דבקנו במשימתנו
סיפור חיים
דבקנו במשימתנו
סיפורו של הרמן ברוּדֵר
הברירה שהוצבה בפניי היתה פשוטה: או לשרת חמש שנים בלגיון הזרים הצרפתי או להישלח לכלא במרוקו. הרשו לי להסביר כיצד נקלעתי למצב קשה זה.
נולדתי באוֹפּנאוּ שבגרמניה ב־1911, שלוש שנים בלבד לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה. להוריי, יוזף ופרידה ברודר, היו 17 בנים ובנות. אני הילד ה־13.
אחד הזיכרונות הראשונים שלי הוא תזמורת צבאית שצעדה לאורך הרחוב הראשי בעיר מגוריי. נמשכתי למוסיקה הנמרצת ועקבתי אחר הנגנים עד לתחנת הרכבת, ואז ראיתי את אבי וגברים אחרים לבושים מדי צבא עולים לרכבת. כשעזבה הרכבת את הרציף, פרצו כמה נשים בבכי. כעבור זמן קצר נשא הכומר שלנו דרשה ארוכה בכנסייה והקריא את שמותיהם של ארבעה חללים שנפלו למען המולדת. ”כעת הם בגן עדן בשמים”, הוא הסביר. אישה אחת שעמדה לידי התעלפה.
אבא נדבק בטיפוס הבטן במהלך שירותו בחזית הרוסית. הוא שב הביתה תשוש באופן רציני וכמעט מייד אושפז בבית החולים המקומי. ”לך לבית התפילה שליד בית הקברות וחזור 50 פעם על תפילת האדון ועוד 50 פעם על תפילת אווה מריה”, המליץ לי הכומר, ”ואז אבא שלך יהיה בריא”. פעלתי כעצתו, אבל אבא נפטר ביום שלמחרת. כן, גם לילד קטן היתה המלחמה חוויה כואבת.
כיצד מצאתי את האמת
היה קשה מאוד למצוא עבודה בגרמניה בתקופה שבין שתי המלחמות. אבל אחרי שעזבתי את בית־הספר ב־1928 השגתי עבודה בתור גנן בבאזל, שווייץ.
כמו אבי, גם אני הייתי קתולי אדוק. המטרה שלי בחיים היתה להיות נזיר קפוצ׳יני בהודו. כאשר נודע לאחי ריצ׳רד, שכבר נעשה אז לאחד מעדי־יהוה, על תוכניותיי, הוא נסע במיוחד לשווייץ על מנת להניא אותי מכוונתי. הוא הזהיר אותי שלא לבטוח בבני אדם, במיוחד באנשי הכמורה, ועודד אותי לקרוא במקרא ולהאמין רק בכתוב בו. חרף ספקות והיסוסים, קניתי לבסוף את הברית החדשה והתחלתי לקרוא בה. לאט לאט התחוור לי שרבות מהשקפותיי לא השתלבו עם הכתוב במקרא.
באחד מימי ראשון בשנת 1933 הייתי בביתו של ריצ׳רד בגרמניה, והוא הכיר לי זוג שהיו עדי־יהוה. כשהם שמעו שאני קורא את המקרא, הם נתנו לי ספרון ששמו המשבר (לועזית). * קראתי בספר עד כמעט חצות. השתכנעתי שמצאתי את האמת!
עדי־יהוה בבאזל נתנו לי שני כרכים של הסדרה עיונים בכתבי־הקודש * וגם כמה כתבי עת וספרים אחרים. התרשמתי מאוד ממה שקראתי, ולכן יצרתי קשר עם הכומר המקומי וביקשתי ממנו למחוק את שמי מרשימת החברים בכנסייה. הכומר רתח מזעם והזהיר אותי שאני ניצב לפני אובדן אמונה מוחלט. למעשה, דבריו היו רחוקים מן האמת כרחוק מזרח ממערב, שהרי בפעם הראשונה בחיי התחלתי לפתח אמונה אמיתית.
