סיפור חיים

דבקנו במשימתנו

סיפורו של הרמן ברוּדֵר

הברירה שהוצבה בפניי היתה פשוטה:‏ או לשרת חמש שנים בלגיון הזרים הצרפתי או להישלח לכלא במרוקו.‏ הרשו לי להסביר כיצד נקלעתי למצב קשה זה.‏

נולדתי באוֹפּנאוּ שבגרמניה ב־1911,‏ שלוש שנים בלבד לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה.‏ להוריי,‏ יוזף ופרידה ברודר,‏ היו 17 בנים ובנות.‏ אני הילד ה־13.‏

אחד הזיכרונות הראשונים שלי הוא תזמורת צבאית שצעדה לאורך הרחוב הראשי בעיר מגוריי.‏ נמשכתי למוסיקה הנמרצת ועקבתי אחר הנגנים עד לתחנת הרכבת,‏ ואז ראיתי את אבי וגברים אחרים לבושים מדי צבא עולים לרכבת.‏ כשעזבה הרכבת את הרציף,‏ פרצו כמה נשים בבכי.‏ כעבור זמן קצר נשא הכומר שלנו דרשה ארוכה בכנסייה והקריא את שמותיהם של ארבעה חללים שנפלו למען המולדת.‏ ”‏כעת הם בגן עדן בשמים”‏,‏ הוא הסביר.‏ אישה אחת שעמדה לידי התעלפה.‏

אבא נדבק בטיפוס הבטן במהלך שירותו בחזית הרוסית.‏ הוא שב הביתה תשוש באופן רציני וכמעט מייד אושפז בבית החולים המקומי.‏ ”‏לך לבית התפילה שליד בית הקברות וחזור 50 פעם על תפילת האדון ועוד 50 פעם על תפילת אווה מריה”‏,‏ המליץ לי הכומר,‏ ”‏ואז אבא שלך יהיה בריא”‏.‏ פעלתי כעצתו,‏ אבל אבא נפטר ביום שלמחרת.‏ כן,‏ גם לילד קטן היתה המלחמה חוויה כואבת.‏

 כיצד מצאתי את האמת

היה קשה מאוד למצוא עבודה בגרמניה בתקופה שבין שתי המלחמות.‏ אבל אחרי שעזבתי את בית־הספר ב־1928 השגתי עבודה בתור גנן בבאזל,‏ שווייץ.‏

כמו אבי,‏ גם אני הייתי קתולי אדוק.‏ המטרה שלי בחיים היתה להיות נזיר קפוצ׳יני בהודו.‏ כאשר נודע לאחי ריצ׳רד,‏ שכבר נעשה אז לאחד מעדי־יהוה,‏ על תוכניותיי,‏ הוא נסע במיוחד לשווייץ על מנת להניא אותי מכוונתי.‏ הוא הזהיר אותי שלא לבטוח בבני אדם,‏ במיוחד באנשי הכמורה,‏ ועודד אותי לקרוא במקרא ולהאמין רק בכתוב בו.‏ חרף ספקות והיסוסים,‏ קניתי לבסוף את הברית החדשה והתחלתי לקרוא בה.‏ לאט לאט התחוור לי שרבות מהשקפותיי לא השתלבו עם הכתוב במקרא.‏

באחד מימי ראשון בשנת 1933 הייתי בביתו של ריצ׳רד בגרמניה,‏ והוא הכיר לי זוג שהיו עדי־יהוה.‏ כשהם שמעו שאני קורא את המקרא,‏ הם נתנו לי ספרון ששמו המשבר ‏(‏לועזית)‏.‏ * קראתי בספר עד כמעט חצות.‏ השתכנעתי שמצאתי את האמת!‏

