החיים במחנה פליטים

על מה אתה חושב כשאתה שומע את הביטוי ”‏מחנה פליטים”‏?‏ האם ביקרת פעם במחנה כזה?‏ איך הוא נראה?‏

נכון לזמן כתיבת מאמר זה,‏ קיימים 13 מחנות פליטים במערב טנזניה.‏ בערך 000,‏500 פליטים שנעקרו מבתיהם כתוצאה ממלחמות אזרחים הגיעו לטנזניה מארצות אפריקניות אחרות,‏ וקיבלו סיוע מממשלת טנזניה בשיתוף פעולה עם הנציב העליון לענייני פליטים של האו״ם (‏UNHCR)‏.‏ כיצד מתנהלים החיים בתוך מחנה פליטים?‏

הכניסה למחנה

נערה ששמה קנדידה מסבירה מה אירע כאשר הגיעו היא ומשפחתה לפני מספר שנים:‏ ”‏הם נתנו לנו תלוש מזון עם מספר זהות,‏ ומשפחתנו מוקמה במחנה הפליטים ניארוּגוּסוּ.‏ קיבלנו מספר חלקה ומספר רחוב.‏ הראו לנו איפה לחטוב עצים ולאסוף עשבים כדי שנוכל לבנות את הבית הקטן שלנו.‏ עשינו לבנים מבוץ.‏ ה־UNHCR נתנו לנו יריעת פלסטיק שאותה פרשנו על הגג.‏ העבודה היתה קשה,‏ אבל היינו שמחים כשהבית הצנוע שלנו היה מוכן”‏.‏

פעם בשבועיים,‏ ביום רביעי,‏ משתמשים בתלושי המזון.‏ ”‏אנחנו עומדים בתור לקנטינה כדי לקחת את מוצרי המזון הבסיסיים שמספק ה־UNHCR”‏,‏ מוסיפה קנדידה.‏

ממה מורכב התפריט היומי לנפש?‏

‏”‏כל אחד מקבל בערך שלוש כוסות קמח תירס,‏ כוס אפונה,‏ 20 גרם קמח סויה,‏ שתי כפות שמן בישול ועשרה גרם מלח.‏ לפעמים נותנים לנו סבון אחד שאמור להספיק לחודש שלם”‏.‏

ומה לגבי מים נקיים?‏ האם הם בנמצא?‏ בחורה ששמה ריזיקי אומרת:‏ ”‏כן,‏ המים נשאבים מנהרות קרובים באמצעות צינורות ומועברים למאגרים גדולים.‏ המים מטופלים בכלור לפני שהם נשאבים לעמדות המים  הרבות שמפוזרות במחנה.‏ בכל זאת אנחנו משתדלים להרתיח את המים לפני השתייה כדי שלא נחלה.‏ בדרך כלל אנחנו עסוקים מבוקר עד ערב בהשגת מים ובכיבוס הבגדים שלנו בעמדות המים.‏ מקציבים לנו רק דלי וחצי מים ליום”‏.‏

אם תיסע פעם דרך אחד המחנות האלה,‏ אולי תבחין בגני ילדים ובבתי־ספר יסודיים ותיכוניים.‏ במחנות מסוימים מופעלות גם תוכניות לחינוך מבוגרים.‏ תחנת משטרה ומשרד ממשלתי ממוקמים מחוץ למחנה כדי לשמור על הסדר והביטחון.‏ אולי תראה גם שוק גדול עם הרבה חנויות קטנות שבהן יכולים הפליטים לקנות ירקות,‏ פירות,‏ דגים,‏ עופות ומוצרי מזון בסיסיים אחרים.‏ כמה מן התושבים המקומיים שמחוץ למחנה הפליטים מגיעים אל השוק כדי לסחור.‏ אך מהיכן משיגים הפליטים את הכסף לקניות?‏ לחלק מהם יש גינת ירק קטנה והם מוכרים בשוק את התוצרת.‏ יש המוכרים חלק ממנות הקמח והאפונה שהוקצבו להם ומשתמשים בכסף שהם מרוויחים כדי לקנות בשר ופירות.‏ כן,‏ המחנה יכול להיראות לפעמים יותר כמו כפר גדול מאשר מחנה פליטים.‏ אין זה נדיר לראות בשוק קבוצות של אנשים צוחקים ונהנים,‏ כמו שעשו בארצות מולדתם.‏

