עבור לתוכן

עבור לתוכן העניינים

נצחי יותר מאומנות

נצחי יותר מאומנות

נצחי יותר מאומנות

סיפורה של רַקֶל קוֹיבִיסְטוֹ

בשנת 1950 הגשתי רעיון לעיצוב אנדרטה לזכר קורבנות מלחמת העולם השנייה,‏ וזכיתי בתחרות ארצית.‏ כעבור שנה הוסר הלוט מעל אנדרטת הגרניט הענקית בטקס חגיגי בטוסולה שבפינלנד,‏ אך אני נעדרתי מהטקס.‏ הרשו לי להסביר מדוע.‏

נולדתי בשנת 1917,‏ הצעירה מבין שמונה ילדים.‏ התגוררנו בכפר בדרום פינלנד,‏ ואף שהיינו עניים,‏ הייתה לי ילדות מאושרת ושלווה.‏ הוריי היו אנשים מיושבים בדעתם ויראי אלוהים,‏ והם לימדו אותנו להעריך דברים רוחניים.‏ בבית היה לנו ספר מקרא שאבי רכש,‏ והוא היה יקר מאוד ללבנו.‏

בילדותי גילפתי פסלים קטנים מעץ.‏ קרובי משפחתי התרשמו מעבודתי ועודדו אותי ללמוד אומנות.‏ בסופו של דבר התקבלתי לאוניברסיטה לאומנות שימושית בהלסינקי.‏ מוסד יוקרתי זה,‏ מרכז חיי האומנות של פינלנד,‏ הילך קסם על הנערה מן הכפר,‏ ונשביתי בו לחלוטין.‏ כאשר סיימתי את לימודיי ב־1947,‏ האמנתי שאוכל להשאיר אחריי בעולם הזה משהו שיאריך ימים.‏

נקודת מפנה

ואז השתנו שאיפותיי לבלי הכר.‏ יום אחד ניגשה אליי אחותי אוּנה ואמרה בקול נרגש,‏ ”‏מצאתי את האמת!‏”‏ היא קיבלה את הספר ‏”‏יהי האל נאמן”‏ ‏(‏לעז’‏)‏,‏ שיצא לאור מטעם עדי־יהוה.‏ אותי הוא לא הרשים.‏ זמן קצר לאחר מכן,‏ ראיתי שלסטודנטית אחת שלמדה איתי באוניברסיטה היה את אותו ספר.‏ שוחחנו ובמהלך השיחה התייחסתי לספר בביטול.‏ בתגובה השיבה לי בתקיפות:‏ ”‏תפסיקי לצחוק!‏ הספר הזה יעזור לך להבין את המקרא”‏.‏ השגתי את הספר וקראתי אותו בנשימה אחת.‏ לא זלזלתי עוד בספר;‏ למעשה השתכנעתי שעדי־יהוה אכן מצאו את האמת.‏ כמו כן,‏ הבנתי שיהוה אלוהים מציע לי משהו שהאומנות אינה יכולה לתת — חיי נצח.‏

כאשר הכרתי את העדים,‏ לא הוזמנתי בהתחלה לאסיפותיהם והנחתי שהן מן הסתם מיועדות אך ורק לחברי הקהילה.‏ לכן שאלתי מיוזמתי אם אוכל לבוא,‏ ולשמחתי גיליתי שהאסיפות פתוחות לכול.‏ הנוכחות באסיפות חיזקה את אמונתי והחלטתי להקדיש את חיי ליהוה.‏ כדי לתת לכך ביטוי פומבי נטבלתי יחד עם אחותי ב־19 בנובמבר 1950.‏ לשמחתנו,‏ ארבעת אחיותינו הנוספות והורינו היקרים הפכו גם הם בסופו של דבר לעדי־יהוה.‏