עדי־יהוה בבאזל נתנו לי שני כרכים של הסדרה עיונים בכתבי־הקודש * וגם כמה כתבי עת וספרים אחרים.‏ התרשמתי מאוד ממה שקראתי,‏ ולכן יצרתי קשר עם הכומר המקומי וביקשתי ממנו למחוק את שמי מרשימת החברים בכנסייה.‏ הכומר רתח מזעם והזהיר אותי שאני ניצב לפני אובדן אמונה מוחלט.‏ למעשה,‏ דבריו היו רחוקים מן האמת כרחוק מזרח ממערב,‏ שהרי בפעם הראשונה בחיי התחלתי לפתח אמונה אמיתית.‏

האחים בבאזל תכננו לחצות את הגבול לצרפת באותו שבוע כדי לבשר שם.‏ אחד האחים הסביר לי באדיבות שלא הוזמנתי להצטרף מכיוון שרק התחלתי להתרועע עם הקהילה.‏ לא חששתי,‏ והבעתי את נחישותי להתחיל לבשר.‏ התייעצתי עם זקן־קהילה אחר והוא נתן לי שטח הטפה בשווייץ.‏ ביום ראשון עליתי על אופניי מוקדם בבוקר ויצאתי לדרך אל כפר קטן ליד באזל.‏ נשאתי בתיק השירות 4 ספרים,‏ 28 כתבי עת ו־20 חוברות.‏ רוב תושבי הכפר היו בכנסייה כשהגעתי.‏ למרות זאת,‏ עד 11 בבוקר התרוקן תיק השירות שלי.‏

כשאמרתי לאחים שברצוני להיטבל,‏ הם ישבו איתי לשיחה רצינית ושאלו אותי שאלות נוקבות בקשר לאמת.‏ מאוד התרשמתי מקנאותם ונאמנותם ליהוה ולארגונו.‏ היה זה חורף,‏ ולכן אחד האחים הטביל אותי באמבטיה בביתו של זקן־קהילה.‏ באותם רגעים חשתי אושר גדול בקרבי והרגשתי עוצמה פנימית רבה.‏ זה היה ב־1934.‏

עבודה בחוות המלכות

בשנת 1936 שמעתי שעדי־יהוה רכשו שטח אדמה בשווייץ.‏ הצעתי את עצמי בתור גנן.‏ לשמחתי,‏ הוזמנתי לעבוד בחוות המלכות בשטפיסבורג,‏ כ־30 קילומטר מברן.‏ עזרתי כמיטב יכולתי גם לאחרים לבצע את עבודתם במשק.‏ בבית־אל למדתי עד כמה חשובה רוח של שיתוף פעולה.‏

 אחד מרגעי השיא בשנותיי בבית־אל היה ביקורו של אח רתרפורד בחווה ב־1936.‏ כשהוא ראה כמה גדולות העגבניות שלנו ועד כמה איכותיים היבולים,‏ הוא חייך והביע את שביעות רצונו.‏ איזה אח יקר הוא היה!‏

שירתתי בחווה קצת יותר משלוש שנים,‏ ואז הקריאו בארוחת הבוקר מכתב שהגיע לבית־אל מן המשרדים הראשיים של עדי־יהוה בארצות הברית.‏ במכתב הודגשה הדחיפות של פעילות ההטפה ונשאל בו מי רוצים לשרת בחוץ־לארץ כחלוצים.‏ התנדבתי ללא היסוס.‏ במאי 1939 נודע לי על המשימה שלי — ברזיל!‏

באותם ימים נכחתי באסיפות של קהילת טוּן ליד חוות המלכות,‏ ובימי ראשון נהגתי לצאת עם קבוצה של אחים ואחיות מהקהילה לבשר בהרי האלפים,‏ מרחק שעתיים רכיבה באופניים מטוּן.‏ מרגריטה שטיינר גם היתה בקבוצה.‏ פתאום חשבתי לעצמי:‏ ישוע שלח את תלמידיו שניים שניים,‏ לא?‏ כאשר אמרתי למרגריטה כבדרך אגב שאני אמור לשרת בברזיל,‏ היא ציינה שגם היא רוצה לשרת היכן שקיים צורך גדול יותר.‏ נישאנו ב־31 ביולי 1939.‏

