סיפור חיים

יהוה מחסי ועוזי

סיפורו של:‏ מרסל פילטו

‏”‏אם תתחתני איתו,‏ תמצאי את עצמך בכלא”‏.‏ זה מה שאמרו לבחורה שעמדתי לשאת לאשה.‏ הרשו לי להסביר לכם מדוע אמרו לה דבר שכזה.‏

ב־1927,‏ שנת הולדתי,‏ היתה הפרובינציה הקנדית קְווִיבֶּק מעוז הדת הקתולית.‏ כעבור ארבע שנים החלה לבקר בביתנו שבמונטריאול ססיל דופור,‏ עדת־יהוה שבישרה בשירות מלא.‏ בשל פעילותה איימו עליה השכנים פעמים רבות.‏ לא אחת נעצרה וסבלה יחס מחפיר משום שבישרה את הבשורה המקראית.‏ עד מהרה למדנו שצדק ישוע כשאמר:‏ ”‏תהיו שנואים על כל הגויים בגלל שמי”‏ (‏מתי כ״ד:‏9‏)‏.‏

בעת ההיא איש לא העלה על דעתו שמשפחה צרפתית קנדית תעזוב את הדת הקתולית.‏ אומנם הוריי מעולם לא הפכו לעדי־יהוה טבולים,‏ אבל בתוך זמן קצר הגיעו למסקנה שתורותיה של הכנסייה הקתולית אינן עולות בקנה אחד עם המקרא.‏ הם עודדו את שמונת ילדיהם לקרוא את הספרות שפרסמו העדים,‏ ותמכו במי מאיתנו שצדדו באמת המקראית.‏

נקיטת עמדה בזמנים קשים

ב־1942,‏ כשעדיין חבשתי את ספסל הלימודים,‏ התחלתי להתעניין ברצינות במקרא.‏ פעילותם של עדי־יהוה היתה אסורה אז בקנדה מפני שהם נהגו כדוגמת המשיחיים הקדומים ולא היו מוכנים להתגייס לצבא ולהילחם (‏ישעיהו ב׳:‏4;‏ מתי כ״ו:‏52‏)‏.‏ אחי הבכור,‏ רולן,‏ נשלח למחנה עבודה מחמת סירובו לשאת נשק במלחמת העולם שהשתוללה בימים ההם.‏

 בערך באותה תקופה נתן לי אבי ספר בצרפתית המתאר את סבלם של העדים הגרמנים עקב סירובם לתמוך במבצעיו הצבאיים של אדולף היטלר.‏ a הזדהיתי עימם על שום נאמנותם ואומץ לבם והתחלתי לנכוח באסיפות של עדי־יהוה אשר התקיימו בבית פרטי.‏ לא חלף זמן רב והוצע לי להשתתף בפעילות ההטפה.‏ נעניתי להצעה בידיעה ברורה שאני עלול להיעצר ולהישלח לכלא.‏

התפללתי לאלוהים שיתן לי כוח והקשתי על הדלת הראשונה.‏ פתחה לי אשה נחמדה ואחרי שהצגתי את עצמי קראתי לה את הכתוב בטימותיאוס ב׳.‏ ג׳:‏16‏:‏ ”‏כל הכתוב נכתב ברוח אלוהים,‏ ומועיל”‏.‏

‏”‏האם את מעוניינת ללמוד על המקרא?‏”‏ שאלתי.‏

‏”‏כן”‏,‏ השיבה האשה.‏

הבטחתי לה שאחזור עם ידידה שמכירה את המקרא טוב יותר ממני,‏ וכך עשיתי מקץ שבוע.‏ אחרי החוויה הראשונה הזו חשתי ביטחון רב יותר והבנתי שאנו מבצעים את שירותנו לא בכוחנו אנו.‏ השליח פאולוס הבהיר שאנו עושים כן בעזרת יהוה,‏ ועלינו להכיר בעובדה ש”‏הכוח הנשגב [‏הוא]‏ מאת אלוהים ולא מידינו אנו”‏ (‏קורינתים ב׳.‏ ד׳:‏7‏)‏.‏

