סיפור חיים

שירתתי איפה שיכולתי לעזור

סיפורו של ג׳יימס ב.‏ בארי

השנה היתה 1939.‏ השפל הכלכלי הגדול הקשה את החיים בארצות־הברית,‏ וענני מלחמה הקדירו את שמי אירופה.‏ נסעתי עם אחי הצעיר בנט מביתנו במיסיסיפי ליוסטון,‏ טקסס,‏ כדי לחפש עבודה.‏

יום אחד בשלהי הקיץ שמענו ברדיו הכרזה דרמטית בקול מקוטע:‏ צבאות היטלר פלשו לפולין.‏ ”‏הר מגידון הגיע!‏”‏ זעק אחי.‏ התפטרנו מייד ממקומות העבודה שלנו.‏ הלכנו לאולם־המלכות הקרוב ביותר ונכחנו בפעם הראשונה בחיינו באסיפה של עדי־יהוה.‏ מדוע הלכנו דווקא לאולם־מלכות?‏ הרשו לי להתחיל מההתחלה.‏

נולדתי בהיבּרון,‏ מיסיסיפי,‏ ב־1915.‏ גרנו באיזור כפרי.‏ תלמידי המקרא (‏כך נקראו אז עדי־יהוה)‏ נהגו לבקר באיזור שלנו פעם בשנה ולארגן הרצאה באחד הבתים.‏ כתוצאה מביקוריהם צברו הוריי ספרות מקראית רבה.‏ בנט ואני קראנו את הספרים והאמנו בהסבר שהובא בתוכם:‏ הגיהינום אינו בוער באש,‏ הנפש מתה,‏ הצדיקים יחיו לנצח עלי־אדמות.‏ אולם היה לנו עוד הרבה מה ללמוד.‏ זמן מה אחרי תום לימודיי בבית־הספר,‏ נסעתי עם אחי לטקסס כדי לחפש עבודה.‏

כשפגשנו את עדי־יהוה באולם־המלכות,‏ הם שאלו אותנו אם אנחנו חלוצים.‏ לא ידענו שחלוץ זה מבשר בשירות מלא של עדי־יהוה.‏ אחר כך שאלו אותנו אם אנחנו מעוניינים לבשר.‏ ”‏בוודאי!‏”‏ השבנו.‏ חשבנו שהם ישלחו  איתנו מישהו שיראה לנו כיצד לבשר.‏ במקום זאת נתנו לנו מפת שטח ואמרו לנו,‏ ”‏בשרו באיזור הזה!‏”‏ לי ולבנט לא היה שמץ של מושג איך לבשר,‏ ולא רצינו לעמוד במבוכה.‏ לבסוף שלשלנו את המפה לתוך תיבת דואר וחזרנו למיסיסיפי.‏

אימצנו ללבנו את האמת המקראית

לאחר שחזרנו הביתה קראנו את הפרסומים של העדים יום יום במשך כמעט שנה שלימה.‏ לא היה לנו חשמל בבית,‏ לכן בלילות קראנו לאורה של האח המבוערת.‏ משגיחים נודדים הגיעו באותם ימים לקהילות של עדי־יהוה ולעדים באזורים נידחים וחיזקו את האחים מבחינה רוחנית.‏ אחד מהם,‏ טד קליין שמו,‏ ביקר בקהילתנו והצטרף אל בנט ואלי בפעילות ההטפה מבית לבית.‏ פעמים רבות בישר עם שנינו ביחד.‏ הוא הסביר לנו מה כרוך בשירות החלוצי.‏

בחברתו ניעור בנו הרצון להגביר את חלקנו בשירות אלוהים.‏ לפיכך,‏ ב־18 באפריל שנת 1940 הטביל אח קליין את בנט,‏ את אחותנו וֶלווה ואותי.‏ הורינו נכחו בטבילה והיו מרוצים מהחלטתנו.‏ כעבור שנתיים בערך,‏ נטבלו אף הם.‏ שניהם שמרו אמונים לאלוהים עד מותם ‏—‏ אבי נפטר ב־1956 ואמי ב־1975.‏