האחים בבאזל תכננו לחצות את הגבול לצרפת באותו שבוע כדי לבשר שם. אחד האחים הסביר לי באדיבות שלא הוזמנתי להצטרף מכיוון שרק התחלתי להתרועע עם הקהילה. לא חששתי, והבעתי את נחישותי להתחיל לבשר. התייעצתי עם זקן־קהילה אחר והוא נתן לי שטח הטפה בשווייץ. ביום ראשון עליתי על אופניי מוקדם בבוקר ויצאתי לדרך אל כפר קטן ליד באזל. נשאתי בתיק השירות 4 ספרים, 28 כתבי עת ו־20 חוברות. רוב תושבי הכפר היו בכנסייה כשהגעתי. למרות זאת, עד 11 בבוקר התרוקן תיק השירות שלי.
כשאמרתי לאחים שברצוני להיטבל, הם ישבו איתי לשיחה רצינית ושאלו אותי שאלות נוקבות בקשר לאמת. מאוד התרשמתי מקנאותם ונאמנותם ליהוה ולארגונו. היה זה חורף, ולכן אחד האחים הטביל אותי באמבטיה בביתו של זקן־קהילה. באותם רגעים חשתי אושר גדול בקרבי והרגשתי עוצמה פנימית רבה. זה היה ב־1934.
עבודה בחוות המלכות
בשנת 1936 שמעתי שעדי־יהוה רכשו שטח אדמה בשווייץ. הצעתי את עצמי בתור גנן. לשמחתי, הוזמנתי לעבוד בחוות המלכות בשטפיסבורג, כ־30 קילומטר מברן. עזרתי כמיטב יכולתי גם לאחרים לבצע את עבודתם במשק. בבית־אל למדתי עד כמה חשובה רוח של שיתוף פעולה.
אחד מרגעי השיא בשנותיי בבית־אל היה ביקורו של אח רתרפורד בחווה ב־1936. כשהוא ראה כמה גדולות העגבניות שלנו ועד כמה איכותיים היבולים, הוא חייך והביע את שביעות רצונו. איזה אח יקר הוא היה!
שירתתי בחווה קצת יותר משלוש שנים, ואז הקריאו בארוחת הבוקר מכתב שהגיע לבית־אל מן המשרדים הראשיים של עדי־יהוה בארצות הברית. במכתב הודגשה הדחיפות של פעילות ההטפה ונשאל בו מי רוצים לשרת בחוץ־לארץ כחלוצים. התנדבתי ללא היסוס. במאי 1939 נודע לי על המשימה שלי — ברזיל!
באותם ימים נכחתי באסיפות של קהילת טוּן ליד חוות המלכות, ובימי ראשון נהגתי לצאת עם קבוצה של אחים ואחיות מהקהילה לבשר בהרי האלפים, מרחק שעתיים רכיבה באופניים מטוּן. מרגריטה שטיינר גם היתה בקבוצה. פתאום חשבתי לעצמי: ישוע שלח את תלמידיו שניים שניים, לא? כאשר אמרתי למרגריטה כבדרך אגב שאני אמור לשרת בברזיל, היא ציינה שגם היא רוצה לשרת היכן שקיים צורך גדול יותר. נישאנו ב־31 ביולי 1939.
עצירה לא מתוכננת
הפלגנו מלֶה הַבְר, צרפת, בסוף אוגוסט 1939, ועשינו דרכנו אל סנטוס, ברזיל. כל התאים הזוגיים היו תפוסים, אז נאלצנו לישון בתאים נפרדים. בדרך שמענו שבריטניה וצרפת הכריזו מלחמה על גרמניה. קבוצה של 30 נוסעים גרמנים הגיבו בשירת ההמנון הגרמני. הדבר כל כך הרגיז את רב החובל, עד שהוא שינה מסלול ועגן בסַפִי, מרוקו. לנוסעים בעלי מסמכים גרמניים ניתנו חמש דקות לעזוב את האונייה, וזה כלל גם אותנו.
היינו עצורים בתחנת המשטרה למשך יום אחד. לאחר מכן דחסו אותנו לאוטובוס ישן ורעוע ולקחו אותנו לכלא במרקש, מרחק של כ־140 קילומטר. עברו עלינו ימים קשים. תאי הכלא היו חשוכים ודחוסים באסירים עד מחנק. השירותים המשותפים — חור ברצפה — היו תמיד סתומים. כל אחד קיבל שק מטונף לישון עליו, והעכברושים נגסו בלילות ברגלינו. פעמיים ביום חולקו לנו מנות אוכל בתוך פחיות חלודות.
