סיפור חיים

‏”‏אינכם יודעים מה ילד יום”‏

סיפורו של הרברט ג׳נינגז

‏”‏הייתי בדרכי חזרה מעיר הנמל טֶמָה למשרד הסניף של חברת המצפה בגאנה ועצרתי לטרמפיסט שרצה להגיע העירה.‏ ניצלתי את ההזדמנות לבשר לו.‏ חשבתי לעצמי שאני מבשר היטב.‏ אבל כשהגענו למחוז חפצו של הבחור,‏ הוא קפץ מן המשאית ונמלט בריצה”‏.‏

חוויה זו היתה רמז לכך שקורה לי משהו בלתי רגיל בחיי.‏ בטרם אמשיך לדבר על מה שקרה,‏ אספר לכם כיצד אני,‏ תושב קנדה,‏ הגעתי לגאנה.‏

זה היה באמצע דצמבר שנת 1949 באחד הפרברים שבצפון העיר טורונטו שבקנדה.‏ סיימנו לחפור באדמה קפואה לעומק של מטר אחד בערך כדי לספק שירותי מים לבית חדש.‏ צוות העובדים המותש שסבל מן הקור הצטופף סביב מדורה שהוכנה מקרשים וחיכה למשאית שתאסוף אותו משם.‏ לפתע פתאום החל אחד העובדים,‏ ארנולד לורטון שמו,‏ לדבר על ”‏מלחמות ושמועות מלחמה”‏,‏ על ”‏קץ העולם הזה”‏ ועל עוד משפטים שהיו לגמרי זרים לי.‏ כולם השתתקו באחת ונבוכו,‏ ומקצתם אף הפגינו עוינות כלפיו.‏ אני זוכר שחשבתי לעצמי,‏ ’‏לברנש הזה יש הרבה אומץ!‏ אף אחד כאן לא מעוניין להקשיב,‏ והוא בכל זאת ממשיך’‏.‏ הדברים שאמר פרטו על מיתרי לבי.‏ היה זה שנים ספורות בלבד אחרי מלחמת העולם השנייה,‏ ומעולם לא שמעתי דברים בסגנון דומה בדת הקריסטאדלפיאנית שמשפחתי משתייכת אליה כבר מספר דורות.‏ הקשבתי לו היטב ושתיתי את דבריו בצמא.‏

 לא חלף זמן רב ופניתי לארנולד כדי לבקש מידע נוסף.‏ במבט לאחור,‏ אני מבין באיזו סובלנות ובאיזו אדיבות נהגו בי הוא ואשתו,‏ ג׳ין.‏ הייתי אז צעיר בן 19 וחסר ניסיון.‏ לא פעם הגעתי לביתם ללא התראה מוקדמת וללא הזמנה כדי לשוחח עימם.‏ הם תיקנו את אורח חשיבתי ועזרו לי להתמודד עם הקונפליקט הערכי והמוסרי שהתחולל במוחי הצעיר.‏ ב־22 באוקטובר 1950,‏ עשרה חודשים אחרי הפגישה הראשונה ליד המדורה שבצד הדרך,‏ נטבלתי כאחד מעדי־יהוה ונעשיתי חבר בקהילת ווילודל שבנורת יורק,‏ השוכנת כיום בשטחה של טורונטו.‏

מתקדם עם אחיי לאמונה

כשהתחוור לאבי שאני נחוש בדעתי לאמץ את הדת שמצאתי,‏ נעשו החיים בבית מתוחים מאוד.‏ זמן מה לפני כן נפצע אבי בהתנגשות חזיתית עם נהג שיכור,‏ ומאז קשה היה להסתדר איתו.‏ החיים לא האירו פנים לאמי,‏ לשני אחיי ולשתי אחיותיי,‏ והמתח סביב האמת המקראית רק הלך וגבר.‏ הגעתי למסקנה שמן התבונה לעזוב את הבית כדי לשמור על יחסי שלום עם הוריי וכדי להתייצב ב”‏דרך האמת”‏ (‏פטרוס ב׳.‏ ב׳:‏2‏)‏.‏

