הכר את בני מזרח טימור

מאת כתב עורו!‏ באוסטרליה

מזרח טימור או טימור־לאסטה היא מדינה קטנטנה בחציו המזרחי של האי טימור.‏ המילה ”‏טימור”‏ בשפה המלאית והמילה לאסטה בפורטוגזית משמען ”‏מזרח”‏.‏ המדינה נקראת מזרח טימור משום שהאי ממוקם בקצה המזרחי ביותר של שרשרת האיים האינדונזיים.‏

שטחה של מזרח טימור הוא כ־800,‏14 קילומטר רבוע,‏ כלומר היא גדולה יותר מלבנון וקטנה יותר מישראל.‏ למרות שטחו המצומצם,‏ שוכן האי בגבול האקולוגי שבין אסיה ואוסטרליה.‏ באי גדלים יערות עד טרופיים לצד שיחי איקליפטוס וערבות צחיחות.‏ גם חיות הבר הן תערובת של מינים אוסטרליים ואסייתיים.‏ למשל,‏ חיות כיס וציפורים אוסטרליות חיות בדו־קיום עם קופים אסייתיים ועם תניני ים טרופיים שוכני מים מלוחים.‏ אך מה לגבי תושבי מזרח טימור?‏ התרצה להכירם?‏

זכרונות מימי השלטון הקולוניאלי

נווטים פורטוגזים היו ככל הנראה הראשונים שהגיעו למזרח טימור בסביבות שנת 1514.‏ באותם ימים היו מורדות הגבעות מכוסים ביערות רחבי ידיים של עצי אלגום.‏ עצים אלו היו יקרים מאוד,‏ ודי היה בהם כדי לשכנע את הפורטוגזים להקים במקום מושבת סחר.‏ גם הכנסייה הקתולית גילתה עניין באזור ורצתה לשלוח מיסיונרים כדי לנצר את הילידים.‏ משתי סיבות אלו החלו הפורטוגזים ליישב את האי בשנת 1556.‏

אולם המושבה במזרח טימור נותרה נידחת ומוזנחת.‏ ב־1656,‏ עם השתלטות ההולנדים על חציו המערבי של האי,‏ נסוגו הפורטוגזים לקצהו המזרחי.‏ לבסוף,‏ ב־1975,‏ לאחר למעלה מ־400 שנות שלטון קולוניאלי,‏ ויתרו הפורטוגזים לגמרי על אחיזתם במקום.‏

באותה שנה פרצה מלחמת אזרחים.‏ במהלך 24 שנות לחימה נהרגו כ־000,‏200 אזרחי מזרח טימור — כשליש מהאוכלוסייה.‏ ב־1999 שטף גל של אלימות את המדינה והביא להרס של 85 אחוז מהבתים ושל חלק ניכר מהתשתיות.‏ מאות אלפים נמלטו להרים.‏ לבסוף התערב ארגון האומות המאוחדות כדי לעצור את ההרס ולייצב את המדינה.‏

מאז עושים בני טימור מאמצים כבירים כדי לשקם את חייהם.‏ במאי 2002 קיבלה מזרח טימור,‏ או הרפובליקה הדמוקרטית של טימור־לאסטה,‏ הכרה רשמית כמדינה.‏

צמתים תרבותיים

מאות שנים של מסחר,‏ של הגירה מאסיה ומאוסטרליה ושל התיישבות אירופאית יצרו ברחבי מזרח טימור ערבוביה צבעונית של תרבויות ושפות.‏ שפת העסקים והשפה המדינית נותרה פורטוגזית,‏ אך 80 אחוז מהתושבים מדברים טֶטוּם,‏ שפה משותפת רשמית העשירה במילים פורטוגזיות.‏ ברחבי המדינה יש מגוון קבוצות אתניות הדוברות לפחות 22 שפות נוספות.‏

באזורים הכפריים נהוג על־פי המסורת להמליך מלכים,‏ והם עדיין ממלאים תפקיד חשוב בחיי הכפר.‏ תפקידם לפקח על הטקסים,‏ על חלוקת האדמות ועל עניינים מסורתיים נוספים.‏ המִנהל האזרחי מופקד בידי מנהיג שנבחר.‏

הדת היא מיזוג בין אנימיזם מסורתי (‏אמונה  בקיום נשמה בכל עצם)‏ לבין הדת הקתולית שהובאה לשם.‏ פולחן אבות,‏ כישוף וספיריטיזם נותנים אותותיהם בכל דבר בחיים.‏ באי הכנסיות מתייעצים בדרך כלל עם מטן דוֹאוק,‏ או רופא אליל,‏ כדי לחזות את העתיד,‏ לטפל במחלות או להתגונן מפני רוחות רעות.‏

