המעבר הצפוני־מערבי — חלום שהתגשם?‏

מאת כתב עורו!‏ בפינלנד

להתחממות כדור־הארץ יש על־פי־רוב השלכות שליליות.‏ אולם,‏ אפשר שהתופעה הגשימה את אחד החלומות הגדולים ביותר של יורדי הים — נתיב שניתן לנווט דרכו בקלות דרך המעבר הצפוני־מערבי.‏ ייתכן כי מעבר זה בקצה יבשת צפון אמריקה המקשר בין האוקיינוס האטלנטי לאוקיינוס השקט יהיה פתוח לתעבורה ימית סדירה במאה הנוכחית,‏ לפי הנאמר בכתב העת סיינס.‏ ‏”‏הדבר יקצר 000,‏11 קילומטר ממסלול השיט מאירופה לאסיה דרך תעלת פנמה ויקצר 000,‏19 קילומטר מן המסע שעוברות מכליות ענק סביב כף הורן משום שאינן יכולות להידחק דרך התעלה”‏,‏ מסביר הסיינס.‏

מעבר כזה היה לחזון עוד לפני 500 שנה.‏ ניסיונות ראשונים למצוא מעבר צפוני נעשו מייד לאחר שכריסטופר קולומבוס גילה את יבשת אמריקה.‏ ב־1497 הורה הנרי ה־7 מלך אנגליה לג׳ון קֶבּוֹט למצוא נתיב ימי שיוביל למזרח.‏ בדומה לקולומבוס,‏ קבוט אומנם הפליג מערבית לאירופה,‏ בנתיב צפוני יותר.‏ כאשר עגן קבוט,‏ ככל הנראה בניופאונדלנד שבאמריקה הצפונית,‏ לא קינן בלבו ספק כי הגיע לאסיה.‏ למרות שרק מאוחר יותר הבינו כי בין אסיה לאירופה שכן לו עולם חדש לגמרי,‏ הרעיון של מעבר צפוני אשר יוביל למזרח לא נשכח.‏ האם יתאפשר להפליג לצפון סביב יבשת זו שזה עתה נתגלתה?‏

מחסום קפוא

מציאת מעבר צפוני־מערבי וחצייתו נראו בתיאוריה כמשימה פשוטה.‏ אולם בפועל,‏ התנאים הקשים של האזור הארקטי הפכו את המשימה לקשה הרבה מעבר לכל דמיון.‏ הרועץ הגדול מכול היה הקרח.‏ ”‏הקרח נע ונישא עם הזרם,‏ מתפצל כדי לאפשר לאוניות לעבור,‏ אבל אז נסגר לפתע כמו מלכודת,‏ לוכד את האוניות ואנשי הצוות,‏ או מוחץ אותם”‏,‏ כותב ג׳יימס פ.‏ דלגאדו בספרו מעבר לקצה העולם ‏(‏Across the Top of the World)‏.‏

סר מרטין פְרוֹבִּישֶר,‏ שעמד בראש המשלחת הראשונה שיצאה לחיפוש המעבר הצפוני־מערבי באזור האוקינוס הארקטי,‏ החלק הצפוני ביותר של יבשת אמריקה הצפונית,‏ נתקל בקרח.‏ צי של שתי ספינות ואונייה קטנה יותר יצא את לונדון ב־1576.‏ פרובישר נתקל גם בבני האיניוּאיט,‏ ילידי ארקטיקה.‏ בהתחלה חשב שהם כלבי ים או דגים,‏ ”‏אולם כשהתקרב אליהם,‏ גילה שהיו אלה בני אדם בסירות קטנות עשויות עור”‏,‏ נאמר בספר על מסעו של פרובישר.‏ סך הכול,‏ ערך פרובישר  שלושה מסעות לאוקינוס הארקטי,‏ אך בשלושתם נחל כישלון בניסיון לקבוע את המסלול של המעבר הצפוני־מערבי.‏ אלא שפרובישר היה צריך לשמוח על כך ששב בשלום מכל מסעותיו באוקינוס הארקטי,‏ מה שלא ניתן לומר על חוקרים אחרים שתרו אחר המעבר האגדי.‏ עבור רבים,‏ המסע בארקטי — הקרח,‏ הקור,‏ המחסור במזון טרי — היה קשה מנשוא.‏ ובכל זאת,‏ בשנים שלאחר פרובישר,‏ אוניות רבות ואלפי אנשים שמו מפרשיהם צפונה בניסיון לחצות את הקרח.‏

איפה פרנקלין?‏

במאה ה־19 ארגן הצי הבריטי מספר משלחות גדולות על מנת למצוא את המעבר הצפוני־מערבי.‏ אחד המסעות היה לטרגדיה הנוראית מכול בהיסטוריית ההפלגות לאוקינוס הארקטי.‏ סר ג׳ון פרנקלין,‏ חוקר ארקטי מנוסה,‏ נבחר להוביל את המשלחת.‏ מנועי קיטור הותקנו בשתי ספינות גדולות מימדים.‏ הספינות אוישו בצוות מהשורה הראשונה של הצי וצוידו באספקה לשלוש שנים.‏ בנוסף לכך,‏ הושם דגש רב ברווחתו הרגשית של הצוות.‏ לדוגמה,‏ בין יתר הדברים שהספינות צוידו בהן היו ספריות גדולות ואפילו תיבות נגינה.‏ קצין שהתלווה למשלחת כתב:‏ ”‏לא החסירו מאיתנו שום דבר ואני באמת חושב שאם הייתי עכשיו בלונדון לשעה שעתיים,‏ לא הייתי צריך לקנות דבר!‏”‏ המשלחת עזבה את אנגליה במאי 1845 והגיעה ביולי למפרץ באפִין.‏