בשלהי הקיץ של שנת 1951 עברתי לקהילה קטנה בקולמן שבאלברטה.‏ שני בחורים צעירים,‏ רוס האנט וקית רובינס,‏ היו שייכים לקהילה ובישרו כחלוצים רגילים בשירות מלא.‏ הם עזרו לי להתחיל לשרת בהתנדבות כמוהם.‏ ב־1 במרס 1952 הצטרפתי לשורות החלוצים הרגילים.‏

יש לי זיכרונות נעימים מן העידוד שקיבלתי.‏ היה לי הרבה מה ללמוד,‏ ובחלוציות נכנסתי ל’‏שדה הניסויים’‏.‏ מקץ שנה בערך של שירות חלוצי בקהילת לֶתְבְּרִיג’‏ שבאלברטה,‏ קיבלתי הזמנה בלתי צפויה לשרת כמשגיח נודד.‏ הוטל עלי לבקר בקהילות של עדי־יהוה הפזורות לאורך חופה המזרחי של קנדה ממוֹנְקְטֶן שבנְיוּ־בּרַנְזְווִיק עד לגַסְפֶּה שבקְווִיבֶּק.‏

הייתי בסך הכל בן 24 ויחסית חדש בָּאמת.‏ הרגשתי שאינני מתאים לתפקיד,‏ במיוחד בהשוואה לאחים הבוגרים שהיה עלי לשרת.‏ בחודשים שחלפו מאז השקעתי מאמצים כנים,‏ ואז הופתעתי פעם נוספת.‏

בית־ספר גלעד ושליחות לחוף הזהב

בספטמבר 1955 הוזמנתי יחד עם עוד 100 תלמידים בערך ללמוד בכיתה ה־26 של גלעד,‏ בית־הספר למקרא מיסודה של חברת המצפה בסַאוּת לַנְסִינְג,‏ ניו־יורק.‏ חמישה חודשים של הכשרה ולימודים אינטנסיביים היו בשבילי כמו אוויר לנשימה.‏ ההתרועעות עם אחים בעלי מוטיבציה גבוהה מאוד הגבירה את התלהבותי.‏ בתקופה ההיא חלה התפתחות נוספת שהעשירה את חיי עד עצם היום הזה.‏

בין התלמידים שהוכשרו לשרת בארץ אחרת היתה אחות צעירה ששמה אילין סטופס.‏ היא היתה בעלת אישיות יציבה וגישה מעשית ורצינית וניחנה בצניעות ובחוש הומור.‏ אני מתאר לעצמי שהיא נבהלה כשחשפתי בפניה באופן מסורבל את כוונותיי.‏ אבל היא לא ברחה!‏ החלטנו ביחד שאילין תיסע לשרת בקוסטה ריקה ואני אסע לחוף הזהב (‏היום גאנה)‏,‏ שבמערב אפריקה.‏

בוקר אחד במאי 1956 זומנתי למשרדו של אח נתן נור בקומה העשירית בבניין בברוקלין,‏ ניו־יורק.‏ הוא היה אז נשיא חברת המצפה.‏ נתמניתי לתפקיד משרת סניף כדי לפקח על פעילות ההטפה בחוף הזהב,‏ בטוגולנד (‏היום טוגו)‏,‏ בחוף השנהב,‏ בוולטה עלית (‏היום בּוּרְקִינָה פַסוֹ)‏ ובגמביה.‏

אני זוכר את דבריו של אח נור כאילו היה זה אתמול.‏ ”‏אינך חייב להתחיל מייד בתפקיד”‏,‏ אמר.‏ ”‏קח את הזמן;‏ למד מהאחים המנוסים שם.‏ כשתרגיש שאתה מוכן,‏ התחל לשרת כמשרת הסניף.‏ .‏.‏.‏ הנה כתב המינוי.‏  שבעה ימים אחרי שתגיע לשם התחל לאייש את התפקיד”‏.‏

‏’‏רק שבעה ימים’‏,‏ חשבתי לעצמי.‏ ’‏מה לגבי העצה,‏ ‏”‏קח את הזמן”‏?‏’‏ יצאתי משם הלום רעם.‏

הימים חלפו מאז ביעף.‏ עד מהרה מצאתי את עצמי עומד על סיפונה של אוניית משא ומפליג לאורך איסט ריבֶר,‏ חולף על פני בנייני החברה בברוקלין ויוצא למסע ימי בן 21 יום אל חוף הזהב.‏