פעילות ההטפה הפכה לחלק בלתי נפרד מחיי ואיתם המעצרים והמאסרים.‏ אין פלא אפוא,‏ שלאשתי לעתיד נאמר,‏ ”‏אם תתחתני איתו,‏ תמצאי את עצמך בכלא”‏!‏ אבל לא אוכל להגיד שאלו היו חוויות קשות במיוחד.‏ בדרך כלל,‏ אחרי לילה בבית המעצר,‏ שוחררנו בערבות על־ידי אחד העדים.‏

החלטות חשובות

באפריל 1943 הקדשתי את חיי ליהוה ונטבלתי כסמל להקדשתי.‏ באוגוסט 1944 נכחתי בכינוס הגדול הראשון שלי בבַּפַלוֹ שבמדינת ניו־יורק,‏ ארה״ב,‏ סמוך לגבול הקנדי.‏ נכחו בו 000,‏25 איש,‏ ובעקבות התוכנית נעור בי הרצון להיות חלוץ,‏ כינוי של עדי־יהוה למבשר בשירות מלא.‏ החרם על הפעילות של עדי־יהוה בקנדה הוסר במאי 1945,‏ וכעבור חודש הצטרפתי לשורות החלוצים.‏

ככל שהרחבתי את חלקי בשירות,‏ התרבו ביקוריי בכלא.‏ פעם אחת שמו אותי בתא אחד עם מייק מילר,‏ משרת יהוה נאמן וותיק.‏ ישבנו  על רצפת הבטון ושוחחנו.‏ שיחתנו הרוחנית הבונה חיזקה אותי מאוד.‏ אחרי כן חשבתי לעצמי,‏ ’‏מה היה קורה אילו היינו מסוכסכים ולא היינו מוכנים לדבר זה עם זה?‏’‏ הזמן שביליתי עם האח היקר בכלא לימד אותי את אחד מלקחי החיים היפים ביותר — אנחנו זקוקים לאחינו,‏ ועלינו לסלוח ולהיות טובים זה לזה.‏ אם לא נעשה כן יתקיימו בנו הדברים שכתב השליח פאולוס:‏ ”‏אם אתם נושכים וטורפים זה את זה,‏ כי אז תישמדו איש ביד רעהו”‏ (‏גלטים ה׳:‏​15‏)‏.‏

בספטמבר 1945 הוזמנתי לשרת בבית־אל שבטורונטו,‏ קנדה.‏ בית־אל הוא כינוי למשרד הסניף של חברת המצפה.‏ התוכנית הרוחנית שם בנתה אותי וחיזקה את אמונתי.‏ שנה לאחר מכן נשלחתי לעבוד בחווה של בית־אל,‏ כ־40 קילומטר מצפון למשרד הסניף.‏ עבדתי לצד אן וולניק הצעירה בקטיף תותי שדה והבחנתי לא רק ביופיה החיצוני אלא גם באהבתה ובקנאותה ליהוה.‏ התפתח בינינו קשר רומנטי,‏ והתחתנו בינואר 1947.‏

בשנתיים וחצי הראשונות לנישואינו שירתנו כחלוצים בלונדון שבאונטֶריו,‏ ואחרי כן באי קֵיפּ בְּרֶטֶן,‏ שם סייענו בהקמת קהילה.‏ ב־1949 הוזמנו לכיתה ה־14 של גלעד,‏ בית־הספר ללימוד המקרא מייסודה של חברת המצפה,‏ והוכשרנו לשמש כשליחים.‏

שליחות לקְווִיבֶּק

בוגרי גלעד קנדים מכיתות קודמות נשלחו לקְווִיבֶּק כדי להכשיר את הקרקע להטפת הבשורה.‏ ב־1950 הצטרפנו אליהם יחד עם עוד 25 שליחים מן הכיתה ה־14.‏ הגדלת מספר השליחים הביאה לידי החרפת הרדיפות ולהתקפות אלימות מצד אספסוף,‏ שהוסת בידי ראשי הכנסייה הקתולית.‏

