האם הפכתי את רוח הקודש לעוזרי האישי?
האם הפכתי את רוח הקודש לעוזרי האישי?
תיאולוגים, וכן גם אנשים ככלל, מחזיקים בדעות שונות לגבי זהותה של רוח קודשו של אלוהים. אלא שאי־ודאות זו מיותרת. המקרא מבהיר היטב מהי רוח הקודש. אין היא ישות, כפי שאנשים סבורים, אלא הכוח הפעיל האדיר אשר בו משתמש אלוהים לביצוע רצונו (תהלים ק״ד:30; מעשי השליחים ב׳:33; ד׳:31; פטרוס ב׳. א׳:21).
הואיל וקיים קשר הדוק בין רוח הקודש לבין מימוש מטרות אלוהים, אנו מעוניינים לחיות את חיינו בשיתוף פעולה איתה וחפצים שהיא תשמש לנו כעוזר אישי.
מדוע יש צורך בעוזר?
לאחר שדיבר עם תלמידיו על עזיבתו את העולם, הרגיע אותם ישוע ואמר: ”אבקש מהאב ויתן לכם מנחם [”עוזר”, ע״ח] אחר שיהיה עימכם לעולם”. עוד אמר: ”אבל אני, את האמת אני אומר לכם: מוטב לכם שאלך. אם לא אלך, המנחם [”העוזר”, ע״ח] לא יבוא אליכם; ואם אלך, אשלח אותו אליכם” (יוחנן י״ד:16, 17; ט״ז:7).
ישוע הטיל על תלמידיו משימה כבדת משקל: ”לכו אפוא ועשו תלמידים מאנשי כל העמים, הטבילו אותם בשם האב והבן ורוח הקודש, ולמדו אותם לשמור את כל מה שציוויתי אתכם” (מתי כ״ח:19, 20, ע״ח). אין זו משימה קלה משום שהיה עליהם למלא אותה לנוכח התנגדות (מתי י׳:22, 23).
בנוסף להתנגדות מבחוץ צפויים היו חיכוכים בתוך הקהילה. ”אני מבקש מכם, אחיי”, כתב פאולוס אל המשיחיים ברומא ב־56 לספירה בערך, ”הישמרו מן המעוררים מחלוקות ומן המכשילים, הפועלים בניגוד ללימוד שלומדתם, והתרחקו מהם” (רומים ט״ז:17, 18). המצב צפוי היה להידרדר עם מות השליחים. פאולוס הזהיר: ”אני יודע שאחרי צאתי יבואו בתוככם זאבים עזים אשר לא יחוסו על העדר, ומקרבכם יקומו אנשים דוברי תהפוכות להטות אחריהם את התלמידים” (מעשי השליחים כ׳:29, 30).
כדי להתגבר על מכשולים אלו היה צורך בעזרת אלוהים, ואלוהים הושיט להם את עזרתו באמצעות ישוע. אחרי תחייתו, בחג השבועות שנת 33 לספירה, נמלאו כ־120 מתלמידיו ברוח הקודש (מעשי השליחים א׳:15; ב׳:4).
התלמידים הבינו שרוח הקודש שנשפכה עליהם באותו מעמד היא העזרה שהבטיח ישוע. אין ספק שאז הבינו טוב יותר את סימני הזיהוי שציין ישוע: ”המנחם [”העוזר”, ע״ח], רוח הקודש שהאב ישלח לכם בשמי, הוא ילמד אתכם הכל ויזכיר לכם כל מה שאני אמרתי לכם” (יוחנן י״ד:26). הוא גם כינה אותה ’המנחם [”העוזר”, ע״ח], רוח האמת’ (יוחנן ט״ו:26).
כיצד משרתת הרוח כעוזר?
הרוח משרתת כעוזר בדרכים שונות. ראשית, ישוע הבטיח שהיא תזכיר לתלמידיו את כל מה שאמר להם. הוא לא התכוון שהם ייזכרו רק במילים. הרוח נועדה לעזור להם לרדת לעומקה של תורתו ולהבין את משמעותה (יוחנן ט״ז:12–14). במילים אחרות, הרוח נועדה להוביל את תלמידיו לרכישת הבנה טובה יותר של האמת. בהמשך אמר השליח פאולוס: ”לנו גילה אלוהים על־ידי רוחו אפילו את עמוקות האלוהים” (קורינתים א׳. ב׳:10). כדי שתלמידיו המשוחים של ישוע ימסרו מידע מדויק לאחרים, היה עליהם לרכוש הבנה מבוססת היטב.
