ביכולתך להתמודד עם רפיון ידיים!
ביכולתך להתמודד עם רפיון ידיים!
חכם אחד כתב: ”הִתְרַפִּיתָ ביום צרה? צר כוחֶכָה” (משלי כ״ד:10). סביר להניח שאם אי פעם חשת רפיון ידיים, לא תחלוק על אמירה זו.
איש אינו מחוסן מפני השלכות הייאוש. התקף ייאוש קל עשוי להימשך יום או יומיים ואז לחלוף. אך כאשר כרוכים בדבר רגשות פגועים או תרעומת, עלולה הבעיה להימשך זמן רב יותר. יש משיחיים שאחרי שנות נאמנות רבות, חדלו לנכוח באסיפות ולהשתתף בשירות השדה מפאת רפיון ידיים.
אם אתה חש רפיון ידיים, אל תאמר נואש! משרתים נאמנים בעבר התמודדו בהצלחה עם רפיון ידיים, וגם אתה יכול לעשות כן בעזרת אלוהים.
כשפוגעים ברגשותיך
אינך יכול לצפות שאיש לא ידבר או יתנהג אליך בצורה חסרת התחשבות. אבל אינך חייב לתת לחולשות של אחרים להפריע לך לשרת את יהוה. אם מישהו פגע ברגשותיך, היזכר כיצד חנה, אמו של שמואל, התמודדה עם מצב מייאש.
חנה רצתה נואשות ללדת ילדים, אך היתה עקרה. פנינה, אשתו השנייה של בעלה, ילדה לו בנים ובנות. במקום לגלות רגישות למצבה הקשה של חנה, ראתה בה פנינה יריבה והתייחסה אליה בצורה שגרמה לה ’לבכות ולא לאכול’ (שמואל א׳. א׳:2, 4–7).
יום אחד עלתה חנה אל המשכן כדי להתפלל. עלי, הכהן הגדול דאז, ראה את שפתיה נעות. הוא לא ידע שהיא מתפללת וחשב שהיא שיכורה. ”עד מתי תשתכרין?” שאל. ”הסירי את יינך מעליך” (שמואל א׳. א׳:12–14). התוכל לתאר לעצמך כיצד הרגישה חנה? היא באה אל המשכן כדי להתעודד. היא ודאי לא ציפתה שאחד האנשים החשובים ביותר בישראל יאשים אותה באשמת שווא.
חנה היתה עלולה בנקל לשקוע בייאוש עמוק. היא יכולה היתה לעזוב במופגן את המשכן, ולהישבע שלעולם לא תחזור לשם כל עוד עלי הוא הכהן הגדול. אלא שחנה הוקירה את הקשר שלה עם יהוה. היא ידעה שהוא לא יהיה מרוצה מקו פעולה כזה. המשכן היה המרכז של עבודת אלוהים הטהורה. יהוה קרא שם את שמו. ולמרות אי־שלימותו, היה עלי הנציג שבחר יהוה.
בתגובתה להאשמה שהשמיע עלי, תגובה המעידה על יראת אלוהים, הציבה חנה דוגמה ומופת לכולנו. היא אומנם לא התעלמה מן ההאשמה המוטעית, אך השיבה בצורה מאוד מכובדת. ”לא, אדוני!” אמרה, ”אשה קשת רוח אנוכי; ויין ושיכר לא שתיתי, ואשפוך את נפשי לפני יהוה. אל תיתן את אמתך לפני בת בליעל, כי מרוב שיחי וכעסי דיברתי עד הנה” (שמואל א׳. א׳:15, 16).
האם הסבירה חנה את עצמה? בהחלט. עם זאת, היא דיברה אל עלי בטקט ולא העזה למתוח עליו ביקורת בשל מסקנתו המוטעית. עלי השיב לה באדיבות ואמר: ”לכי לשלום, ואלוהי ישראל יתן את שֵלָתֵךְ אשר שאלת מעימו”. לאחר שהעניין טופל ’הלכה חנה לדרכה ותאכל, ופניה לא היו לה עוד’ (שמואל א׳. א׳:17, 18).
מה אנו למדים מפרשה זו? חנה מיהרה לסלק אי־הבנה והקפידה לגלות כבוד רב. בזכות זה, שמרה על קשר טוב עם יהוה ועם עלי. מסתבר שלפעמים די בתקשורת טובה ובקצת טקט כדי שבעיות קטנות לא יגדלו.