באיזו קריירה עליי לבחור?‏

בשעה שלמדתי את המקרא בסיועם של העדים,‏ המשכתי לקדם את הקריירה שלי כאומנית.‏ לאחר סיום לימודיי,‏ עבדתי כאסיסטנטית של פרופסור לפיסול.‏ ואז,‏ כפי שסיפרתי בהתחלה,‏ הרעיון שלי לעיצוב אנדרטה לזכר קורבנות מלחמת העולם השנייה זכה בתחרות ארצית.‏ כביטוי לעמדתי החדשה בנושא המלחמות הצעתי שהאנדרטה תיקרא ”‏הדרך שאין ממנה חזרה”‏ (‏ישעיהו ב׳:‏4;‏ מתי כ״ו:‏52‏)‏.‏ כאשר הוסר הלוט מעל האנדרטה — שגובהה למעלה מ־5 מטרים — לא נכחתי בטקס משום שהוא היה פטריוטי באופיו ולא עלה בקנה אחד עם עיקרי האמונה המקראיים שלי.‏

רכשתי לי מוניטין,‏ שמי הלך לפניי וקיבלתי הצעות עבודה מבטיחות.‏ אולם בחנתי את סדרי העדיפויות שלי.‏ אהבתי את עבודתי,‏ אך שאיפתי לעזור לאחרים מבחינה רוחנית הייתה חזקה יותר.‏ לכן בשנת 1953 התחלתי לשרת כחלוצה,‏ עדת־יהוה המבשרת בשירות מורחב.‏

מדי פעם אמרו לי שהכישרון שלי מבוזבז.‏ אבל הבנתי שכל הישג אישי כפַסלת יהיה בר חלוף.‏ אפילו אנדרטאות גרניט מתפוררות עם הזמן.‏ לעומת זאת,‏ כחלוצה יכולתי לנצל את רוב זמני כדי לעזור לאחרים לעלות על הדרך המובילה לחיי נצח!‏ (‏יוחנן י״ז:‏3‏)‏ אף־על־פי־כן,‏ לא זנחתי את הפיסול והמשכתי לעתים לפסל פסלים קטנים להנאתי ולפרנסתי.‏

המעבר לאזור כפרי

בשנת 1957,‏ לאחר ארבע שנות חלוציות בהלסינקי,‏ הוזמנתי על־ידי משרד הסניף של עדי־יהוה בפינלנד לשרת ביַלַסְיֵרְבִי,‏ אזור כפרי בדרום אֶסְטֶרְבוֹטֶן.‏ התבקשתי להצטרף לאניה קֶטו שהייתה צעירה ממני ב־17 שנה.‏ לא הכרתי את אניה אך קיבלתי בשמחה את התפקיד ועברתי להתגורר איתה.‏ היינו העדות היחידות באזור,‏ כך שכמעט תמיד בישרנו יחד.‏ מהר מאוד הפכנו לחברות קרובות מאוד.‏

המעבר ליַלַסְיֵרְבִי החזיר אותי לחיי הכפר שהיו לי לפני שנכנסתי לחוגי האומנים בעיר הבירה 20 שנה קודם לכן.‏ החורפים היו קשים במיוחד ולפעמים נאלצנו לפלס דרכנו בשלג שנערם עד לגובה מותנינו.‏ גרנו בבקתת עץ פשוטה שהייתה רחוקה מלהיות מפוארת.‏ דלינו מים ממעיין קרוב,‏ ולפעמים הם קפאו במשך הלילה.‏ למרות הכול לא חסר לנו דבר (‏טימותיאוס א׳.‏ ו׳:‏8‏)‏.‏ אלו היו ימים מאושרים ורווי אירועים מרגשים.‏

עסוקה בפעילות מהנה

בהתחלה נראה היה שמאמצינו אינם נושאים פרי מכיוון שהמקומיים החזיקו בדעות קדומות נגדנו.‏ כדי לעזור להם להבין את פעילותנו,‏ הקרנו סרטים שהופקו על־ידי עדי־יהוה,‏ כגון חברת העולם החדש בפעולה ואושרה של חברת העולם החדש.‏ כך הם למדו להכיר אותנו ואת הארגון שאנו מייצגים,‏ וזה עזר להם לראות כיצד פעילותנו משפיעה לטובה בכל רחבי העולם.‏ רבים באו לצפות בסרטים.‏

יום אחד הקרין אירו מוּרַנֶן,‏ משגיח נודד של עדי־יהוה,‏ את הסרט חברת העולם החדש בפעולה.‏ היה זה באולם ציבורי,‏ ומרוב צפיפות בקושי מצאתי מקום לעצמי בפינה המרוחקת ביותר.‏ נאלצתי לעמוד על רגל אחת כשגבי אל הקיר מפני שלא היה על הרצפה מקום להניח את רגלי השנייה.‏ רבים ניגשו אלינו לאחר ההקרנה וביקשו שנבקר אותם.‏