סקרנים ומכניסי אורחים

תושבי מזרח טימור הם טיפוסים עליזים,‏ סקרנים ומכניסי אורחים מטבעם.‏ ”‏יש לנו תשוקה עזה ללמוד,‏ לדבר ולהתרועע זה עם זה וגם עם זרים”‏,‏ אומר הנשיא שנאנָה גוזמאו.‏

אורחים המוזמנים לסעוד עם משפחה טימורית,‏ יסבו אל השולחן מן הסתם עם ראש המשפחה.‏ האישה והילדים יגישו את הארוחה ויאכלו מאוחר יותר בערב.‏ על־פי כללי הנימוס,‏ יש לקחת בהתחלה מנה קטנה.‏ אחר כך האורח יכול לכבד את הטבח ולבקש תוספת.‏

הארוחות כוללות ברובן אורז,‏ תירס או קסבה ביחד עם ירקות.‏ אחד המאכלים הייחודיים של בני טימור הוא סַבּוקו,‏ תערובת טעימה של סרדינים,‏ רוטב תמרינד ותבלינים,‏ עטופה בעלה דקל.‏ בשר עדיין נחשב למעדן יקר.‏

המולת ילדים

מזרח טימור היא אומה של צעירים.‏ קרוב למחצית מן האוכלוסייה הם ילדים,‏ ובמשפחות רבות גרים תחת קורת גג אחת בן 10 ל־12 ילדים.‏

הילדים הולכים לבית־הספר יד ביד — בנים עם בנים ובנות עם בנות — ובדרך צוחקים ושרים.‏ בבית־הספר אין הם רוכשים אך ורק ידע עיוני,‏ אלא גם לומדים איך לחיות נכון ואיך להתנהג כראוי.‏

ילד טימורי לעולם לא ישחק לבד או בשקט — כל ילדי השכונה משתוללים ביחד!‏ אחד המשחקים האהובים הוא דוּדוּ־קַרֶטָה,‏ כלומר לדחוף מכונית.‏ חישוק של גלגל אופניים משמש להם בתפקיד המכונית המדומה.‏ הילדים מגלגלים את החישוק במורד הרחוב ואז רצים אחריו בקולות צחוק רמים כשהם מכוונים ודוחפים אותו בעזרת מקל.‏

אולם,‏ הילדים לא רק משחקים.‏ הם צריכים לפעמים לטחון תירס בעזרת מוט פלדה כבד.‏ למרות זאת,‏ תוך כדי עבודה,‏ הם מחייכים בשמחה ולכאורה אינם מוטרדים מהעובדה שנולדו באחת מתוך עשר המדינות העניות בעולם.‏

חבלי לידה של מדינה חדשה

בשל העוני הקיצוני,‏ חיים בני טימור במציאות שברירית מאוד.‏ ארבעים אחוז מהאוכלוסייה מתקיימים על פחות מ־5.‏1 דולר ליום שהוא  המינימום הנדרש לכיסוי צורכי המחיה הבסיסיים.‏ מצב התשתיות גרוע.‏ בדו״ח ממשלתי אחד נמסר:‏ ”‏שלושה מתוך ארבעה חיים במדינה ללא חשמל,‏ שלושה מתוך חמישה ללא תנאי תברואה בטוחים וכל אדם שני חי ללא מי שתייה נקיים”‏.‏

נסיבות כאלה יוצרות בעיות בריאות רבות.‏ תוחלת החיים הממוצעת היא 50 שנה,‏ וזאת בגין תת־תזונה,‏ מלריה,‏ שחפת ומחלות אחרות.‏ בערך ילד אחד מתוך עשרה מת לפני הגיעו לגיל חמש.‏ במהלך 2004 טיפלו פחות מ־50 רופאים באוכולוסייה המונה 000,‏800 איש בקירוב.‏

ממשלות רבות משתפות כיום פעולה עם ארגון האומות המאוחדות כדי לסייע לתושבי טימור לבנות מחדש את מדינתם ההרוסה.‏ מרבצי נפט וגז עשירים בים טימור נוטעים תקווה לשיפור המצב הכלכלי העגום.‏ אולם הנכס הגדול ביותר של מזרח טימור הם אנשיה הענווים הניחנים בחוסן נפשי רב.‏ טימורית אחת אמרה לכתב עורו!‏:‏ ”‏אנחנו אולי עניים,‏ אך לא אומללים!‏”‏