יש להכיר בעובדה שכדי ליישב חילוקי דעות צריכים שני הצדדים לגלות ענווה וגמישות. אם אחיך לאמונה אינו מוכן ליישר את ההדורים, יהיה עליך כנראה להותיר את העניין בידי יהוה מתוך ביטחון שהוא יפעל במועד ובדרך הרצויים בעיניו.
האם איבדת תפקיד כלשהו?
יש שנפלה רוחם עקב אובדן תפקיד כלשהו בשירות אלוהים. הם נהנו לשרת את אחיהם, וכשזכות זו אבדה להם, חשו שיהוה וארגונו רואים בהם ככלי אין חפץ בו. אם כך אתה מרגיש, ראה מה קרה לאחד מכותבי המקרא, מרקוס שמו, שנקרא גם יוחנן מרקוס (מעשי השליחים י״ב:12).
מרקוס התלווה לפאולוס ולבר־נבא במסע ההטפה הראשון שלהם, ובעיצומו עזב אותם וחזר לירושלים (מעשי השליחים י״ג:13). לאחר זמן, רצה בר־נבא לקחת איתם את מרקוס למסע אחר. אך המקרא מספר: ”שאול חשב שלא רצוי לקחת איתם את זה שפרש מהם בפמפיליה ולא נתלווה אליהם לעבודה”. בר־נבא חלק עליו. ”הריב היה חריף עד כדי כך שנתפרדו [פאולוס ובר־נבא] זה מזה. לקח בר־נבא את מרקוס והפליג לקפריסין, ושאול בחר את סילא ויצא לדרכו” (מעשי השליחים ט״ו:36–40).
מרקוס ודאי נפגע עד עמקי נשמתו כשנודע לו שהשליח פאולוס המכובד לא רצה לעבוד איתו, ושהוויכוח סביב כישוריו הוביל לקרע בין פאולוס לבין בר־נבא. אך בזה לא תם הסיפור.
פאולוס וסילא היו זקוקים למתלווה נוסף. בהגיעם לליסטרה מצאו מחליף למרקוס, בחור צעיר בשם טימותיאוס. ייתכן שחלפו עד אז שנתיים או שלוש שנים מאז טבילתו של טימותיאוס. מרקוס, לעומתו, היה חבר בקהילה המשיחית מאז הקמתה — זמן רב יותר אפילו מפאולוס עצמו. ובכל זאת טימותיאוס הוא שקיבל את התפקיד (מעשי השליחים ט״ז:1–3).
כיצד הגיב מרקוס כשנודע לו שאת מקומו ממלא אדם צעיר ופחות מנוסה ממנו? המקרא אינו מוסר דבר בעניין. אך הוא כן מציין שמרקוס המשיך להיות פעיל בשירות יהוה. הוא ניצל את הזכויות שהיו בידיו. אף שלא יכול היה לשרת עם פאולוס וסילא, התאפשר לו לנסוע עם בר־נבא לקפריסין, אי מולדתו של בר־נבא. מרקוס שירת גם עם פטרוס בבבל. ובסופו של דבר, היתה לו ההזדמנות לעבוד עם פאולוס וטימותיאוס ברומא (קולוסים א׳:1; ד׳:10; פטרוס א׳. ה׳:13). לימים, כתב את אחד מספרי הבשורה בהשראת רוח הקודש!
יש בכך לקחים חשובים עבורנו. מרקוס לא היה מוטרד יתר על המידה מן הזכות שאבדה לו ולא חדל להעריך את הזכויות שעדיין היו בידיו. הוא היה עסוק בשירות יהוה, ויהוה בירך אותו.
אם איבדת תפקיד כלשהו, אל יירפו ידיך. אם תשמור על גישה חיובית ותהיה פעיל בשירות יהוה, אולי ייקרו בדרכך זכויות אחרות. יש הרבה מה לעשות בעבודתו של האדון (קורינתים א׳. ט״ו:58).
משרת נאמן נעשה מיואש
אין זה קל להילחם למען האמונה. אתה עלול לעתים להתייאש. במקרים מסוימים מוביל הייאוש לרגשות אשם, מתוך דעה שאסור למשרת נאמן של אלוהים לחוש כך. תן דעתך לאליהו, מגדולי נביאי ישראל.