אם תעצור בבית החולים,‏ אחד הרופאים יוכל לספר לך שישנן מרפאות מעטות במחנה,‏ והטיפול שניתן בהן הוא כללי.‏ מקרי חירום  ומקרים רציניים יותר מועברים לטיפול בבית החולים.‏ כמובן,‏ למחלקת היולדות ולחדר הלידה בבית החולים נודעת חשיבות ניכרת,‏ לאור העובדה שבמחנה המונה 000,‏48 פליטים מספר הלידות בחודש יכול להגיע ל־250.‏

ניזונים היטב מבחינה רוחנית

עדי־יהוה ברחבי העולם אולי שואלים את עצמם מה קורה עם אחיהם לאמונה שגרים במחנות הפליטים שבטנזניה.‏ בסך הכול,‏ יש במחנות כ־200,‏1 עדים המאורגנים במסגרת של 14 קהילות ושלוש קבוצות.‏ איך הם מסתדרים?‏

בין הדברים הראשונים שאותם משיחיים מסורים עשו כאשר הגיעו למחנות היה לבקש חלקת אדמה כדי לבנות עליה אולם מלכות.‏ כך יכלו הפליטים לדעת היכן למצוא את עדי־יהוה והיכן אפשר לנכוח באסיפותיהם השבועיות.‏ במחנה לוּגוּפוּ ישנן שבע קהילות שבהן 659 משיחיים פעילים.‏ הנוכחות הכוללת באסיפה של יום ראשון בשבע הקהילות הללו היא בדרך כלל 700,‏1 איש.‏

העדים בכל המחנות נהנים גם מכינוסים גדולים.‏ בכינוס המחוזי הראשון במחנה לוגופו נכחו 363,‏2 איש.‏ מחוץ לאתר הכינוס התקינו העדים בריכת טבילה ‏— הם חפרו בור באדמה,‏ ציפו אותו מבפנים ביריעת פלסטיק ומילאו בו מים.‏ האחים רכבו על אופניים לנהר המרוחק כשני קילומטרים מן המקום כדי להביא מים.‏ בכל פעם הם הצליחו להעביר 20 ליטר מים,‏ כך שהיה מדובר בדי הרבה נסיעות הלוך ושוב.‏ המועמדים לטבילה,‏ שכולם היו לבושים בצניעות,‏ עמדו בתור כדי להיטבל.‏ בסך הכול נטבלו 56 איש על־ידי שיקוע כל גופם במים.‏ מבשר בשירות מלא שרואיין בכינוס סיפר שהוא ניהל תוכניות לשיעורי מקרא עם 40 אנשים.‏ באותו כינוס נטבלו ארבעה מתלמידיו.‏

משרד הסניף של עדי־יהוה דואג לביקורים קבועים של משגיחים נודדים.‏ אחד מהם  אומר:‏ ”‏האחים שלנו מסורים מאוד בפעילות ההטפה.‏ יש להם שטח גדול לבשר בו,‏ ובקהילה אחת כל מבשר מקדיש לשירות השדה בערך 34 שעות בחודש.‏ רבים מנהלים חמש או יותר תוכניות לשיעורי מקרא עם מעוניינים.‏ חלוצה אחת [‏מבשרת בשירות מלא]‏ אמרה שלא היה יכול להיות לה שטח הטפה יותר טוב מזה.‏ האנשים במחנות מעריכים מאוד את הפרסומים שלנו”‏.‏

כיצד מגיעה הספרות המקראית אל המחנות?‏ הסניף שולח את הספרות ברכבת אל קיגומה,‏ עיירה בחוף המזרחי של ימת טנגניקה.‏ שם מקבלים האחים את הפרסומים ודואגים לכך שהחומר יגיע לקהילות.‏ לפעמים הם שוכרים טנדר ומעבירים בעצמם את הספרות לכל המחנות.‏ כל זה אורך בערך שלושה או ארבעה ימים,‏ בנסיעה בכבישים משובשים מאוד.‏