עצירה לא מתוכננת

הפלגנו מלֶה הַבְר,‏ צרפת,‏ בסוף אוגוסט 1939,‏ ועשינו דרכנו אל סנטוס,‏ ברזיל.‏ כל התאים הזוגיים היו תפוסים,‏ אז נאלצנו לישון בתאים נפרדים.‏ בדרך שמענו שבריטניה וצרפת הכריזו מלחמה על גרמניה.‏ קבוצה של 30 נוסעים גרמנים הגיבו בשירת ההמנון הגרמני.‏ הדבר כל כך הרגיז את רב החובל,‏ עד שהוא שינה מסלול ועגן בסַפִי,‏ מרוקו.‏ לנוסעים בעלי מסמכים גרמניים ניתנו חמש דקות לעזוב את האונייה,‏ וזה כלל גם אותנו.‏

היינו עצורים בתחנת המשטרה למשך יום אחד.‏ לאחר מכן דחסו אותנו לאוטובוס ישן ורעוע ולקחו אותנו לכלא במרקש,‏ מרחק של כ־140 קילומטר.‏ עברו עלינו ימים קשים.‏ תאי הכלא היו חשוכים ודחוסים באסירים עד מחנק.‏ השירותים המשותפים — חור ברצפה — היו תמיד סתומים.‏ כל אחד קיבל שק מטונף לישון עליו,‏ והעכברושים נגסו בלילות ברגלינו.‏ פעמיים ביום חולקו לנו מנות אוכל בתוך פחיות חלודות.‏

קצין אחד אמר לי שאוכל להשתחרר בתנאי שאסכים לשרת חמש שנים בלגיון הזרים הצרפתי.‏ הסירוב עלה לי ב־24 שעות בתוך מה שניתן לתאר כ’‏חור שחור’‏.‏ רוב הזמן הזה התפללתי.‏

אחרי שמונה ימים התירה לי הנהלת הכלא לראות את מרגריטה.‏ היא היתה רזה כמו שלד ובכתה בצורה בלתי נשלטת.‏ עשיתי את מיטבי כדי לעודד אותה.‏ חקרו את שנינו ואז העלו אותנו על רכבת לקזבלנקה.‏ שם שיחררו את מרגריטה,‏ ואותי שלחו למחנה שבויים בפורט ליאַוּטי (‏כיום קֶנִיטְרָה)‏,‏ מרחק של כ־180 קילומטר.‏ קונסול שווייץ אמר למרגריטה שמוטב לה לחזור לשווייץ,‏ אך היא סירבה לעזוב בלעדיי.‏ במהלך החודשיים של שהותי בפורט ליאוטי היא באה כל יום מקזבלנקה כדי לבקר אותי ולהביא לי אוכל.‏

שנה קודם לכן פרסמו עדי־יהוה ספר ששמו מסע צלב נגד המשיחיות ‏(‏לועזית)‏ על מנת ליידע את הציבור בעניין אי־תמיכתם של העדים במשטר הנאצי.‏ כשהייתי במחנה השבויים,‏ כתבו האחים ממשרד הסניף של עדי־יהוה בברן מכתב לרשויות צרפת,‏ וצירפו את הספר בניסיון להוכיח שאנחנו לא נאצים.‏ מרגריטה עשתה גם היא עבודה נהדרת וביקרה פקידי ממשל כדי לנסות לשכנעם בחפותנו.‏ לקראת סוף 1939 הותר לנו סוף סוף לצאת ממרוקו.‏

רק אחרי שכבר היינו בדרך לברזיל נודע לנו שצוללות גרמניות תוקפות אוניות באוקיינוס האטלנטי ושאנחנו על הכוונת שלהן.‏ אף־על־פי  שהאונייה שלנו,‏ ז׳מיק,‏ היתה אוניית סוחר,‏ תותחים הוצבו בחרטום ובירכתיים.‏ במהלך היום ניתב רב החובל את האונייה במסלול זיגזג וירה פגזים בלי הפסקה.‏ בלילה הקפדנו על האפלה כדי שהגרמנים לא יבחינו בנו.‏ עד כמה רווח לנו שהגענו לבסוף לנמל סנטוס,‏ ברזיל,‏ ב־6 בפברואר 1940,‏ יותר מחמישה חודשים אחרי שעזבנו את אירופה!‏