יומיים אחרי שהתחלנו לשרת כשליחים נעצרה אן בעיר רואן והושמה במושב האחורי של ניידת המשטרה.‏ זו היתה חוויה ראשונה עבורה,‏ משום שהיא גדלה בכפר קטן במחוז מַניטוֹבָּה שבקנדה,‏ ושם נתקלים בשוטר רק לעתים נדירות.‏ היא היתה מבוהלת ונזכרה במילים,‏ ”‏אם תתחתני איתו,‏ תמצאי את עצמך בכלא”‏.‏ לפני שנסעו השוטרים לדרכם הם מצאו אותי והכניסו גם אותי לניידת יחד עם אן.‏ ”‏אני כל כך שמחה לראות אותך!‏”‏ אמרה.‏ להפתעתי,‏ היא היתה רגועה והוסיפה,‏ ”‏טוב,‏ זה מה שקרה לשליחים כשבישרו על ישוע”‏ (‏מעשי השליחים ד׳:‏​1–3;‏ ה׳:‏​17,‏ 18‏)‏.‏ בהמשך היום שוחררנו בערבות.‏

כשנה לאחר המקרה הזה,‏ בשעה שיצאנו מבית לבית במונטריאול — שטח ההטפה החדש שלנו — הגיעו לאוזניי קולות מהומה מקצה הרחוב וראיתי אספסוף זועם משליך אבנים.‏ חשתי לעזרתן של אן ושותפתה לשירות ואז הגיעה המשטרה.‏ במקום לעצור את מיידי האבנים,‏ עצרו השוטרים את אן ואת האחות שהיתה איתה.‏ בבית המעצר הזכירה אן למבשרת החדשה שהן למעשה חוות את מה שניבא ישוע:‏ ”‏ותהיו שנואים על הכל למען שמי”‏ (‏מתי י׳:‏22‏)‏.‏

בשלב מסוים היו תלויות ועומדות 700,‏1 תביעות נגד עדי־יהוה בקְווִיבֶּק.‏ הואשמנו על־פי־רוב בהפצת חומר הסתה או בהפצת ספרות ללא רישיון.‏ כתוצאה מכך,‏ תבעה המחלקה המשפטית של חברת המצפה את ממשלת קְווִיבֶּק.‏ אחרי שנים רבות של מאבק משפטי הנחיל לנו יהוה שני ניצחונות גדולים בבית המשפט העליון של קנדה.‏ בדצמבר 1950 זוכינו מן האשמה שהספרות שלנו מכילה חומר הסתה,‏ ובאוקטובר 1953 הכיר בית המשפט בזכותנו להפיץ ספרות מקראית ללא רישיון.‏ ראינו אפוא בצורה ברורה ביותר שיהוה לנו  ‏”‏מחסה ועוז,‏ עזרה בצרות נמצא מאוד”‏ (‏תהלים מ״ו:‏2‏)‏.‏

מ־1945,‏ השנה שבה התחלתי בחלוציות,‏ עד היום גדל מספר העדים בקְווִיבֶּק מ־356 ליותר מ־000,‏24,‏ בדיוק כפי שנחזה במקרא:‏ ”‏כל כלי [‏כלי נשק]‏ יוצר עלייך לא יצלח,‏ וכל לשון תקום איתך למשפט תרשיעי”‏ (‏ישעיהו נ״ד:‏17‏)‏.‏

פעילותנו בצרפת

בספטמבר 1959 הוזמנו,‏ אן ואני,‏ לשרת בבית־אל שבפאריז,‏ צרפת,‏ ונתמניתי למשגיח בית הדפוס.‏ עד בואנו בינואר 1960 בוצעה ההדפסה בידי חברה מסחרית.‏ הואיל וחוברת המצפה הוחרמה אז בצרפת,‏ הדפסנו את החוברת מדי חודש בצורת ספרון בן 64 עמודים.‏ הספרון נקרא ‏”‏הביטאון הפנימי של עדי־יהוה”‏,‏ והוא הכיל את המאמרים הלימודיים שנלמדו בקהילות באותו חודש.‏ מ־1960 עד 1967 עלה מספר המבשרים בצרפת מ־439,‏15 ל־250,‏26.‏