קצין אחד אמר לי שאוכל להשתחרר בתנאי שאסכים לשרת חמש שנים בלגיון הזרים הצרפתי. הסירוב עלה לי ב־24 שעות בתוך מה שניתן לתאר כ’חור שחור’. רוב הזמן הזה התפללתי.
אחרי שמונה ימים התירה לי הנהלת הכלא לראות את מרגריטה. היא היתה רזה כמו שלד ובכתה בצורה בלתי נשלטת. עשיתי את מיטבי כדי לעודד אותה. חקרו את שנינו ואז העלו אותנו על רכבת לקזבלנקה. שם שיחררו את מרגריטה, ואותי שלחו למחנה שבויים בפורט ליאַוּטי (כיום קֶנִיטְרָה), מרחק של כ־180 קילומטר. קונסול שווייץ אמר למרגריטה שמוטב לה לחזור לשווייץ, אך היא סירבה לעזוב בלעדיי. במהלך החודשיים של שהותי בפורט ליאוטי היא באה כל יום מקזבלנקה כדי לבקר אותי ולהביא לי אוכל.
שנה קודם לכן פרסמו עדי־יהוה ספר ששמו מסע צלב נגד המשיחיות (לועזית) על מנת ליידע את הציבור בעניין אי־תמיכתם של העדים במשטר הנאצי. כשהייתי במחנה השבויים, כתבו האחים ממשרד הסניף של עדי־יהוה בברן מכתב לרשויות צרפת, וצירפו את הספר בניסיון להוכיח שאנחנו לא נאצים. מרגריטה עשתה גם היא עבודה נהדרת וביקרה פקידי ממשל כדי לנסות לשכנעם בחפותנו. לקראת סוף 1939 הותר לנו סוף סוף לצאת ממרוקו.
רק אחרי שכבר היינו בדרך לברזיל נודע לנו שצוללות גרמניות תוקפות אוניות באוקיינוס האטלנטי ושאנחנו על הכוונת שלהן. אף־על־פי
שהאונייה שלנו, ז׳מיק, היתה אוניית סוחר, תותחים הוצבו בחרטום ובירכתיים. במהלך היום ניתב רב החובל את האונייה במסלול זיגזג וירה פגזים בלי הפסקה. בלילה הקפדנו על האפלה כדי שהגרמנים לא יבחינו בנו. עד כמה רווח לנו שהגענו לבסוף לנמל סנטוס, ברזיל, ב־6 בפברואר 1940, יותר מחמישה חודשים אחרי שעזבנו את אירופה!בחזרה לכלא
המקום הראשון שהיינו צריכים לבשר בו היה מונטנגרו, עיירה בדרום מדינת רִיאוֹ גְרַנְדֶה דוֹ סוּל. הסתבר שמישהו כבר טרח להודיע לראשי הכנסיות על בואנו. אחרי שבישרנו במשך שעתיים בלבד, עצרה אותנו המשטרה והחרימה מאיתנו את תקליטי הדרשות המקראיות, את כל הספרות שהיתה ברשותנו ואפילו את תיקי השירות מעור גמלים שקנינו במרוקו. שני כמרים, אחד קתולי והשני פרוטסטנטי שדיבר גרמנית, המתינו לנו בתחנת המשטרה. מפקד התחנה השמיע בפונוגרף שלנו, שגם אותו החרים, את אחד הנאומים של אח רתרפורד. אח רתרפורד לא נהג ללכת סחור־סחור בדבריו! כשהגענו לקטע שבו הוא דיבר על הוותיקן, האדימו פניו של הכומר הקתולי מבושה והוא יצא משם בחמת זעם.
לבקשת הבישוף של סנטה מריה, העבירה אותנו המשטרה לפּוֹרטוּ אַלגרֶה, בירת המדינה. מרגריטה שוחררה אחרי זמן לא רב וביקשה את עזרת הקונסוליה השוויצרית. הקונסול ייעץ לה לחזור לשווייץ, אך כבעבר היא סירבה לנטוש אותי. מרגריטה תמיד היתה שותפה מסורה מאוד. שלושים יום לאחר מכן נחקרתי ושוחררתי. המשטרה העמידה אותנו בפני ברירה: עיזבו את המדינה בתוך עשרה ימים או שתישאו בתוצאות”. האחים במשרדים הראשיים בברוקלין הציעו לנו לעבור לעיר ריו דה ז׳נירו, וכך עשינו.