אילין ואני לא נתנו מנוח לשירותי הדואר.‏ נפגשנו שנית ב־1958 והתחתנו באותה שנה ב־23 באוגוסט.‏ אינני שוכח להודות ליהוה על שותפה נפלאה זו.‏

במשך 19 שנה נהניתי מן הזכות לשרת עם שליחים נוספים ועם אחיי ואחיותיי האפריקנים במשרד הסניף של החברה.‏ בתקופה זו גדלה משפחת בית־אל מקומץ עובדים לכ־25 איש.‏ אלו היו עבורנו ימים פוריים ומלאי אתגרים ואירועים.‏ אומר בכנות:‏ היה לי קשה במיוחד להסתגל לאקלים החם והלח.‏ תמיד נטפתי זיעה והייתי רטוב ודביק ולפעמים גם עצבני.‏ למרות הכל,‏ זו היתה שמחה של ממש לשרת בגאנה ולראות איך מספר המבשרים שם גדל מקצת יותר מ־000,‏6 מבשרים בשנת 1956 ל־000,‏21 בשנת 1975.‏ היום אני שמח כפליים לראות שמספר העדים הפעילים בגאנה הגיע ליותר מ־000,‏60.‏

‏”‏יום”‏ שלא ציפינו לו

בשנת 1970 סבלתי מבעיה בריאותית שהיה קשה מאוד לאבחן אותה.‏ לאחר בדיקות רפואיות נמסר לי שמצבי הבריאותי ”‏טוב”‏.‏ אם כן,‏ מדוע לא הרגשתי טוב,‏ ומדוע הייתי כל כך תשוש וחסר מנוחה?‏ שני דברים השיבו על השאלה ונחתו עלי כרעם ביום בהיר.‏ אכן צדק יעקב באומרו:‏ ”‏אינכם יודעים מה ילד יום”‏ (‏יעקב ד׳:‏14‏)‏.‏

הרמז הראשון היה המקרה שאירע לי עם אותו בחור שבישרתי לו כשהסעתי אותו לעיר.‏ לא שמתי לב שפטפטתי באוזניו בלי הפסק ומרגע לרגע דיברתי בקצב מהיר יותר ובקול רם יותר.‏ כשהגענו למחוז חפצו של הבחור,‏ הופתעתי לראותו מזנק מן המשאית ובורח בריצה.‏ רוב תושבי גאנה הם טיפוסים שלווים מטבעם,‏ רגועים מאוד ואינם נלחצים כמעט משום דבר.‏ תגובתו פשוט נראתה חריגה.‏ ישבתי שם וחשבתי לעצמי.‏ הבנתי שיש לי בעיה,‏ אבל לא ידעתי בדיוק מהי.‏ אין ספק שהיתה לי בעיה.‏

שנית,‏ לאחר חשבון נפש מעמיק הציעה אילין:‏ ”‏אם הבעיה אינה פיסית,‏ היא ודאי נפשית”‏.‏ רשמתי בקפידה את כל התסמינים והלכתי לפסיכיאטר.‏ כשהקראתי את הרשימה אמר הרופא:‏ ”‏זהו מקרה קלאסי.‏ אתה סובל ממניה דֶפְּרֶסְיָה”‏.‏

נאלמתי דום!‏ במשך השנתיים שחלפו מאז נאבקתי קשות כדי להמשיך לתפקד כרגיל,‏  אך מצבי הלך והידרדר.‏ חיפשתי מוצא,‏ אבל איש לא ידע מה אפשר לעשות בנידון.‏ זה היה מאבק מתסכל מאוד.‏

מאז ומתמיד רצינו להמשיך לשרת בשירות מלא וראינו בזה את ייעודנו בחיים.‏ המלאכה הרי מרובה.‏ התפללתי רבות מעומק לבי ובכל נימי נפשי את התפילה:‏ ’‏אם ירצה יהוה,‏ אחיה ואעשה כזאת וכזאת’‏ (‏יעקב ד׳:‏15‏)‏.‏ אך לא כך היה.‏ השלמנו עם המציאות והתארגנו לעזוב את גאנה ואת ידידינו הקרובים הרבים ולשוב לקנדה ביוני 1975 .‏