בסופו של דבר,‏ נשלחו רוב השליחים למקומות אחרים,‏ חלקם לארצות דוברות צרפתית באפריקה וחלקם חזרה לקְווִיבֶּק.‏ מצבה הבריאותי של אן הידרדר,‏ והיא נזקקה לניתוח.‏ זו הסיבה שחזרנו לקְווִיבֶּק.‏ אחרי שלוש שנות טיפולים,‏ שבה אן לאיתנה.‏ נתמניתי אז למשגיח נפה ועברתי מדי שבוע מקהילה לקהילה כדי לעודד את האחים מבחינה רוחנית.‏

שליחות לאפריקה

כעבור כמה שנים,‏ ב־1981,‏ קיבלנו משימה חדשה לשרת כשליחים בזאיר,‏ המכונה היום הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו.‏ התושבים היו עניים והרשויות שלטו בהם ביד ברזל.‏ כשהגענו היו שם 753,‏25 עדים,‏ והיום הגיע מספרם ליותר מ־000,‏113.‏ בערב הזיכרון למות המשיח ב־1999 עמד מספר הנוכחים על 362,‏446 איש!‏

ב־1984 קיבלנו מן הממשלה מגרש ששטחו כ־000,‏2 דונם לבניית משרד סניף חדש.‏ בדצמבר 1985 נערך כינוס בינלאומי בעיר הבירה קינשסה,‏ ונכחו בו 000,‏32 איש ממקומות שונים בעולם.‏ אחרי כן,‏ הופרעה פעילותנו בזאיר עקב התנגדות שיזמה הכמורה.‏ ב־12 במרס 1986 נמסר לאחים האחראים מכתב המצהיר שאגודת עדי־יהוה בזאיר אינה חוקית.‏ החרם על כל פעילותינו נחתם בידי נשיא המדינה המנוח,‏ מוֹבּוּטוּ סֶסֶה סֶקוֹ.‏

בשל התפתחויות מפתיעות אלו היה עלינו ליישם את עצת המקרא:‏ ”‏ערום [‏פיקח]‏ ראה רעה ונסתר”‏ (‏משלי כ״ב:‏3‏)‏.‏ מצאנו דרכים להעביר מחוץ למדינה לקינשסה נייר,‏ דיו,‏ סרטי צילום,‏ לוחות דפוס וחומרים כימיים כדי להדפיס ספרות.‏ פיתחנו גם רשת הפצה משלנו.‏ כשהתארגנו,‏ עבדה השיטה שלנו טוב יותר משירותי הדואר הממשלתיים.‏

נעצרו אלפי עדים,‏ ורבים מהם עונו באכזריות.‏ אך,‏ להוציא מקרים מעטים,‏ עמדו האחים בסבל ולא הפרו את נאמנותם.‏ גם אני נעצרתי וראיתי את התנאים המחרידים שהאחים סבלו בבתי הכלא.‏ פעמים רבות נלחצנו מכל עבר בידי המשטרה החשאית והרשויות,‏ אבל יהוה תמיד הכין לנו את דרך המוצא (‏קורינתים ב׳.‏ ד׳:‏8‏)‏.‏

הסתרנו קרוב ל־000,‏3 קופסאות קרטון מלאות ספרות במחסן של איש עסקים אחד.‏ עד שיום אחד הלשין אחד העובדים למשטרה החשאית,‏ והם עצרו את בעל המחסן.‏ בדרכם לבית המעצר ראו אותי במקרה נוסע ברכבי.‏ איש העסקים אמר להם שאני זה שביקשתי ממנו לאחסן את הספרות במחסן שלו.‏ השוטרים עיכבו אותי לחקירה.‏ הם האשימו אותי באחסון ספרות בלתי חוקית במחסן של האיש.‏