חלפה לה שנה.‏ ועוד שנה.‏ לבסוף,‏ קרה התרחיש הגרוע מכול:‏ שלוש השנים להן התכוננה המשלחת חלפו,‏ אולם שום סימן חיים לא התקבל ממשלחתו של פרנקלין.‏ היעלמותן המסתורית של שתי הספינות על כל אנשיהן הביאה לנחשול של מסעות לארקטי.‏ עשרות משלחות שפכו אור לא רק על גורל משלחתו של פרנקלין אלא גם על רזי המעבר הצפוני־מערבי.‏

רב החובל רוברט מֶקְלוּר עמד בראש ספינה אחת מתוך שתיים שנשלחו לחפש את פרנקלין.‏ הספינות עזבו את לונדון ב־1850,‏ והגיעו לחוף הצפוני של אמריקה מהאוקיינוס השקט דרך מיצר ברינג.‏ מקלור חדור האמביציה עזב ספינה אחת מאחור והפליג בנחישות לעבר אוקיינוס הקרח הצפוני.‏ עד מהרה הפליג במים שטרם שט בהם אירופאי.‏ לאחר שלקח לא מעט סיכונים,‏ הגיע לבסוף מקלור לחופו של האי בֶּנְקְס,‏ שם הבחין בדבר מרגש:‏ זהו האי שראה אדוארד פרי שנים לפני כן כשהגיע מכיוון מזרח בחיפושו אחר המעבר הצפוני־מערבי.‏ אם מקלור יצליח לשוט לצדו השני של האי,‏ הרי שישלים את המסע למעבר הצפוני־מערבי!‏

אולם הקרח לכד את ספינתו.‏ שנתיים לאחר מכן,‏ הוא ואנשיו עדיין היו לכודים בקרח.‏ כשדומה היה שכלו כל הקיצין,‏ הם הבחינו באופק בקבוצה של אנשים שעשתה דרכה לכיוון הספינה.‏ היה זה כמו נס.‏ הנרי קלט,‏ קפטן ממשלחת אחרת,‏ מצא את המסר שהשאיר מקלור באי מֶלְוִיל ושלח צוות חילוץ.‏ אנשיו של מקלור,‏ שכבר היו על סף מוות,‏ הועברו לספינתו של קלט שהפליגה הביתה — דרך הנתיב המזרחי.‏ קלט הגיע לחופה הצפוני של אמריקה דרך האוקיינוס האטלנטי.‏ לפיכך,‏ מקלור ”‏היה למעשה הראשון שחצה את המעבר הצפוני־מערבי,‏ למרות שעשה זאת בעזרת יותר מספינה אחת וגם קצת ברגל”‏,‏ אומרת האנציקלופדיה בריטניקה החדשה.‏

אך מה עלה בגורל משלחתו של פרנקלין?‏ רמזים שונים זורים אור על שהתרחש לאחר 1845.‏ שתי ספינות המשלחת נתקעו בקרח במיצר ויקטוריה.‏ במהלך 18 החודשים שהספינות היו לכודות בקרח,‏ מתו מספר אנשים,‏ וביניהם פרנקלין.‏ אלה שנותרו בחיים החליטו לנטוש את הספינות ולהתקדם דרומה ברגל,‏ אולם הגברים הללו שבין כה וכה היו חלשים,‏ מצאו את מותם בדרך.‏ איש מהצוות לא שרד.‏ גורל המשלחת נשאר בגדר ספקולציה.‏ בין יתר הגורמים האפשריים למותם המהיר של הגברים מוזכרת אפילו הרעלת עופרת מקופסאות שימורים.‏

 פריצת דרך ראשונה

הגם שקיומו של המעבר הצפוני־מערבי הוכח,‏ לא ניווטו דרכו עד המאה ה־20.‏ רוֹאַלְד אמוּנְדסֶן הצעיר הוביל קבוצה של שבעה נורבגים שיצאו להפליג במעבר.‏ הם השתמשו בספינת דיג קטנה בשם גאיה,‏ שהיתה שונה לגמרי מספינות המלחמה המרשימות של הבריטים.‏ כלי שיט קטן זה הוכיח עצמו כאמצעי תעבורה אידיאלי באוקיינוס הקרח הצפוני,‏ על אינספור מעבריו הצרים וכן הסלעים והשרטונים שבו.‏ ב־16 ביוני 1903,‏ החלו אמונדסן וצוותו את המסע הארוך מאוסלו לארקטי שבאמריקה הצפונית דרך המסלול המזרחי.‏ כעבור יותר משנתיים,‏ ב־27 באוגוסט 1905,‏ הבחין הצוות על סיפון גאיה בלווייתנית שהגיעה לאוקיינוס הארקטי בנתיב המערבי,‏ דרך מיצר ברינג.‏ בעקבות המפגש כתב אמונדסן:‏ ”‏המסע למעבר הצפוני־מערבי הושלם.‏ חלום ילדותי היה למציאות בו ברגע.‏.‏.‏ דמעות זלגו מעיניי”‏.‏