בחזרה לכלא

המקום הראשון שהיינו צריכים לבשר בו היה מונטנגרו,‏ עיירה בדרום מדינת רִיאוֹ גְרַנְדֶה דוֹ סוּל.‏ הסתבר שמישהו כבר טרח להודיע לראשי הכנסיות על בואנו.‏ אחרי שבישרנו במשך שעתיים בלבד,‏ עצרה אותנו המשטרה והחרימה מאיתנו את תקליטי הדרשות המקראיות,‏ את כל הספרות שהיתה ברשותנו ואפילו את תיקי השירות מעור גמלים שקנינו במרוקו.‏ שני כמרים,‏ אחד קתולי והשני פרוטסטנטי שדיבר גרמנית,‏ המתינו לנו בתחנת המשטרה.‏ מפקד התחנה השמיע בפונוגרף שלנו,‏ שגם אותו החרים,‏ את אחד הנאומים של אח רתרפורד.‏ אח רתרפורד לא נהג ללכת סחור־סחור בדבריו!‏ כשהגענו לקטע שבו הוא דיבר על הוותיקן,‏ האדימו פניו של הכומר הקתולי מבושה והוא יצא משם בחמת זעם.‏

לבקשת הבישוף של סנטה מריה,‏ העבירה אותנו המשטרה לפּוֹרטוּ אַלגרֶה,‏ בירת המדינה.‏ מרגריטה שוחררה אחרי זמן לא רב וביקשה את עזרת הקונסוליה השוויצרית.‏ הקונסול ייעץ לה לחזור לשווייץ,‏ אך כבעבר היא סירבה לנטוש אותי.‏ מרגריטה תמיד היתה שותפה מסורה מאוד.‏ שלושים יום לאחר מכן נחקרתי ושוחררתי.‏ המשטרה העמידה אותנו בפני ברירה:‏ עיזבו את המדינה בתוך עשרה ימים או שתישאו בתוצאות”‏.‏ האחים במשרדים הראשיים בברוקלין הציעו לנו לעבור לעיר ריו דה ז׳נירו,‏ וכך עשינו.‏

‏”‏בבקשה תקרא את הכרטיס הזה”‏

למרות ההתחלה המבשרת רעות של הפעילות בברזיל,‏ היינו מאושרים.‏ הרי בסך  הכול נשארנו בחיים,‏ התיקים שלנו שוב היו מלאים בספרות,‏ וכל ריו דה ז׳נירו היתה פרושה לפנינו ורק ממתינה לנו שנבשר בה.‏ אך כיצד בישרנו מבלי לדעת טוב פורטוגזית?‏ בעזרת כרטיס עדות.‏ ‏”‏פּוֹר פַבוֹר,‏ לֵי אֵסְט קַרְטַאוּ”‏ ‏(‏”‏בבקשה תקרא את הכרטיס הזה”‏)‏ היה המשפט הראשון בפורטוגזית שלמדנו לומר בפעילות ההטפה.‏ הכרטיס הזה נחל הצלחה רבה!‏ בחודש אחד חילקנו יותר מ־000,‏1 ספרים,‏ ורבים שקיבלו את הספרות המקראית שלנו אימצו לבסוף את האמת.‏ לאמיתו של דבר,‏ הפרסומים שלנו נתנו עדות טובה בהרבה ממה שיכולנו אנחנו לעשות באותה תקופה,‏ וזה רק המחיש לי עד כמה חשוב לתת למעוניינים את הפרסומים שלנו.‏