שנית, ישוע לימד את תלמידיו להתפלל ולעשות כן לעתים קרובות. אם לא יֵדעו בדיוק מה לומר בתפילה, תוכל הרוח להפגיע בעדם ולעזור להם. ”וכן גם הרוח עוזרת לנו בחולשותינו, כי אין אנו יודעים להתפלל כראוי. ואולם הרוח עצמה מפגיעה בעדנו באנחות עמוקות ממילים” (רומים ח׳:26).
שלישית, הרוח עזרה לתלמידי ישוע להגן על האמת בציבור. ישוע הזהיר אותם: ”ימסרו אתכם לסנהדריות וילקו אתכם בבתי הכנסת שלהם. לפני מושלים ומלכים תובאו בגללי, לעדות להם ולגויים. אבל כאשר ימסרו אתכם אל תדאגו איך ומה תדברו, כי באותה שעה יינתן לכם מה לומר; שכן לא אתם תדברו, אלא רוח אביכם היא אשר תדבר בכם” (מתי י׳:17–20).
רוח הקודש תסייע בזיהוי הקהילה המשיחית ותניע את חבריה להחליט החלטות אישיות נבונות. הבה נדון בשני היבטים אלו בפרוטרוט ונראה איזו משמעות יש להם עבורנו כיום.
סימן זיהוי
מאות שנים חיו היהודים תחת תורת משה כעמו הנבחר של אלוהים. מאחר שמאסו בישוע כמשיח, ניבא ישוע שאלוהים ימאס בהם: ”האם לא קראתם בכתובים, ’אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה; מאת יהוה היתה זאת, היא נפלאת בעינינו’? על כן אני אומר לכם כי תילקח מכם מלכות האלוהים ותינתן לגוי אשר יפיק את פריה” (מתי כ״א:42, 43). עם היווסדה של הקהילה המשיחית בחג השבועות שנת 33 לספירה, נעשו תלמידי המשיח ל”גוי אשר יפיק את פריה”. מאז ואילך הפכה קהילה זו לאפיק התקשורת של אלוהים. כדי שניתן יהיה לזהות כי חסד אלוהים עבר לעם אחר, סיפק יהוה סימן זיהוי מובהק.
בחג השבועות נחה על התלמידים רוח הקודש והם דיברו בלשונות שמעולם לא ידעו קודם לכן. בתגובה נדהמו הסובבים ושאלו: ”איך כל אחד מאיתנו שומע בשפת מולדתו?” (מעשי השליחים ב׳:7, 8) היכולת לדבר בלשונות, וכן גם ’המופתים והאותות הרבים שעשו השליחים’, הובילו כשלושת אלפים נפשות להכיר בכך שרוח הקודש אכן פועלת בקרבם (מעשי השליחים ב׳:41, 43).
בנוסף לכך, בהנבת ’פרי הרוח — אהבה, שמחה, שלום, אורך רוח, נדיבות, טוב לב, נאמנות, ענווה, ריסון עצמי’ — זוהו תלמידי המשיח בבירור כמשרתי אלוהים (גלטים ה׳:22, 23). האהבה מזהה באופן יוצא מן הכלל את הקהילה המשיחית האמיתית. ישוע ניבא: ”בזאת ידעו הכל שתלמידי אתם: אם תהיה אהבה ביניכם” (יוחנן י״ג:34, 35).
חברי הקהילה המשיחית הקדומה נענו להכוונתה של רוח אלוהים ונהנו מעזרתה. המשיחיים היום אומנם יודעים שאלוהים אינו מקים כעת מתים ואינו מחולל נסים כפי שעשה במאה הראשונה, אך פירות הרוח מזהים אותם כתלמידיו האמיתיים של ישוע המשיח (קורינתים א׳. י״ג:8).