”בבקשה תקרא את הכרטיס הזה”
למרות ההתחלה המבשרת רעות של הפעילות בברזיל, היינו מאושרים. הרי בסך
הכול נשארנו בחיים, התיקים שלנו שוב היו מלאים בספרות, וכל ריו דה ז׳נירו היתה פרושה לפנינו ורק ממתינה לנו שנבשר בה. אך כיצד בישרנו מבלי לדעת טוב פורטוגזית? בעזרת כרטיס עדות. ”פּוֹר פַבוֹר, לֵי אֵסְט קַרְטַאוּ” (”בבקשה תקרא את הכרטיס הזה”) היה המשפט הראשון בפורטוגזית שלמדנו לומר בפעילות ההטפה. הכרטיס הזה נחל הצלחה רבה! בחודש אחד חילקנו יותר מ־000,1 ספרים, ורבים שקיבלו את הספרות המקראית שלנו אימצו לבסוף את האמת. לאמיתו של דבר, הפרסומים שלנו נתנו עדות טובה בהרבה ממה שיכולנו אנחנו לעשות באותה תקופה, וזה רק המחיש לי עד כמה חשוב לתת למעוניינים את הפרסומים שלנו.באותם ימים היתה ריו דה ז׳נירו עיר הבירה של ברזיל, והמסר שלנו התקבל שם בחיוב במיוחד במשרדי הממשלה. היתה לי הזכות לבשר אישית לשר האוצר ולשר הביטחון. במקרים אלה ראיתי הוכחה ברורה לפעילותה של רוח יהוה.
פעם אחת, כאשר בישרתי בכיכר במרכז ריו, נכנסתי להיכל המשפט. איכשהו מצאתי את עצמי בתוך חדר מוקף באנשים לבושים בשחור, שהיו באמצע מה שנראה לי כמו הלוויה. ניגשתי לאיש שנראה די מכובד ונתתי לו את כרטיס העדות שלי. זו לא היתה הלוויה. למעשה, הפרעתי לדיון משפטי והאדם שאליו פניתי היה השופט. הוא צחק וסימן לאנשי הביטחון שהכול בסדר. הוא שמח לקבל את הספר ילדים (לועזית) * ונתן תרומה. בדרכי החוצה, הצביע אחד מאנשי הביטחון לעבר שלט בולט שהיה תלוי על הדלת: ”הכניסה לזרים אסורה”.
עוד שטח הטפה פורה היה הנמל. פעם אחת פגשתי ימאי והוא קיבל ממני כמה פרסומים לפני שהפליג. בחלוף זמן מה ראינו אותו בכינוס. כל משפחתו קיבלה את האמת והוא עצמו התקדם יפה. זה הסב לנו שמחה רבה.
אבל לא הכול התנהל על מי מנוחות. היתה לנו ויזה לשישה חודשים, ובתום התקופה הזאת עמדנו להיות מגורשים מן המדינה. אחרי שכתבנו למשרדים הראשיים של עדי־יהוה על מצבנו, קיבלנו מכתב לבבי מאח רתרפורד, ובו הוא עודד אותנו להתמיד וייעץ לנו מה לעשות. רצינו להישאר בברזיל, ובעזרת עורך דין קיבלנו בסופו של דבר ויזה קבועה ב־1945.
משימה ארוכת טווח
עוד לפני כן נולדו ילדינו יונתן ב־1941, רות ב־1943 ואסתר ב־1945. על מנת לפרנס את המשפחה ההולכת וגדלה הייתי צריך למצוא עבודה. מרגריטה המשיכה לשרת כמבשרת בשירות המלא עד שנולדה אסתר.
מן ההתחלה יצאנו ביחד כמשפחה לבשר בככרות הערים, בתחנות רכבת, ברחובות ובאזורים מסחריים. במוצאי שבת נהגנו לחלק את חוברות המצפה ועורו! ונהנינו מכך מאוד.
כל אחד מן הילדים היה צריך לבצע מדי יום מטלות בבית. תפקידו של יונתן היה לנקות את התנור ואת המטבח. הבנות ניקו את המקרר ואת החצר וגם צחצחו את הנעליים של המשפחה. זה עזר להם ללמוד להיות מסודרים ובעלי יוזמה. כיום ילדינו הם עובדים חרוצים הדואגים היטב לבני ביתם ולרכושם, וזה מסב לי ולמרגריטה הרבה נחת.