באותם ימים היתה ריו דה ז׳נירו עיר הבירה של ברזיל,‏ והמסר שלנו התקבל שם בחיוב במיוחד במשרדי הממשלה.‏ היתה לי הזכות לבשר אישית לשר האוצר ולשר הביטחון.‏ במקרים אלה ראיתי הוכחה ברורה לפעילותה של רוח יהוה.‏

פעם אחת,‏ כאשר בישרתי בכיכר במרכז ריו,‏ נכנסתי להיכל המשפט.‏ איכשהו מצאתי את עצמי בתוך חדר מוקף באנשים לבושים בשחור,‏ שהיו באמצע מה שנראה לי כמו הלוויה.‏ ניגשתי לאיש שנראה די מכובד ונתתי לו את כרטיס העדות שלי.‏ זו לא היתה הלוויה.‏ למעשה,‏ הפרעתי לדיון משפטי והאדם שאליו פניתי היה השופט.‏ הוא צחק וסימן לאנשי הביטחון שהכול בסדר.‏ הוא שמח לקבל את הספר ילדים ‏(‏לועזית)‏ * ונתן תרומה.‏ בדרכי החוצה,‏ הצביע אחד מאנשי הביטחון לעבר שלט בולט שהיה תלוי על הדלת:‏ ”‏הכניסה לזרים אסורה”‏.‏

עוד שטח הטפה פורה היה הנמל.‏ פעם אחת פגשתי ימאי והוא קיבל ממני כמה פרסומים לפני שהפליג.‏ בחלוף זמן מה ראינו אותו בכינוס.‏ כל משפחתו קיבלה את האמת והוא עצמו התקדם יפה.‏ זה הסב לנו שמחה רבה.‏

אבל לא הכול התנהל על מי מנוחות.‏ היתה לנו ויזה לשישה חודשים,‏ ובתום התקופה הזאת עמדנו להיות מגורשים מן המדינה.‏ אחרי שכתבנו למשרדים הראשיים של עדי־יהוה על מצבנו,‏ קיבלנו מכתב לבבי מאח רתרפורד,‏ ובו הוא עודד אותנו להתמיד וייעץ לנו מה לעשות.‏ רצינו להישאר בברזיל,‏ ובעזרת עורך דין קיבלנו בסופו של דבר ויזה קבועה ב־1945.‏

משימה ארוכת טווח

עוד לפני כן נולדו ילדינו יונתן ב־1941,‏ רות ב־1943 ואסתר ב־1945.‏ על מנת לפרנס את המשפחה ההולכת וגדלה הייתי צריך למצוא עבודה.‏ מרגריטה המשיכה לשרת כמבשרת בשירות המלא עד שנולדה אסתר.‏

מן ההתחלה יצאנו ביחד כמשפחה לבשר בככרות הערים,‏ בתחנות רכבת,‏ ברחובות ובאזורים מסחריים.‏ במוצאי שבת נהגנו לחלק את חוברות המצפה ועורו!‏ ונהנינו מכך מאוד.‏

 כל אחד מן הילדים היה צריך לבצע מדי יום מטלות בבית.‏ תפקידו של יונתן היה לנקות את התנור ואת המטבח.‏ הבנות ניקו את המקרר ואת החצר וגם צחצחו את הנעליים של המשפחה.‏ זה עזר להם ללמוד להיות מסודרים ובעלי יוזמה.‏ כיום ילדינו הם עובדים חרוצים הדואגים היטב לבני ביתם ולרכושם,‏ וזה מסב לי ולמרגריטה הרבה נחת.‏

ציפינו מהילדים שיתנהגו יפה באסיפות.‏ לפני שהתחילה האסיפה,‏ הם שתו כוס מים והלכו לשירותים.‏ במהלך האסיפה ישב יונתן לשמאלי ורות לימיני.‏ ליד רות ישבה מרגריטה ולימינה אסתר.‏ זה עזר להם להתרכז ולהיזון ממזון רוחני מגיל קטן.‏

יהוה בירך את מאמצינו.‏ כל ילדינו ממשיכים לשרת את יהוה בנאמנות והם משתתפים בשמחה בפעילות ההטפה.‏ יונתן משרת כיום כזקן־קהילה בקהילת נוֹבוּ מאייר שבריו דה ז׳נירו.‏