כשנמסר למלכה איזבל, חסידה נלהבת של פולחן הבעל, כי אליהו הרג את נביאי הבעל, היא נשבעה להמיתו. אליהו התמודד עם אויבים חזקים ממנה, אך לפתע נחה עליו רוח נכאים, והוא שאל את נפשו למות (מלכים א׳. י״ט:1–4). כיצד קרה כדבר הזה? הוא שכח משהו.
אליהו שכח לשאת עיניו אל יהוה כמקור כוחו. מי העניק לו את הכוח להקים את המת ולהתייצב בפני נביאי הבעל? יהוה. אין ספק שיהוה יכול היה לנסוך בו את הכוח להתמודד עם זעמה של המלכה איזבל (מלכים א׳. י״ז:17–24; י״ח:21–40; קורינתים ב׳. ד׳:7).
כל אדם עלול לאבד לרגע קט את הביטחון ביהוה. ייתכן שגם אתה, כפי שקרה לאליהו, רואה לפעמים בעיה כלשהי מנקודת מבט אנושית ולא מתמודד איתה ב”חוכמה אשר ממעל” (יעקב ג׳:17). אולם, יהוה לא עזב את אליהו משום מעידתו הזמנית.
אליהו ברח לבאר־שבע ואחר כך אל המדבר, שם חשב שאיש לא יוכל למוצאו. אך יהוה מצא אותו ושלח מלאך לחזק את ידיו. המלאך דאג לספק לו עוגה חמה למאכל ומים טריים לשתייה. לאחר שנח אליהו, הורה לו המלאך ללכת קרוב ל־300 קילומטר אל הר חורב, כדי לקבל חיזוקים נוספים מיהוה (מלכים א׳. י״ט:5–8).
בהר חורב הפגין יהוה את כוחו לעיני אליהו באופן שחיזק את אמונתנו. אז דיבר אליו יהוה בקול דממה דקה והבטיח לו שאין הוא לבד במערכה. יהוה היה איתו וכן גם 000,7 איש מבני עמו, שאותם אליהו לא הכיר. לבסוף, הטיל עליו יהוה משימה כלשהי. הוא לא נישל אותו מתפקידו כנביא! (מלכים א׳. י״ט:11–18).
העזרה בנמצא
אם אתה נתקף לעתים בהתקפי ייאוש קלים, אולי תרגיש טוב יותר אם תנוח קצת יותר ותאכל ארוחה מזינה. נתן ה. נור, ששירת כחבר בגוף המנהל של עדי־יהוה עד מותו ב־1977, אמר פעם שבעיות גדולות נראות במקרים רבים קטנות יותר אחרי שנת לילה טובה. אבל אם הבעיה אינה מרפה, ייתכן שנחוץ יותר מכך — אתה זקוק לעזרה במלחמתך בייאוש.
יהוה שלח מלאך לחזק את אליהו. היום אלוהים מעודד אותנו באמצעות זקני־הקהילה ומשיחיים בוגרים אחרים. הזקנים יכולים בהחלט להיות ”כמחבא רוח” (ישעיהו ל״ב:1, 2). אך כדי להתעודד מהם, עליך לנקוט יוזמה. למרות ייאושו הרב, הלך אליהו עד להר חורב כדי לקבל הדרכות מיהוה. אנחנו מקבלים הדרכות מחזקות דרך הקהילה המשיחית.
כשאנחנו מקבלים עזרה ועומדים באומץ לב בניסיונות קשים כמו רגשות פגועים או אובדן תפקידים, אנו למעשה מצדדים ביהוה במחלוקת חשובה. איזו מחלוקת? השטן טען שבני אדם ישרתו את יהוה אך ורק מתוך מניעים אנוכיים. אין הוא מתכחש לכך שנשרת את אלהים כשהכל מתנהל כשורה. טענתו היא שנפסיק לשרת את אלוהים בשעת מצוקה (איוב פרקים א׳ ו־ב׳). אם נמשיך לשרת את יהוה ולא נסור מן הדרך חרף הייאוש, ניתן בידי אלוהים תשובה כנגד האשמתו הזדונית של השטן (משלי כ״ז:11).
חנה, מרקוס ואליהו נקלעו כולם לבעיות שבאופן זמני גרעו מאושרם. אך הם התמודדו עימן וחיו חיים פוריים. גם אתה יכול להתמודד עם רפיון ידיים בעזרת יהוה.