אולם עד כה לא התאפשר להתחיל בתעבורה ימית סדירה במעבר.‏ מאז ימי אמונדסן,‏ חצו את קצה אמריקה הצפונית כמה וכמה כלי שיט,‏ אך עדיין מדובר במסע קשה.‏ עם זאת,‏ המצב עומד להשתנות.‏

פתרון מפתיע?‏

הקרח בקוטב הצפוני נמס כיום במהירות מפתיעה.‏ בעקבות כך,‏ בשנת 2000 הצליחה ספינת משטרה קנדית לחצות את המעבר הצפוני־מערבי תוך חודש בערך.‏ כאשר הניו־יורק טיימס ראיין בתום המסע את רב החובל,‏ סמל קן ברטון,‏ הוא הביע את דאגתו מכך שלא נתקלו בקשיים מיוחדים עם הקרח.‏ ”‏פה ושם היו קרחונים,‏ אך שום דבר שראינו לא גרם דאגה.‏ ראינו כמה רצועות קרח רב־שכבתיות צפות,‏ אך כולן היו קטנות ומקוטעות,‏ ויכולנו להפליג סביבן”‏,‏ אמר ברטון.‏ לפי כתב העת סיינס,‏ ‏”‏כמות הקרח בקוטב הצפוני הצטמצמה ב־5 אחוזים ב־20 השנים האחרונות,‏ עוביו קטן ותחזיות המודלים האקלימיים צופות הצטמצמות נוספת בד בבד עם עליית הטמפרטורה העולמית”‏.‏ המאמר מתייחס לדיווח מטעם משלחת מחקר אמריקאית לאוקינוס הארקטי,‏ אשר צופה כי תוך עשור המעבר הצפוני־מערבי ”‏עשוי להיפתח בקיץ לפחות למשך חודש גם לכלי שיט שאינם מיועדים להפלגה בקרח”‏.‏

האירוניה היא ש”‏רק על־ידי ישיבה בבית ושריפת מיליוני טונות של דלק מחצבים”‏ יכול האדם להגשים כעת את החלום שפעם דחף אותו להשקיע מאמצים כבירים,‏ אומר כתב העת סיינס.‏ אך יחד עם זאת,‏ החוקרים מודאגים מההשפעה שתהיה להפשרת הקרח ולתעבורה הימית הסדירה על הדובים הלבנים,‏ סוסי הים ועל ילידי ארקטיקה.‏ יתרה מזו,‏ אם המעבר הצפוני־מערבי ייפתח לתנועה,‏ הדבר עלול להוביל לעימותים פוליטיים.‏ מה עוד טומנת באמתחתה פתיחת המעבר הצפוני־מערבי?‏ ימים יגידו.‏

 ‏[‏מפה בעמוד 23]‏

‏(‏לתרשים מעומד,‏ ראה המהדורה המודפסת)‏

נתיבו של מרטין פְרוֹבִּישֶר ב־1578

נתיבו של ג׳ון פרנקלין 1845–1848

נתיבו של רוברט מֶקְלוּר 1850–1854

נתיבו של רוֹאַלְד אמוּנְדסֶן 1903–1905

‏(‏הקווים המקווקווים מצביעים על מסע פנים־ארצי)‏

הקוטב הצפוני

רוסיה

אלסקה,‏ ארה״ב

קנדה

גרינלנד

‏[‏תמונה בעמוד 23]‏

ג׳ון קֶבּוֹט

‏[‏שלמי תודה]‏

Culver Pictures

‏[‏תמונה בעמוד 23]‏

סר מרטין פְרוֹבִּישֶר

‏[‏שלמי תודה]‏

1967 Dover Publications, Inc., in/‏Dictionary of American Portraits‏/Painting by Cornelis Ketel

‏[‏תמונה בעמוד 23]‏

סר ג׳ון פרנקלין

‏[‏שלמי תודה]‏

001352-National Archives of Canada/C

‏[‏תמונות בעמוד 23]‏

רוברט מֶקְלוּר וספינתו ”‏החוקר”‏ (‏למטה)‏

‏[‏שלמי תודה]‏

087256-National Archives of Canada/C

016105-National Archives of Canada/C

‏[‏תמונה בעמוד 23]‏

רוֹאַלְד אמוּנְדסֶן

‏[‏שלמי תודה]‏

Brown Brothers

‏[‏תמונה בעמוד 24]‏

ההתחממות הגלובלית גורמת לפתיחת המעברים הקפואים

‏[‏שלמי תודה]‏

Kværner Masa-Yards

‏[‏שלמי תודה בתמונה בעמוד 21]‏

מתוך הספר 1878 ,The Story of Liberty