בעשורים האחרונים חל שינוי ניכר בחיי המשפחה בעולם המערבי. בעבר ההורים היו הסמכות בבית והילדים נשמעו להם. אבל היום במשפחות רבות התהפכו היוצרות. לשם המחשה, תן דעתך לתרחישים השכיחים הבאים.‏

• ילד בן ארבע נמצא בחנות עם אמו ומושיט את ידו לצעצוע. אמו מנסה לעצור בעדו ואומרת: ”אתה לא חושב שיש לך כבר מספיק צעצועים?” אחרי רגע היא מבינה שהיא לא הייתה צריכה להתנסח בצורת שאלה. ”אבל אני רוצה את זה!” אומר הילד בקול בכייני. האם מפחדת שבנה יתפרץ בזעם — התרגיל הקבוע שלו — ונכנעת לדרישותיו.‏

• ילדה בת חמש מפריעה לאביה בזמן שהוא מדבר עם מבוגר אחר. ”משעמם לי”, היא מכריזה. ”אני רוצה הביתה!” אביה עוצר באמצע המשפט, מתכופף אליה ושואל בקול רך: ”רק עוד כמה דקות מתוקה, בסדר?”‏

• המורה של דניאל בן ה־12 שוב התלוננה שהוא צעק עליה. אביו של דניאל כועס, ולא על בנו אלא על המורה. ”היא תמיד נטפלת אליך”, הוא אומר לדניאל. ”אני הולך לדווח עליה להנהלה!”‏

התרחישים שלעיל אומנם בדויים, אך הם אינם רחוקים מהמציאות. הם ממחישים בעיה הקיימת בבתים רבים — הורים מעלימים עין מהתנהגותם החצופה של ילדיהם, נכנעים לדרישותיהם ו”מצילים” אותם מהשלכות מעשיהם הפסולים. ”יותר ויותר הורים בימינו מעבירים את סמכותם לידי ילדיהם”, מציין הספר מגפת הנרקיסיזם ‏(The Narcissism Epidemic). ”עד לא מזמן ידעו הילדים מי הבוס בבית, והיה ברור להם שזה לא הם”.‏

 כמובן, הורים רבים משתדלים להקנות לילדיהם ערכים טובים, לא רק באמצעות דוגמה אישית אלא גם באמצעות הטלת משמעת לפי הצורך, בהחלטיות ובאהבה. אולם לדברי הספר שצוטט קודם לכן, הורים המכירים בחשיבותה של המשמעת ”שוחים נגד הזרם התרבותי”.‏

כיצד הגענו למצב הזה? לאן נעלמה המשמעת?‏

יש אומרים שהסמכות ההורית החלה להתערער בתחילת שנות ה־60, כאשר מספר מומחים יעצו להורים לנהוג בילדיהם ביד קלה יותר ואמרו: ’עליך להיות חבר ולא דמות סמכותית’; ’שבחים עדיפים על פני עונשים’; ’מוטב להתמקד במעשיהם הטובים של ילדיך מאשר לתקן את התנהגותם הרעה’. במקום לייעץ להורים למצוא את האיזון בין שבחים למשמעת, המומחים העבירו להם את המסר שאם ינזפו בילדיהם, הם יסבו נזק לרגשותיהם העדינים ויגרמו להם להתרעם עליהם בשלב מאוחר יותר בחיים.‏

עד מהרה החלו המומחים גם לקדם במרץ את התפיסה שהעצמת ההערכה העצמית של הילד יכולה לתרום לו רבות. נראה היה שלפתע נחשף הסוד להורות טובה. המסר היה פשוט: גרום לילדיך להרגיש טוב עם עצמם. כמובן, חשוב להטמיע בילדים ביטחון עצמי. אולם המומחים קידמו גישה קיצונית לחיזוק ההערכה העצמית של הילדים. הם אמרו להורים: ’הימנעו ממילים שליליות כמו ”לא” ו”רע”’. ’הקפידו לומר לילדיכם שהם מיוחדים ושהם יכולים להיות כל מה שהם רוצים להיות’. בעקבות זאת, התקבל הרושם שחשוב יותר שהילדים ירגישו טוב מאשר יתנהגו יפה.‏

כיום יש הסבורים שהגישות הללו רק גרמו לילדים לחשוב שהכול מגיע להם, כאילו כל העולם חייב להם משהו. הן גם הביאו לכך שצעירים רבים ”אינם מסוגלים להתמודד עם ביקורת וכישלונות, שהם חלק בלתי נפרד מהחיים האמיתיים”, נאמר בספר דור האני ‏(Generation Me). אב אחד המצוטט בספר אמר: ”בעולם העבודה אף אחד לא ידאג לחיזוק הערך העצמי שלך. ... אם תגיש למעסיק שלך דו”ח גרוע, הוא לא יאמר לך:  ‏’אבל אני אוהב את צבע הדפים שבחרת’. כשמחנכים ילדים לחשיבה כזו, זה רק מסב להם נזק”.‏

לאורך השנים הושפעו שיטות החינוך של ההורים מהדעות המשתנות בחברה. ”דרכי הטלת המשמעת מתחלפות כל הזמן”, כותב המחנך רונלד ג. מוריש. ‏”הן משקפות את התמורות החלות בחברתנו”.‏ * בתור הורים כל כך קל ללכת עם הזרם ולהפוך לאנשים ”המיטלטלים כבגלי הים ונידפים לכל עבר בכל רוח של תורה”, כמתואר במקרא (‏אפסים ד’:14‏).‏

אין ספק שהגל העכשווי של חינוך ביד רכה הביא עמו השלכות שליליות. ההורים איבדו מסמכותם, והילדים נותרו ללא ההדרכה הנחוצה להם כדי לקבל החלטות טובות ולרכוש ביטחון אמיתי לקראת חייהם כבוגרים.‏

האם יש דרך טובה יותר לחנך ילדים?‏