סיוע חומרי

עדי־יהוה בצרפת,‏ בבלגיה ובשווייץ אחראים לחלק ניכר מן הסיוע המוגש לפליטים במחנות אלה.‏ כמה מהם ביקרו במחנות בטנזניה באישורם של משרד הפנים וה־UNHCR.‏ העדים מאירופה אספו טונות של חלב סויה,‏ בגדים,‏ נעליים,‏ ספרי לימוד וסבון.‏ פריטים אלה נתרמו לטובת כל הפליטים,‏ וזאת בהתאם לעיקרון המקראי:‏ ”‏בעוד יש לנו הזדמנות,‏ נגמול טוב לכל אדם,‏ ובייחוד לבני אמונתנו”‏ (‏גלטים ו׳:‏10‏)‏.‏

עזרה הומניטרית זו הובילה לתוצאות טובות מאוד ופליטים רבים הפיקו תועלת מהסיוע.‏ מועצת הפליטים באחד המחנות הביעה את הערכתה במילים הבאות:‏ ”‏בשם כל תושבי המחנה,‏ יש לנו הכבוד לפנות אליכם ולהודות לכם על המחווה ההומניטרית שהופגנה מצד ארגונכם זה שלוש פעמים.‏.‏.‏ הבגדים הגיעו לידי 654,‏12 גברים,‏ נשים וילדים נזקקים,‏ וכן גם לתינוקות.‏.‏.‏ אוכלוסיית הפליטים במחנה מוּיוֹבוֹזִי עומדת כעת על 000,‏37 תושבים.‏ בסך הכול,‏ 654,‏12 איש,‏ כלומר 2.‏34 אחוז מן האוכלוסייה הפיקו תועלת מן הסיוע.‏

במחנה אחר היו 382,‏12 פליטים,‏ וכל אחד מהם קיבל שלושה פריטי ביגוד.‏ במחנה נוסף נתקבלו אלפי ספרי לימוד שנועדו להיכנס לשימוש בבתי־ספר יסודיים ותיכוניים וגם במעונות יום.‏ האחראי מטעם ה־UNHCR על הלוגיסטיקה באחד האזורים אמר את הדברים הבאים:‏ ”‏אנו אסירי תודה על התרומה שנתקבלה [‏כדי למלא]‏ את הצרכים הגדולים של תושבי מחנות הפליטים.‏ במשלוח האחרון הגיעו 5 מכולות של ספרים,‏ ושירותי הקהילה המקומיים שלנו הפיצו אותם בין התושבים.‏.‏.‏ אנו מודים לכם מאוד”‏.‏

גם מצד העיתונות המקומית היתה התייחסות לסיוע.‏ כותרת בעיתון סנדיי ניוז מה־20 במאי 2001 ציינה:‏ ”‏משלוח של בגדים בדרך לפליטים בטנזניה”‏.‏ בהוצאה מ־10 בפברואר 2002 נאמר:‏ ”‏קהילת הפליטים מעריכה מאוד את התרומה,‏ הואיל וכמה מהילדים שלא היו באים קודם לכן לבית־הספר עקב מחסור בבגדים,‏ באים עכשיו ללימודים באופן קבוע”‏.‏

עוברים קשיים אך לא נואשים

עבור מרבית הפליטים,‏ תהליך ההסתגלות לדרך החיים החדשה במחנה אורך כמעט שנה.‏ חייהם פשוטים.‏ עדי־יהוה באותם מחנות מנצלים חלק ניכר מזמנם כדי לחלוק עם הפליטים האחרים את הבשורה המנחמת מתוך דבר־אלוהים,‏ המקרא.‏ בפיהם בשורה על עולם חדש שבו הכול ’‏יכתתו חרבותיהם לאיתים וחניתותיהם למזמרות,‏ לא ישאו גוי אל גוי חרב ולא ילמדון עוד מלחמה’‏.‏ ואז כולם ”‏ישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו ואין מחריד;‏ כי פי יהוה צבאות דיבר”‏.‏ אכן,‏ בזכות ברכתו של אלוהים לא יהיו עוד בעולמנו מחנות פליטים (‏מיכה ד׳:‏3,‏ 4;‏ תהלים מ״ו:‏10‏)‏.‏

‏[‏תמונה בעמוד 8]‏

בתים במחנה נְדוּטָה

‏[‏תמונות בעמוד 10]‏

אולם מלכות בלוּקוֹלֶה (‏שמאל)‏ טבילה בלוּגוּפוּ (‏למטה)‏

‏[‏תמונה בעמוד 10]‏

כינוס מחוזי במחנה לוּגוּפוּ