עזרה בקבלת החלטות אישיות
המקרא הוא תוצר של רוח הקודש. על כן, אם אנו מניחים למקרא להנחות את צעדינו, אנו למעשה מניחים לרוח הקודש להדריך אותנו (טימותיאוס ב׳. ג׳:16, 17). היא יכולה לעזור לנו להחליט החלטות נבונות. האם אנו נענים לעזרתה?
מה בנוגע לבחירת מקום עבודה? רוח הקודש תעזור לנו לבחון את המשרה מנקודת מבטו של יהוה. המשרה חייבת לעלות בקנה אחד עם עקרונות המקרא, ומוטב שנוכל בעזרתה להגשים יעדים תיאוקרטיים. המשכורת, החשיבות והיוקרה הנלוות למשרה הן בעלות חשיבות משנית. העיקר הוא לבחון אם אנו יכולים לספק בעזרתה את צורכי מחייתנו ואם נותר לנו מספיק זמן וכוח למלא את חובותינו המשיחיות.
טבעי וראוי הדבר לרצות ליהנות מן החיים (קהלת ב׳:24; י״א:9). משיחי מאוזן מבלה בנעימים כדי להתרענן וליהנות. אלא שעליו לבחור בבילויים המשקפים את פירות הרוח, ולא את ”מעשי הבשר”. פאולוס אמר: ”מעשי הבשר גלויים ואלה הם: ניאוף וזנות, טומאה, זימה, עבודת אלילים, כישוף, שנאה, מדון, צרות עין, כעס, מריבה, מחלוקות, כיתות, קנאה, שכרות, הוללות וכדומה”. כמו כן, אל לנו להיות ”שואפי כבוד שווא, המתגרים ומקנאים איש ברעהו” (גלטים ה׳:16–26).
הוא הדין בבחירת ידידים. מן התבונה לבחור אותם על־פי אמות־מידה רוחניות, ולא על־פי מראה חיצוני ונכסים. דוד היה ידיד אלוהים, שהרי אלוהים אמר שהוא ’איש כלבבו’ (מעשי השליחים י״ג:22). אלוהים בחר בו למלך על ישראל, לא על סמך מראהו החיצוני, אלא על־פי העיקרון שלהלן: ”כי לא אשר יראה האדם [יראה אלוהים] כי האדם יראה לעיניים, ויהוה יראה ללבב” (שמואל א׳. ט״ז:7).
אלפי קשרי ידידות נתערערו משום שהיו מבוססים על מראה חיצוני או על נכסים. ידידות שהעושר ביסודה עלולה להסתיים לפתע פתאום (משלי י״ד:20). דבר־אלוהים שנכתב בהשראת הרוח מייעץ לנו לבחור ידידים שיעזרו לנו לשרת את יהוה. הוא ממליץ לנו להתמקד בנתינה ולא בלקיחה, משום שהנתינה מניבה שמחה רבה יותר (מעשי השליחים כ׳:35). זמן וחיבה הם מבין הדברים היקרים ביותר שנוכל להעניק לידידינו.
בהשראת הרוח מספק המקרא עצות למשיחי המחפש בת־זוג לנישואין. במובן מסוים הוא אומר: ’אל תביט בפנים ובגזרה. הבט ברגליים’. ברגליים? כן, וזו הכוונה: האם הרגליים משמשות לביצוע מלאכת יהוה, הטפת הבשורה הטובה, והאם הן נאות בעיניו? האם הן נעולות במסר של אמת ובבשורת שלום? הכתוב אומר: ”מה נאוו על ההרים רגלי מבשר, משמיע שלום, מבשר טוב, משמיע ישועה, אומר לציון: ’מָלַך אלוהיך!’” (ישעיהו נ״ב:7; אפסים ו׳:15).
אנו חיים ב”זמנים קשים” וזקוקים לעזרה כדי לעשות את רצון אלוהים (טימותיאוס ב׳. ג׳:1). רוח הקודש של אלוהים תמכה בפעילותם של המשיחיים במאה הראשונה, ושימשה להם כעוזר אישי. לימוד שקדני של דבר־אלוהים, תוצר של רוח הקודש, הוא מן הדרכים העיקריות להפוך את רוח הקודש לעוזרנו האישי. האם אנו עושים זאת?
[תמונה על כל העמוד בעמוד 23]