‏’‏בשורה טובה’‏

בשנים האחרונות מבשרים עדי־יהוה לתושבי מזרח טימור ’‏בשורה טובה’‏ (‏ישעיהו נ״ב:‏7;‏ רומים י׳:‏14,‏ 15‏)‏.‏ בשנת 2005 הקדישה הקהילה היחידה של עדי־יהוה במדינה קרוב  ל־000,‏30 שעות,‏ שבמהלכן הכריזו חברי הקהילה על ההבטחה המקראית הנפלאה שייכון בקרוב גן עדן עלי אדמות (‏תהלים ל״ז:‏10,‏ 11;‏ פטרוס ב׳.‏ ג׳:‏13‏)‏.‏

לימוד אמיתות המקרא שיחרר חלק מהתושבים מהשעבוד המעיק לספיריטיזם.‏ ג׳יקוב,‏ למשל,‏ אב לחמישה,‏ היה מעורב מאוד במנהגים ספיריטיסטיים מסורתיים.‏ הוא הקריב דרך קבע קורבנות בעלי חיים לרוחות המתים,‏ והדבר העיק על משפחתו מבחינה כספית.‏ תרנגולת לקורבן עולה כמעט כמו שכר יום עבודה,‏ וקורבן מיוחד של עז או חזיר שווה לשכר עבודה של שבועות רבים.‏

לימים החלה פרנסיסקה,‏ רעייתו של ג׳יקוב,‏ ללמוד את המקרא בעזרת עדי־יהוה.‏ היא הראתה לג׳יקוב פסוקים המוכיחים שהמתים אינם מודעים לשום דבר ואינם יכולים לפגוע בבני אדם חיים (‏קהלת ט׳:‏5,‏ 10;‏ יחזקאל י״ח:‏4‏)‏.‏ הם קיבלו את מה שכתוב במקרא והחליטו להפסיק להקריב לרוחות.‏ בעקבות זאת,‏ קרובי משפחתם הזועמים החרימו אותם ואמרו שהרוחות יתנקמו בהם ויהרגו אותם בקרוב.‏ אולם ג׳יקוב ופרנסיסקה עמדו איתנים ואמרו:‏ ”‏יהוה יגן עלינו”‏.‏

בינתיים החל ג׳יקוב ללמוד את המקרא,‏ לנכוח באסיפות הקהילה ביחד עם משפחתו ולערוך שינויים נוספים בחייו.‏ הוא הפסיק לעשן אחרי שבמשך שנים רבות נהג לעשן חפיסת סיגריות ביום.‏ הוא אף למד קרוא וכתוב.‏ בד בבד חדלה פרנסיסקה ללעוס עלי בֶּטֶל.‏ בסופו של דבר,‏ בשנת 2005,‏ נטבלו ג׳יקוב ופרנסיסקה כעדי־יהוה.‏ כיום הם משתמשים בכספם בחוכמה להקניית השכלה לילדיהם ולכיסוי הוצאות רפואיות חיוניות.‏

אכן כפי שניבא ישוע,‏ בשורת מלכות האלוהים מגיעה ל”‏קצה הארץ”‏,‏ אפילו לתושביה הסקרנים,‏ מכניסי האורחים והנדיבים של מזרח טימור הקטנטנה (‏מעשי השליחים א׳:‏8;‏ מתי כ״ד:‏14‏)‏.‏

‏[‏תיבה/‏תמונה בעמוד 17]‏

‏”‏להביא שרוך וסליל חוטים”‏

”‏להביא שרוך וסליל חוטים”‏ הוא ביטוי ששימש את בני טימור כהכרזה על הולדת תינוקת.‏ הביטוי מתאר את תפקידן המסורתי של נשות טימור כאורגות טייס‏,‏ פיסות בד מקושטות.‏ הטייס משמשים להכנת בגדי שרד,‏ שמיכות ופרטי ירושה העוברים במשפחה מדור לדור.‏ הסבתות מלמדות את הנשים הצעירות לגדל,‏ לקטוף,‏ לטוות,‏ לצבוע ולארוג כותנה בדוגמאות צבעוניות יפות.‏ הכנת טייס אחד יכולה לארוך שנה או יותר,‏ תלוי במורכבות האריגה.‏ מאחר שלכל מחוז עיצובים מסורתיים משלו,‏ המומחים יכולים לזהות מייד היכן נארג הטייס‏.‏

‏[‏מפה בעמוד 14]‏

‏(‏לתרשים מעומד,‏ ראה המהדורה המודפסת)‏

פפואה ניו־גיני

אינדונזיה

מזרח טימור

אוסטרליה

‏[‏תמונה בעמוד 15]‏

בית מסורתי

‏[‏תמונה בעמוד 16]‏

דוּדוּ־קַרֶטָה — משחק ילדים אהוב

‏[‏תמונה בעמודים 16,‏ 17]‏

ג׳יקוב ומשפחתו