השתמשנו גם ברשמקול גדול כדי להשמיע נאומים מקראיים מוקלטים בבתי חוות.‏ פעם אחת קבענו להשמיע נאום בשעה 00:‏7 בערב בביתה של אחת המשפחות,‏ והזמנו את כל הכפר.‏ מוקדם באותו בוקר רכבנו על אופנינו אל כפר המרוחק כ־25 קילומטר משם כדי לבשר בו,‏ וחשבנו לתומנו שנספיק לחזור לפני רדת הערב.‏ אולם כאשר עזבנו את הכפר התברר שהדרך נעשתה בוצית מן הגשמים.‏

בסופו של דבר,‏ התכסו האופניים בכל כך הרבה בוץ שהגלגלים סירבו להסתובב ונאלצנו לסחוב אותם הביתה.‏ כתוצאה מכך לא יכולנו לצאת אל האסיפה המתוכננת אלא רק מאוחר בערב.‏ סחבנו את הרשמקול הכבד והגענו בשעה 00:‏10 בלילה.‏ היינו די בטוחות שכולם כבר הלכו.‏ אבל להפתעתנו הרבה,‏ הבית היה מלא מפה לפה בבני הכפר שהמתינו לנו!‏ לאחר ההרצאה התפתח דיון עירני.‏ כאשר הגענו הביתה בשעות הבוקר המוקדמות,‏ היינו תשושות אבל מאושרות.‏

המרחק בין כפר לכפר היה מאוד גדול,‏ ולכן העדים באזור עזרו לנו לרכוש מכונית רוסית ישנה שהקלה עלינו מאוד.‏ מאוחר יותר,‏ התפרסמה המכונית מכיוון שבישוף המחוז שביקר באזור אמר לצאן מרעיתו שלא לקבל אותנו בבתיהם.‏ הוא דיבר על שתי נשים עם מכונית כחולה.‏ האזהרות עשו מייד את שלהן.‏ כולם רצו לדעת מי הן השתיים ומדוע הן כל כך מסוכנות!‏ סקרנותם הובילה להרבה שיחות טובות על המקרא.‏ אכן צדק ישעיהו באומרו:‏ ”‏כל כלי [‏נשק]‏ יוּצר עלייך לא יצלח”‏ (‏ישעיהו נ״ד:‏17‏)‏.‏

עם הזמן ראינו פרי בעמלנו.‏ התחלנו לערוך אסיפות שבועיות עם קבוצה קטנה של מעוניינים.‏ לימים גדלה הקבוצה,‏ וב־1962 נוסדה קהילה ובה 18 עדים,‏ רובן נשים.‏ כעבור שנתיים הועברנו אניה ואני לעיירה אֶלִיסְטַרוֹ באותו אזור.‏

סביבה מעוררת השראה

נהנינו מן היופי והשלווה באזור הכפרי שאליו נשלחנו,‏ אבל יותר מכול נהנינו מהאנשים.‏ לרוב הם היו מכניסי אורחים וידידותיים.‏ אומנם רבים היו דתיים ופטריוטים מאוד ולפעמים דחו אותנו בזעם,‏ אבל היו שגילו הערכה רבה למקרא.‏ לא אחת,‏ כאשר הוצאנו את המקרא,‏ הפסיקו הנשים את עבודתן כדי להקשיב והגברים הסירו את כובעיהם — כובעים שבדרך כלל היו ’‏דבוקים’‏ לראשם.‏ לעתים כאשר לימדנו את המקרא,‏ כל בני הבית ואפילו השכנים,‏ היו באים ומצטרפים לשיעורים.‏