כששאל אותי אח קליין אם אוכל לשרת כחלוץ,‏ אמרתי לו שהייתי רוצה,‏ אבל אין לי כסף,‏ אין לי בגדים ואין לי שום דבר.‏ ”‏זה בסדר”‏,‏ אמר,‏ ”‏אטפל בזה”‏.‏ וכך עשה.‏ תחילה שלח את טופס הבקשה שמילאתי.‏ אחרי כן לקח אותי לניו אורלינס,‏ כ־300 קילומטר מביתי,‏ והראה לי כמה דירות נחמדות מעל אולם־מלכות.‏ הדירות יועדו לחלוצים.‏ אחרי זמן קצר עברתי לשם והתחלתי לשרת כחלוץ.‏ העדים בניו אורלינס עזרו לחלוצים.‏ הם נתנו לנו בגדים,‏ כסף ואוכל.‏ בשעות היום נהגו האחים להשאיר לנו אוכל על מפתן דלת הכניסה או אפילו נכנסו לדירה ושמו אותו במקרר.‏ אח שהיתה לו מסעדה בקרבת מקום הזמין אותנו לבוא אליו באופן קבוע בשעת הסגירה כדי שניקח מזון טרי ממה שנשאר ‏—‏ בשר,‏ לחם,‏ צ׳ילי קוֹן קַרְנֶה ופשטידות.‏

התקפות אספסוף

כעבור זמן מה נשלחתי לג׳קסון,‏ מיסיסיפי,‏ לשרת שם כחלוץ.‏ נתקלתי עם שותפי הצעיר בהתקפות אספסוף,‏ ונראה היה שאנשי החוק תמכו במתנגדים.‏ כך היה גם בעיר הבאה שאליה נשלחנו ‏—‏ קוֹלַמבּוּס שבמיסיסיפי.‏ מאחר שבישרנו לאנשים מכל הגזעים והלאומים,‏ היו מקרב הלבנים ששנאו אותנו.‏ רבים האשימו אותנו בהסתה.‏ ביניהם היה מפקד הלגיון האמריקאי,‏ ארגון פטריוטי מאוד.‏ לא אחת שיסה בנו המפקד אספסוף זועם.‏

בפעם הראשונה שהותקפנו בקוֹלַמבּוּס עקבה אחרינו קבוצת אנשים בשעה שחילקנו חוברות ברחוב.‏ הם דחפו אותנו והצמידו אותנו לחלון ראווה.‏ המונים התקהלו סביב לראות מה קורה.‏ בתוך זמן קצר הגיעו השוטרים ולקחו אותנו לבית המשפט.‏ אנשי האספסוף שעקבו אחרינו לבית המשפט הכריזו בנוכחות כל הפקידים שאם נעזוב את העיירה עד  תאריך מסוים לא יאונה לנו כל רע.‏ אבל אם נעזוב אחרי המועד,‏ יהיה זה בארונות מתים!‏ החלטנו שמן התבונה לעזוב את העיירה לזמן מה.‏ כעבור מספר שבועות חזרנו לשם והמשכנו לבשר.‏

לא חלפו ימים רבים,‏ וכנופייה של שמונה גברים תפסה אותנו והכניסה אותנו בכוח לשתי מכוניות.‏ הם הסיעו אותנו ליער,‏ הפשיטו אותנו,‏ והצליפו בכל אחד מאיתנו 30 פעם בחגורה!‏ היו להם רובים וחבלים,‏ ואני מוכרח לציין שפחדנו.‏ חשבתי שהם עומדים לקשור אותנו להשליך אותנו לנהר.‏ הם קרעו את הספרות שהיתה ברשותנו,‏ פיזרו אותה לכל עבר וריסקו על גזע עץ את הפונוגרף שהיה לנו.‏

אחרי שהילקו אותנו,‏ הורו לנו להתלבש ולצעוד לאורך שביל ביער מבלי להביט לאחור.‏ בעודנו צועדים בשביל תיארנו לעצמנו שאם נעז להביט לאחור הם יירו בנו למוות ולא יתנו את הדין על מעשיהם!‏ אך כעבור מספר דקות,‏ שמענו אותם נוסעים משם.‏

במקרה אחר רדף אחרינו אספסוף זועם,‏ וכדי להימלט קשרנו את בגדינו מסביב לצוואר וקפצנו לנהר.‏ כעבור זמן קצר,‏ נעצרנו באשמת הסתה.‏ שלושה שבועות ישבנו בכלא לפני המשפט.‏ האירוע צבר תהודה רבה בקוֹלַמבּוּס.‏ סטודנטים מקולג’‏ שבקרבת מקום אפילו הורשו לעזוב את הלימודים מוקדם יותר כדי לנכוח במשפט.‏ בהגיע היום היה בית המשפט מלא עד אפס מקום,‏ ונותרו רק כמה מקומות עמידה.‏ העדים מטעם התביעה היו שני כמרים,‏ ראש העיר והמשטרה.‏