 ‏”‏האם אחד הספרים נמצא ברשותכם?‏”‏ שאלתי.‏

‏”‏כמובן”‏,‏ השיבו.‏

‏”‏אני יכול לראות אותו?‏”‏ ביקשתי.‏

הם הביאו לי את הספר,‏ והראיתי להם את הכתוב בעמוד הפנימי:‏ ”‏נדפס בארצות־הברית של אמריקה בידי חברת המצפה לכתבי־הקודש ועלונים”‏.‏

‏”‏מה שיש לכם בידיים הוא רכוש אמריקאי,‏ ואין הוא שייך לזאיר”‏,‏ הזכרתי להם.‏ ”‏הממשלה שלכם הטילה חרם על החברה החוקית של אגודת עדי־יהוה בזאיר ולא על חברת המצפה לכתבי־הקודש ועלונים של ארצות־הברית.‏ הייתי מציע לכם לנהוג בזהירות רבה עם הספרות הזו”‏.‏

הם הרשו לי ללכת משום שלא היה ברשותם צו מעצר נגדי.‏ באותו לילה נסענו בשתי משאיות למחסן והעמסנו את כל הספרות.‏ כששבו נציגי הרשויות ביום שלמחרת,‏ התאכזבו מאוד למצוא מחסן ריק.‏ מאז הייתי גם אני על הכוונת,‏ כי הם הוציאו בינתיים צו מעצר נגדי.‏ לבסוף הם מצאו אותי,‏ והואיל ולא היתה להם מכונית,‏ נהגתי לבית המעצר בכוחות עצמי!‏ עד־יהוה אחר התלווה אלי כדי לקחת את הרכב שלי לפני שהם יחרימו אותו.‏

אחרי שמונה שעות חקירה החליטו לגרש אותי מן הארץ.‏ הראיתי להם צילום של מכתב ממשלתי המציין שמוניתי לפרק את נכסיה של האגודה המוחרמת של עדי־יהוה בזאיר.‏ זו הסיבה שהרשו לי להמשיך לעבוד בבית־אל.‏

מקץ ארבע שנות שירות תחת לחצי החרם שהוטל על הפעילות בזאיר,‏ התפתח אצלי אולקוס מדמם בקיבה וחיי היו בסכנה.‏ הוחלט שעלי לנסוע לדרום אפריקה כדי לקבל טיפול רפואי.‏ בסניף שם טיפלו בי היטב והחלמתי.‏ אחרי שמונה שנים בזאיר — שנים מאושרות ובלתי נשכחות — עברנו ב־1989 לסניף של דרום אפריקה.‏ ב־1998 חזרנו לארץ מולדתנו,‏ ומאז אנו משרתים שוב בבית־אל שבקנדה.‏

אסיר תודה על הזכות לשרת

במבט לאחור אל 54 שנים של שירות מלא,‏ אני כה מאושר שניצלתי את שנות עלומיי בשירותו היקר של יהוה.‏ אן עברה מצבים קשים רבים,‏ אך היא מעולם לא התלוננה אלא תמכה בי לאורך כל הדרך.‏ יחד עזרנו לרבים להכיר את יהוה,‏ וחלקם משרתים כעת בשירות מלא.‏ עד כמה אני שמח לראות את ילדיהם ואת נכדיהם משרתים את אלוהינו הנאדר,‏ יהוה!‏

אני משוכנע שאין דבר שהעולם יכול להציע המשתווה לזכויות ולברכות שנותן לנו יהוה.‏ עמדנו במבחנים רבים וקשים,‏ אך כולם תרמו לבניית אמונתנו וביטחוננו ביהוה.‏ הוא בהחלט מגדל עוז,‏ מקום מחסה ומקור עזרה תמידית בעתות מצוקה.‏

‏[‏הערת שוליים]‏

‏[‏תמונות בעמוד 26]‏

משרתים יחד כחלוצים ב־1947;‏ עם אן היום

‏[‏תמונה בעמוד 29]‏

האנשים שפגשנו בזאיר אהבו את האמת המקראית