יהוה מושיט עזרה באמצעות משרתיו

עד מהרה למדתי שיש אחרים היכולים למלא את מקומי ושלא רק אני חולה במחלה זו.‏ המילים בפטרוס א׳.‏ ה׳:‏9 נשאו משמעות מיוחדת עבורי:‏ ”‏[‏דעו]‏ שאותן הצרות עוברות על אחיכם אשר בעולם”‏.‏ מאז שהבנתי שכך הדבר,‏ התחלתי לראות כיצד יהוה תומך בשנינו חרף שינוי בלתי רצוי זה.‏ האחים באו לעזרתנו בצורה נפלאה ובדרכים רבות.‏

אומנם לא היה לנו הרבה מבחינה חומרית,‏ אבל יהוה לא זנח אותנו.‏ הוא הניע את ידידינו בגאנה לעזור לנו מבחינה חומרית ובדרכים אחרות.‏ ברגשות מעורבים,‏ נפרדנו מן האחים שהיו יקרים מאוד ללבנו והתחלנו להתמודד עם ה”‏יום”‏ הבלתי צפוי.‏

ברוב טובם אירחו אותנו בביתם לאנורה,‏ אחותה של אילין,‏ ובעלה,‏ אלווין פריזן.‏ הם דאגו לנו במשך מספר חודשים.‏ פסיכיאטר נודע הבטיח לי בביטחון:‏ ”‏אתה תחלים בתוך שישה חודשים”‏.‏ אולי הוא אמר זאת כדי להפיח בי תקווה,‏ אבל אפילו אחרי שש שנים לא התממשה תחזיתו.‏ עד היום אני מתמודד עם מה שזכה לכינוי המעודן הפרעת מצב רוח דו־קוטבית.‏ זהו שם עדין יותר בהחלט,‏ אולם כל החולים יודעים היטב ששם מעודן יותר אינו מקל במאומה את התסמינים המכבידים של המחלה.‏

בעת ההיא סבל אח נור ממחלה שבסופו של דבר הביאה למותו ביוני 1977.‏ למרות מצבו,‏ מצא את הפנאי ואת הכוח לכתוב לי מכתבים ארוכים מעודדים ובהם עצות ומילות נחמה.‏ אני עדיין שומר את המכתבים האלו מכל משמר.‏ מילותיו שיככו במידה רבה את תחושת הכישלון הבלתי הגיונית שהציפה אותי חדשים לבקרים.‏

בסוף 1975 לא היתה לנו ברירה אלא לפרוש מן השירות המלא שכה הוקרנו ולהתמקד בייצוב בריאותי.‏ אור יום רגיל הזיק לעיניי.‏ קולות חדים פתאומיים הדהדו באוזניי כמו יריות רובה.‏ נלחצתי למראה המונים המתרוצצים הנה והנה.‏ זה היה מאבק של ממש לנכוח באסיפות הקהילה.‏ למרות זאת,‏ הייתי משוכנע בערכה של ההתרועעות הרוחנית.‏ לשם כך,‏ נהגתי להיכנס לאולם־​המלכות לאחר שהנוכחים התיישבו במקומם ולעזוב זמן קצר לפני שהתפזרו ופנו לכל עבר בתום התוכנית.‏

גם היה לי מאוד קשה להשתתף בפעילות ההטפה.‏ לפעמים,‏ על מפתן הדלת לא היה לי אומץ לצלצל בפעמון.‏ אך לא הפסקתי לבשר מפני שידעתי כי השירות יכול להושיע גם אותנו וגם את השומעים אלינו (‏טימותיאוס א׳.‏ ד׳:‏16‏)‏.‏ אחרי זמן מה הצלחתי לשלוט ברגשותיי,‏ ללכת לדלת הבאה ולנסות שנית.‏ המאמצים לבשר דרך קבע עזרו לי לשמור על בריאות רוחנית סבירה ולשפר את יכולתי להתמודד עם הקשיים.‏

בשל טבעה הכרוני של המחלה,‏ הגעתי למסקנה שהפרעת מצב הרוח הדו־קוטבית תלווה אותי כל חיי בסדר הנוכחי.‏ ב־1981 התפרסמה בחוברות עורו!‏ a סדרת מאמרים מעולה.‏ בעזרתם היטבתי להבין את טבעה של  המחלה ולמדתי טכניקות יעילות נוספות שעזרו לי להתמודד עימה.‏