עורך־דין עד־יהוה,‏ ג׳.‏ ס.‏ קלארק,‏ ושותפו נשלחו לייצג אותנו.‏ הם ביקשו לבטל את התביעה בשל היעדר ראיות.‏ עורך־הדין שעבד עם אח קלארק לא היה עד־יהוה בעצמו,‏ ועם זאת דיבר לזכותנו דברים נוקבים מאוד.‏ בשלב מסוים אמר לשופט,‏ ”‏אומרים שעדי־יהוה משוגעים.‏ משוגעים?‏ גם על תומס אדיסון אמרו שהוא משוגע”‏.‏ אחרי כן הצביע לעבר נורה ואמר,‏ ”‏אבל ראו את הנורה!‏”‏ אדיסון שהמציא את נורת החשמל,‏ נחשב בעיני כמה למשוגע,‏ אך איש לא יכול היה להתווכח עם הישגיו.‏

לאחר ששמע את העדויות,‏ פנה אב בית הדין אל התובע ואמר,‏ ”‏אין בידך שמץ של ראיות להסתה,‏ וזו זכותם לבצע פעילות זו.‏ עד אשר יהיו לך ראיות,‏ אל תחזיר אותם לבית המשפט הזה ואל תבזבז את זמנה וכספה של המדינה וגם את זמני שלי”‏.‏ ניצחנו!‏

לאחר מכן הזמין אותנו השופט אל לשכתו.‏ הוא ידע שכל העיירה מתנגדת לפסיקתו.‏ לכן הזהיר אותנו:‏ ”‏מה שאמרתי היה בהתאם לחוק,‏ אבל עצתי האישית אליכם היא:‏ צאו מכאן,‏ או שהם יהרגו אתכם!‏”‏ ידענו שהוא צודק ועזבנו את העיירה.‏

הצטרפתי לבנט ולוֶלווה ושירתנו בקלרקוויל,‏ טֶנֶסי,‏ כחלוצים מיוחדים.‏ מקץ  מספר חודשים נשלחנו לפריס,‏ קנטקי.‏ חלפו שנה וחצי,‏ ובדיוק כשעמדנו לייסד שם קהילה קיבלנו בנט ואני הזמנה מיוחדת במינה.‏

לשרת כשליחים

כשראינו את ההזמנה ללמוד בכיתה השנייה של גלעד,‏ בית־ספר למקרא מייסודה של חברת המצפה,‏ חשבנו לעצמנו,‏ ’‏הם בטח טעו!‏ מה פתאום שיזמינו שני צעירים פשוטים ממיסיסיפי לבית־הספר הזה?‏’‏ חשבנו שהם מעוניינים באנשים משכילים,‏ אבל בכל זאת נענינו להזמנה.‏ היו 100 תלמידים בכיתה,‏ והקורס ארך חמישה חודשים.‏ טקס הסיום נערך ב־31 בינואר 1944 והיינו להוטים לשרת בארץ אחרת.‏ אלא שבאותם ימים נדרש זמן רב כדי להשיג דרכון ואשרות,‏ ולכן בוגרי גלעד נשלחו לשרת באופן זמני במקומות שונים בארצות־הברית.‏ אחרי ששירתנו זמן מה כחלוצים באלבמה ובג׳ורג׳יה,‏ נשלחנו סוף סוף לברבדוס שבאיי הודו המערבים.‏

מלחמת העולם השנייה טרם הסתיימה,‏ ופעילותם של העדים והספרות שהפיצו לא היו חוקיים בארצות רבות,‏ כולל ברבדוס.‏ כנהוג שם,‏ פתחו לנו את המזוודות ובדקו את תכולתן.‏ בבדיקה מצאו השוטרים את הספרות שהחבאנו.‏ חשבנו לעצמנו,‏ ’‏אנחנו אבודים’‏.‏ אבל אחד השוטרים פשוט אמר לנו,‏ ”‏אנחנו מצטערים שהיינו חייבים לבדוק את המטען שלכם;‏ חלק מן הספרות הזו אסורה על־פי חוק בברבדוס”‏.‏ למרות זאת,‏ הוא הרשה לנו להיכנס עם כל פריטי הספרות שארזנו!‏ בהמשך,‏ כששוחחנו עם פקידי ממשל,‏ הם אמרו לנו שאין הם יודעים מדוע הספרות אסורה.‏ אחרי מספר חודשים הוסר החרם מעל הפעילות.‏