האנשים הכנים והישרים שפגשתי בשירות שימשו לי מקור השראה בעבודת האומנות שלי.‏ בזמני הפנוי הייתי לוקחת קצת חומר ומתחילה לעבוד.‏ הואיל ותמיד נמשכתי להומור ולתכונות אנושיות מקסימות אחרות,‏ כמעט כל הפסלים שיצרתי היו פסלי אדם,‏ ורבים מהם פסלי נשים העוסקות במלאכתן.‏ במאמר בכתב עת כלשהו נאמר על הדמויות שיצרתי:‏ ”‏הן מבטאות את חום האדמה ומשרות שלווה,‏ הומור ואיזון עדין.‏.‏.‏ הדמויות הללו הן תולדה של אהבת אדם וכישרון אומנותי רב”‏.‏ על כל פנים,‏ נזהרתי שלא להקדיש יותר מדי זמן לעשייה האומנותית שלי.‏ דבקתי בחוזקה בהחלטתי לשרת את יהוה בשירות מורחב.‏

בשנת 1973 קיבלתי הצעת עבודה שלא הייתי מעלה בדעתי לסרב לה.‏ התבקשתי לפסל תבליט גדול מחימר עבור הלובי החדש של משרד הסניף של עדי־יהוה בוונטה.‏ תהלים צ״ו:‏11–13 נבחר להיות נושא העבודה.‏ כמה שמחתי שיכולתי בכישוריי האומנותיים להלל את יהוה!‏

מאחר שבימי החלוציות שלי פיסלתי בעיקר להנאתי,‏ הופתעתי כאשר בשלהי שנות ה־70 התחלתי לקבל גמלת פנסיה כאומנית.‏ מובן שהערכתי את התמיכה הכלכלית אבל חשבתי לעצמי,‏ ’‏האם זה כל מה שהייתי מקבלת אם הייתי מקדישה את חיי לאומנות?‏ עוד קצת כסף כדי להפוך את שנות הפנסיה לבטוחות יותר?‏’‏ כמה מעט בהשוואה לגמול חיי הנצח!‏ (‏טימותיאוס א׳.‏ ו׳:‏12‏)‏.‏

חזרה לעיר

שנת 1974 הביאה עימה שינוי ניכר בחיינו ובשירותנו.‏ נשלחנו לעיר הגדולה טוּרקו.‏ באותם ימים ניבנו שם הרבה דירות חדשות וזרם האנשים הוליד צורך במבשרי מלכות.‏ בהתחלה לא שמחנו כל כך מן המעבר לעיר.‏ היה לנו יותר קשה לבשר לעירוניים מכיוון שרבים הגיבו באדישות.‏ אבל לאט לאט התרגלנו לשטח החדש ומצאנו רבים שהעריכו את האמת המקראית.‏

במשך השנים הייתה לאניה ולי הזכות לעזור ללמעלה מ־40 איש להקדיש את חייהם ליהוה.‏ איזו שמחה מביאים ילדים רוחניים אלה ללבנו!‏ (‏יוחנן ג׳.‏ 4‏)‏ בשנים האחרונות הידרדרה בריאותי,‏ אבל אני חשה במידה רבה יותר בתמיכתו של יהוה,‏ באהבתה של הקהילה וב”‏נחמה”‏ של אניה,‏ שותפתי היקרה לחלוציות (‏קולוסים ד׳:‏11;‏ תהלים נ״ה:‏23‏)‏.‏ כאשר נפגשנו לפני קרוב ל־50 שנה,‏ אני חושבת שאף אחת מאיתנו לא העלתה על דעתה שהשותפות בינינו תימשך לכל החיים.‏

פתגם ידוע אומר,‏ ”‏החיים קצרים אבל האומנות נצחית”‏.‏ זה לא היה המוטו שלי בחיים.‏ אני מסכימה עם מילותיו של השליח פאולוס בקורינתים ב׳.‏ ד׳:‏18‏:‏ ”‏הדברים הנראים לשעה הם,‏ אבל הבלתי נראים — לעולמים”‏.‏ כל השמחה שהביאה לי האומנות — ”‏הדברים הנראים”‏ — הייתה זמנית.‏ אין היא משתווה לשמחה שיש לי בשירות יהוה ואין בה הבטחה לחיי עולם.‏ אני כל כך שמחה שהקדשתי את חיי ל’‏דברים הבלתי נראים’‏ אשר נצחיים יותר מאומנות!‏

‏[‏תמונה בעמוד 19]‏

עובדת על אנדרטת הגרניט

‏[‏תמונה בעמוד 21]‏

ביחד עם אניה (‏משמאל)‏,‏ 1957

‏[‏תמונה בעמוד 22]‏

ביחד עם אניה (‏מימין)‏ כיום