ציפינו מהילדים שיתנהגו יפה באסיפות. לפני שהתחילה האסיפה, הם שתו כוס מים והלכו לשירותים. במהלך האסיפה ישב יונתן לשמאלי ורות לימיני. ליד רות ישבה מרגריטה ולימינה אסתר. זה עזר להם להתרכז ולהיזון ממזון רוחני מגיל קטן.
יהוה בירך את מאמצינו. כל ילדינו ממשיכים לשרת את יהוה בנאמנות והם משתתפים בשמחה בפעילות ההטפה. יונתן משרת כיום כזקן־קהילה בקהילת נוֹבוּ מאייר שבריו דה ז׳נירו.
עד 1970 התחתנו כל ילדינו ועזבו את הבית. לכן מרגריטה ואני החלטנו לעבור ולשרת במקום שקיים בו צורך גדול יותר. התחנה הראשונה היתה פּוֹסוּס דה קַלְדַאס במדינת מִינַס זֶ’רַיְס, שבאותם ימים היתה בה קבוצה קטנה שמנתה 19 מבשרי מלכות. הזדעזעתי כשראיתי לראשונה את המקום שבו התקיימו האסיפות — מרתף ללא חלונות שזעק נואשות לשיפוצים. מייד התחלנו לחפש אולם מלכות ראוי לשמו ומצאנו מבנה יפה במיקום מעולה. השינוי חולל פלאים! אחרי ארבע שנים וחצי עלה מספר המבשרים ל־155. בשנת 1989 עברנו לעיר אַרַרוּאַמָה שבמדינת ריו דה ז׳נירו ושירתנו שם תשע שנים. במשך הזמן הזה היינו עדים לייסוד שתי קהילות חדשות שם.
ברכות על שדבקנו במשימה
עקב בעיות בריאות וגם משום שרצינו להיות קרובים לילדינו, החלטנו ב־1998 לעבור לסאן גוֹנְסַלוֹ, ריו דה ז׳נירו. אני עדיין משרת שם כזקן־קהילה. אנחנו עושים כמיטב יכולתנו להשתתף בקביעות בפעילות ההטפה. מרגריטה נהנית לבשר לאנשים בסופרמרקט הקרוב, וכדי להקל עלינו לבשר, תוך התחשבות במגבלות הבריאותיות שלנו, הקצתה לנו הקהילה באדיבותה שטח הטפה קרוב לבית.
מרגריטה ואני משרתים מוקדשים של יהוה זה יותר מ־60 שנה. למדנו מניסיוננו האישי ’שלא שליטים, לא דברים שבהווה ולא דברים שעתידים לבוא, לא כוחות, לא גבהים ולא מעמקים ולא שום יצור אחר לא יכולים להפרידנו מאהבת אלוהים שבמשיח ישוע אדוננו’ (רומים ח׳:38, 39). בנוסף לכך, היה זה תענוג לראות כיצד נאספים חברי ’הצאן האחרות’, בעלי התקווה לחיות לנצח בתנאים מושלמים עלי אדמות כשסביבם בריאתו הנפלאה של אלוהים! (יוחנן י׳:16) כאשר הגענו לריו דה ז׳נירו ב־1940 היתה שם קהילה אחת בלבד בת 28 מבשרים. כיום יש בעיר זו כ־250 קהילות ולמעלה מ־000,20 מבשרי מלכות.
כן, היו לנו הזדמנויות לחזור למשפחתנו באירופה. אבל המשימה שקיבלנו מיהוה היא כאן בברזיל. עד כמה אנו שמחים שדבקנו בה!
[הערות שוליים]
^ ס׳ 11 יצא לאור מטעם עדי־יהוה, אך אזל.
^ ס׳ 12 יצא לאור מטעם עדי־יהוה, אך אזל.
^ ס׳ 33 יצא לאור מטעם עדי־יהוה, אך אזל.
[תמונה בעמוד 21]
בחוות המלכות בשטפיסבורג, שווייץ, בסוף שנות ה־30 (אני קיצוני משמאל)
[תמונה בעמוד 23]
זמן קצר לפני החתונה שלנו, 1939
[תמונה בעמוד 23]
קזבלנקה בשנות ה־40
[תמונה בעמוד 23]
כל המשפחה מבשרת ביחד
[תמונה בעמוד 24]
משתתפים כיום בשירות באופן קבוע