ראינו הצלחה רבה בשירות בברבדוס.‏ היו לכל אחד מאיתנו לפחות 15 תלמידי מקרא,‏ ורובם התקדמו מבחינה רוחנית.‏ לשמחתנו,‏ חלקם באו לאסיפות הקהילה.‏ אך הואיל והספרות היתה אסורה זמן מה,‏ חסרה לאחים הבנה מעודכנת לגבי ניהול אסיפות.‏ לא חלף זמן רב והדרכנו מספר אחים כשירים.‏ היה לנו העונג לעזור לרבים מתלמידינו להתחיל לצאת לשירות ולראות את הקהילה צומחת.‏

הקמת משפחה

אחרי 18 חודשים בערך בברבדוס,‏ הצטרכתי לעבור ניתוח וחזרתי לארצות־הברית.‏ התחתנתי שם עם אחות ששמה דורותי,‏ שאיתה התכתבתי.‏ שירתנו יחד כחלוצים בטַלַהַסֶה,‏ פלורידה,‏ וכעבור שישה חודשים עברנו ללוּאִיסְוויל,‏ קנטקי,‏ שם אחד מעדי־יהוה הציע לי עבודה.‏ אחי בנט המשיך לשרת בברבדוס שנים רבות.‏ בהמשך התחתן  עם שליחה ושירת עימה כמשגיח נודד באיים.‏ לבסוף היה עליהם לחזור לארצות־הברית מטעמי בריאות.‏ הוא המשיך לשרת עם אשתו כמשגיח נודד בקהילות של דוברי ספרדית עד מותו ב־1990 בגיל 73.‏

ב־1950 ילדה דורותי את בתנו הבכורה,‏ דריל שמה.‏ הבאנו לעולם חמישה ילדים.‏ בננו השני,‏ דריק,‏ מת בגיל שנתיים וחצי בלבד מדלקת קרום המוח.‏ לסלי נולד ב־1956 ואוורט ב־1958.‏ השתדלנו לגדל את הילדים על־פי המקרא.‏ הקפדנו לקיים מדי שבוע שיעור־מקרא משפחתי והשתדלנו לערוך אותו בצורה שלא תשעמם את הילדים.‏ כשדריל,‏ לסלי ואוורט היו עוד קטנים,‏ שאלנו אותם כל שבוע שאלות והיה עליהם לחקור ולהביא את התשובות בשבוע הבא.‏ הם גם הדגימו מצבים שונים בשירות מבית לבית.‏ אחד מהם היה נכנס לארון הבגדים בתפקיד בעל הבית.‏ ילד אחר היה נעמד מחוץ לארון ודופק על הדלת.‏ הם שיחקו משחקי תפקידים באופן משעשע וניסו כביכול להפחיד זה את זה,‏ אבל זה עזר להם לאהוב את פעילות ההטפה.‏ בנוסף לכך בישרנו איתם באופן קבוע.‏

כשנולד אלטון,‏ בן הזקונים שלנו,‏ ב־1973 היתה דורותי כמעט בת 50 ואני הייתי קרוב ל־60.‏ בקהילה נהגו לקרוא לנו אברהם ושרה!‏ (‏בראשית י״ז:‏​15–17‏)‏ הבנים הגדולים לקחו פעמים רבות את אלטון יחד איתם לשירות.‏ ידענו שזה מחזה מרשים מאוד בעיני האנשים,‏ לראות משפחות — אחים ואחיות,‏ הורים וילדים — מבשרים יחדיו וחולקים את האמת המקראית עם הזולת.‏ אֶחיו של אלטון נשאו אותו על כתפיהם,‏ לפי תור,‏ ונתנו לו להחזיק עלון מקראי.‏ כמעט בכל פעם הקשיבו להם בעלי הבתים בראותם את הילדון החמוד על כתפי אחיו הגדול.‏ הבנים לימדו את אלטון לתת עלון מקראי לאדם בסיום השיחה ולומר כמה מילים.‏ כך החל אלטון לבשר.‏

עזרנו במשך השנים לרבים להכיר את יהוה.‏ בסוף שנות ה־70 עברנו מלוּאִיסְוויל לשֶלְבִּיוויל,‏ קנטקי,‏ כדי לשרת בקהילה שהיתה זקוקה למבשרים נוספים.‏ כששירתנו שם ראינו את הקהילה צומחת ותרמנו את חלקנו במציאת שטח אדמה ובבניית אולם־מלכות.‏ בהמשך התבקשנו לשרת בקהילה אחרת לא רחוק משם.‏

