דודי עדיין גורם לי כאב עמוק,‏ ולפעמים אינני יכול לעצור את הדמעות כשאני חושב עליו.‏ אני נאבק ברגשות חזקים המתעוררים עקב זיכרונות מהיום שבו נרצח.‏ במשך שנים,‏ גם לאחר שנטבלתי,‏ חששתי מפגישה מקרית עם בני משפחה שהייתי מסוכסך איתם.‏ מה אעשה אם הם יתקפו אותי?‏ כיצד אגיב?‏ האם אישיותי הקודמת תשתלט עלי?‏

יום אחד הגשתי הרצאה פומבית בקהילה קרובה.‏ שם ראיתי את פֶּפָּה,‏ קרובת משפחה של האיש שרצח את דודי.‏ אני חייב להודות שכשראיתי אותה,‏ עמדה אישיותי המשיחית במבחן.‏ אולם שמתי בצד את רגשותיי.‏ מאוחר יותר,‏ בטבילה של פפה,‏ חיבקתי אותה וברכתי אותה על ההחלטה לשרת את יהוה.‏ למרות כל מה שקרה,‏ שמחתי לקבל אותה בתור אחותי הרוחנית.‏

אני מודה ליהוה כל יום על שעזר לי להשתחרר מכבלי השנאה.‏ היכן הייתי היום ללא רחמי יהוה?‏ בזכותו אני נהנה מחיי משפחה מאושרים.‏ יש לי גם תקווה לעתיד שיבוא עולם חדש ללא שנאה ואלימות.‏ כן,‏ יש לי ביטחון מלא שהבטחת אלוהים תתגשם:‏ ”‏וישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו ואין מחריד;‏ כי פי יהוה צבאות דיבר”‏ (‏מיכה ד׳:‏4‏)‏.‏

‏[‏הערת שוליים]‏

‏[‏תמונה בעמוד 19]‏

כששרתתי בכוחות האו״ם בלבנון,‏ 1985

‏[‏תמונה בעמוד 20]‏

עם קטיה ובניי,‏ טימו ופייר