עד 1970 התחתנו כל ילדינו ועזבו את הבית.‏ לכן מרגריטה ואני החלטנו לעבור ולשרת במקום שקיים בו צורך גדול יותר.‏ התחנה הראשונה היתה פּוֹסוּס דה קַלְדַאס במדינת מִינַס זֶ’‏רַיְס,‏ שבאותם ימים היתה בה קבוצה קטנה שמנתה 19 מבשרי מלכות.‏ הזדעזעתי כשראיתי לראשונה את המקום שבו התקיימו האסיפות — מרתף ללא חלונות שזעק נואשות לשיפוצים.‏ מייד התחלנו לחפש אולם מלכות ראוי לשמו ומצאנו מבנה יפה במיקום מעולה.‏ השינוי חולל פלאים!‏ אחרי ארבע שנים וחצי עלה מספר המבשרים ל־155.‏ בשנת 1989 עברנו לעיר אַרַרוּאַמָה שבמדינת ריו דה ז׳נירו ושירתנו שם תשע שנים.‏ במשך הזמן הזה היינו עדים לייסוד שתי קהילות חדשות שם.‏

ברכות על שדבקנו במשימה

עקב בעיות בריאות וגם משום שרצינו להיות קרובים לילדינו,‏ החלטנו ב־1998 לעבור לסאן גוֹנְסַלוֹ,‏ ריו דה ז׳נירו.‏ אני עדיין משרת שם כזקן־קהילה.‏ אנחנו עושים כמיטב יכולתנו להשתתף בקביעות בפעילות ההטפה.‏ מרגריטה נהנית לבשר לאנשים בסופרמרקט הקרוב,‏ וכדי להקל עלינו לבשר,‏ תוך התחשבות במגבלות הבריאותיות שלנו,‏ הקצתה לנו הקהילה באדיבותה שטח הטפה קרוב לבית.‏

מרגריטה ואני משרתים מוקדשים של יהוה זה יותר מ־60 שנה.‏ למדנו מניסיוננו האישי ’‏שלא שליטים,‏ לא דברים שבהווה ולא דברים שעתידים לבוא,‏ לא כוחות,‏ לא גבהים ולא מעמקים ולא שום יצור אחר לא יכולים להפרידנו מאהבת אלוהים שבמשיח ישוע אדוננו’‏ (‏רומים ח׳:‏​38,‏ 39‏)‏.‏ בנוסף לכך,‏ היה זה תענוג לראות כיצד נאספים חברי ’‏הצאן האחרות’‏,‏ בעלי התקווה לחיות לנצח בתנאים מושלמים עלי אדמות כשסביבם בריאתו הנפלאה של אלוהים!‏ (‏יוחנן י׳:‏16‏)‏ כאשר הגענו לריו דה ז׳נירו ב־1940 היתה שם קהילה אחת בלבד בת 28 מבשרים.‏ כיום יש בעיר זו כ־250 קהילות ולמעלה מ־000,‏20 מבשרי מלכות.‏

כן,‏ היו לנו הזדמנויות לחזור למשפחתנו באירופה.‏ אבל המשימה שקיבלנו מיהוה היא כאן בברזיל.‏ עד כמה אנו שמחים שדבקנו בה!‏

‏[‏הערות שוליים]‏

‏[‏תמונה בעמוד 21]‏

בחוות המלכות בשטפיסבורג,‏ שווייץ,‏ בסוף שנות ה־30 (‏אני קיצוני משמאל)‏

‏[‏תמונה בעמוד 23]‏

זמן קצר לפני החתונה שלנו,‏ 1939

‏[‏תמונה בעמוד 23]‏

קזבלנקה בשנות ה־40

‏[‏תמונה בעמוד 23]‏

כל המשפחה מבשרת ביחד

‏[‏תמונה בעמוד 24]‏

משתתפים כיום בשירות באופן קבוע