אי־ודאות בחיי משפחה

הלוואי שיכולתי לומר שכל ילדיי הולכים בדרך יהוה,‏ אך לא כך הדבר.‏ לאחר שגדלו ועזבו את הבית,‏ נטשו את האמת שלושה מתוך הארבעה שנותרו בחיים.‏ אולם,‏ בננו אוורט הלך בעקבותיי והצטרף לשורות המבשרים בשירות מלא.‏ בשלב מסוים שירת במשרדים הראשיים של עדי־יהוה בניו־יורק,‏ וב־1984 הוזמן ללמוד בכיתה ה־77 של גלעד.‏ בתום הלימודים נשלח לסיירה לאון,‏ שבמערב אפריקה.‏ ב־1988 התחתן עם מארין,‏ חלוצה מבלגיה.‏ מאז הם משרתים יחדיו כשליחים.‏

כפי שכל הורה יכול לתאר לעצמו,‏ לא קל היה לנו לראות שלושה מילדינו עוזבים את דרך החיים,‏ דרך מלאת סיפוק המעניקה תקווה נפלאה לחיות לנצח בגן־עדן עלי־אדמות.‏ לעתים האשמתי את עצמי.‏ אבל מצאתי מעט נחמה בעצם הידיעה שאפילו כמה מבניו הרוחניים של יהוה,‏ כלומר המלאכים,‏ חדלו לשרתו — אף־על־פי שיהוה מחנך באהבה ובחסד ולעולם אינו טועה (‏דברים ל״ב:‏4;‏ יוחנן ח׳:‏44;‏ ההתגלות י״ב:‏​4,‏ 9‏)‏.‏ הבנתי שעד כמה שהורים ישתדלו לגדל את ילדיהם בדרכו של יהוה,‏ יהיו כמה שלמרות זאת אולי לא יקבלו את האמת.‏

כעץ המתכופף ברוחות עזות,‏ היה עלינו להסתגל לקשיים ולבעיות שנקרו בדרכנו.‏ במרוצת השנים נוכחתי שלימוד קבוע של המקרא ונוכחות באסיפות נוסכים בי את הכוח להסתגל לשינויים ולהחזיק מעמד  מבחינה רוחנית.‏ ככל שאני מזדקן ורואה את הטעויות שעשיתי בעבר,‏ אני משתדל לראות את חצי הכוס המלאה.‏ אחרי הכל,‏ אם נישאר נאמנים,‏ חוויות כאלו רק יוסיפו להתפתחותנו הרוחנית.‏ אם נלמד מהטעויות,‏ ניתן יהיה למצוא דברים חיוביים גם בצדדים השליליים שבחיים (‏יעקב א׳:‏2,‏ 3‏)‏.‏

המצב הבריאותי של דורותי ושלי אינו כתמול שלשום,‏ ואין בכוחנו לעשות בשירות יהוה כפי שהיינו רוצים.‏ אנחנו אסירי תודה על התמיכה מצד אחינו ואחיותינו לאמונה.‏ כמעט בכל אסיפה,‏ מביעים האחים את הערכתם על כך שאנחנו איתם.‏ הם עוזרים לנו בכל דרך אפשרית — אפילו בתיקונים בבית ובמכונית.‏

מדי פעם אנחנו משרתים כחלוצים עוזרים.‏ בנוסף לכך,‏ אנחנו נותנים שיעורי־מקרא למעוניינים.‏ אחד התענוגות המיוחדים שלנו הוא לשמוע חדשות מבננו המשרת באפריקה.‏ אנחנו עדיין עורכים שיעור־מקרא משפחתי,‏ גם אם רק שנינו משתתפים בו.‏ אנחנו מאושרים שהקדשנו כל כך הרבה שנים בשירות יהוה.‏ הוא מבטיח ’‏לא לשכוח את פועלנו ואת האהבה שהראינו למען שמו’‏ (‏עברים ו׳:‏10‏)‏.‏

‏[‏תמונה בעמוד 25]‏

וֶלווה,‏ בנט ואני נטבלים בידי טד קליין ב־18 באפריל 1940

‏[‏תמונות בעמוד 26]‏

עם אשתי דורותי בתחילת שנות ה־40 של המאה שעברה וב־1997

‏[‏תמונה בעמוד 27]‏

נושא ההרצאה הפומבית ”‏שר שלום”‏ מתנוסס על אוטובוס עירוני בברבדוס

‏[‏תמונה בעמוד 27]‏

אחי בנט בפתח בית השליחים