דרכי התמודדות

הכל נעשה במחיר של ויתורים ושינויים מצד אשתי.‏ סביר להניח שאם אתה מטפל במישהו בנסיבות דומות,‏ אתה תבין את הדברים שאמרה להלן:‏

‏”‏הפרעת מצב רוח מביאה לידי שינוי פתאומי באישיות.‏ בתוך מספר שעות החולה יכול להפוך מאדם מלא חיים ומעודד בעל תוכניות ומחשבות מקוריות לאדם מותש,‏ שלילי וכועס.‏ אם לא מכירים בכך שזו מחלה,‏ עלול הדבר לעורר באחרים רגשות של תסכול ומבוכה.‏ צריך,‏ כמובן,‏ לשנות תוכניות במהירות,‏ ולפתוח במאבק אישי נגד תחושות של אכזבה ודחייה”‏.‏

כשאני מרגיש טוב באופן יוצא מן הכלל,‏ אני מתחיל לחשוש.‏ אני יודע אינסטינקטיבית שבעקבות מצב הרוח המרומם תחול הידרדרות מדהימה למצב רוח ירוד.‏ עדיף לי להיות במצב רוח ירוד,‏ משום שהוא משתק אותי למספר ימים,‏ וקטנים הסיכויים שאעשה דבר בלתי הולם.‏ אילין מעניקה לי עזרה רבה.‏ היא מזהירה אותי מפני התרגשות יתר ומנחמת אותי ותומכת בי כשאני מדוכדך.‏

קיימת סכנה אמיתית שבשיא התפרצותה של המחלה החולה ייעשה מרוכז בעצמו ולא יחשוב על אף אחד אחר.‏ חולה השרוי במצב רוח דיכאוני עלול באפיזודה מאנית להתבודד כליל או לא להיות מודע לרגשות ולתגובות של אחרים.‏ התקשתי בעבר להכיר בכך שיש לי בעיה נפשית ורגשית.‏ הייתי חייב להילחם בחשיבה שדבר חיצוני,‏ כמו פרויקט שנכשל או אדם אחר,‏ הם הבעיה.‏ נאלצתי להזכיר לעצמי שוב ושוב ש’‏שום דבר לא השתנה סביבי.‏ הבעיה היא פנימית,‏ לא חיצונית’‏.‏ אט אט תיקנתי את אורח חשיבתי.‏

שנינו למדנו עם השנים להיות פתוחים וכנים עם עצמנו ועם אחרים לגבי מצבי.‏ אנחנו משתדלים לשמור על אופטימיות ולא להניח למחלה לשלוט בחיינו.‏

‏”‏יום”‏ טוב יותר

בתפילות עזות ובמאבקים רבים נהננו מברכתו ומתמיכתו של יהוה.‏ שנינו כעת קשישים.‏ אני נמצא תחת השגחה רפואית שוטפת ונוטל תרופות בכמות מתונה ובאופן קבוע.‏ מצבי הבריאותי די יציב.‏ אנו מוקירים כל תפקיד שיש בכוחנו למלא.‏ אני עדיין משרת כזקן־קהילה,‏ ואנחנו תמיד משתדלים לתמוך באחינו לאמונה.‏

אכן נכונות המילים ביעקב ד׳:‏14‏:‏ ”‏אינכם יודעים מה ילד יום”‏.‏ כך יהיה כל עוד יתקיים הסדר הנוכחי.‏ עם זאת,‏ גם הכתוב ביעקב א׳:‏12 אמת הוא:‏ ”‏אשרי האיש המחזיק מעמד בניסיון,‏ כי לאחר עומדו בניסיון יקבל את עטרת החיים אשר הבטיח האדון לאוהביו”‏.‏ מי יתן וכולנו נעמוד איתן ונזכה לראות את הברכות שבעתיד ירעיף עלינו יהוה.‏

‏[‏הערת שוליים]‏

‏[‏תמונה בעמוד 26]‏

מתבודד בסטודיו שלי לאומנות

‏[‏תמונה בעמוד 26]‏

עם אשתי,‏ אילין

‏[‏תמונה בעמוד 28]‏

בכינוס ”‏בשורת עולם”‏ שנערך בטֶמָה שבגאנה ב־1963