המזבח — מה מקומו בעבודת אלוהים?‏

האם המזבח נחשב בעיניך למאפיין מרכזי בעבודת אלוהים?‏ עבור פוקדי כנסיות רבים,‏ המזבח נמצא במרכז העניינים.‏ האם בדקת פעם מה מגלה המקרא על השימוש במזבחות במסגרת עבודת אלוהים?‏

המזבח הראשון המוזכר במקרא הוא זה שבנה נוח לצורך העלאת עולות בצאתו מן התיבה אחרי המבול * (‏בראשית ח׳:‏20‏)‏.‏

אחרי בלבול השפות בבבל,‏ נפוצה האנושות על פני כל הארץ (‏בראשית י״א:‏​1–9‏)‏.‏ מתוך נטייה דתית טבעית,‏ ניסו בני האדם לקרוב לאלוהים אשר נעשה עבורם פחות ופחות מוכר,‏ ו’‏גיששו’‏ אחריו כעיוורים (‏מעשי השליחים י״ז:‏27;‏ רומים ב׳:‏14,‏ 15‏)‏.‏ מאז ימי נוח הקימו עמים רבים מזבחות לאלוהיהם.‏ דתות ובני עמים שונים השתמשו במזבחות במסגרת פולחן כזב.‏ היו כאלה שלא ידעו את אלוהי האמת והשתמשו לעתים קרובות במזבחות בטקסים מצמררים שבהם העלו קורבנות אדם,‏ כולל ילדים.‏ כמה ממלכי ישראל הקדומה עזבו את יהוה והקימו מזבחות לאלילים כגון הבעל (‏מלכים א׳.‏ ט״ז:‏​29–32‏)‏.‏ אך מה לגבי השימוש במזבחות בעבודת אלוהים האמיתית?‏

מזבחות ועבודת אלוהים האמיתית בישראל

אחרי תקופתו של נוח,‏ בנו נאמנים אחרים מזבחות ששימשו אותם בעבודת האל האמיתי,‏ יהוה.‏ אברהם בנה מזבחות בשכם,‏ ליד בית־אל,‏ בחברון ובהר מוריה.‏ על הר זה הוא העלה לעולה את האייל שנתן לו אלוהים תחת בנו יצחק.‏ מאוחר יותר,‏ יצחק,‏ יעקב ומשה הקימו ביוזמתם מזבחות כדי לעבוד את אלוהים (‏בראשית י״ב:‏​6–8;‏ י״ג:‏3,‏ 18;‏ כ״ב:‏​9–13;‏ כ״ו:‏​23–25;‏ ל״ג:‏​18–20;‏ ל״ה:‏1,‏ 3,‏ 7;‏ שמות י״ז:‏15,‏ 16;‏ כ״ד:‏​4–8‏)‏.‏

כאשר נתן אלוהים לעם ישראל את התורה,‏ הוא ציווה עליהם להקים את המשכן — אוהל נייד שגם נקרא ”‏אוהל מועד”‏ — בתור המאפיין המרכזי של המסגרת שקבע עבורם כדי שיוכלו לקרוב אליו (‏שמות ל״ט:‏32,‏ 40‏)‏.‏ במשכן היו שני מזבחות.‏ האחד היה מזבח העולה,‏ שהיה עשוי מעצי שיטים ומצופה נחושת.‏ מיקומו היה לפני פתח המשכן והוא שימש להעלאת קורבנות בעלי חיים (‏שמות  כ״ז:‏​1–8;‏ ל״ט:‏39;‏ מ׳:‏6,‏ 29‏)‏.‏ מזבח הקטורת,‏ שגם הוא היה עשוי מעצי שיטים אך מצופה זהב,‏ הונח בתוך המשכן עצמו,‏ לפני הפרוכת (‏שמות ל׳:‏​1–6;‏ ל״ט:‏38;‏ מ׳:‏5,‏ 26,‏ 27‏)‏.‏ קטורת מיוחדת הוקטרה עליו פעמיים ביום — בבוקר ובערב (‏שמות ל׳:‏​7–9‏)‏.‏ המקדש הקבוע שנבנה על־ידי שלמה המלך היה מאורגן באותה מתכונת של המשכן וגם בו היו שני מזבחות.‏

ה”‏משכן האמיתי”‏ והמזבח הסמלי

כאשר נתן יהוה את התורה לעם ישראל,‏ הוא לא רק סיפק להם חוקים שנועדו להנחותם בחיי היומיום ולהדריך אותם בנושא העלאת הקורבנות לאלוהים והתפילות אליו.‏ רבים מן הסידורים שנקבעו בתורה שימשו כ”‏תבנית”‏,‏ ”‏משל”‏ או ”‏צל של הדברים השמימיים”‏ (‏עברים ח׳:‏​3–5;‏ ט׳:‏9;‏ י׳:‏1;‏ קולוסים ב׳:‏17‏)‏.‏ במילים אחרות,‏ היבטים רבים של התורה לא רק הדריכו את בני ישראל עד ביאת המשיח,‏ אלא גם היוו צללים נבואיים לגבי מטרות אלוהים שנועדו להתממש באמצעות ישוע המשיח (‏גלטים ג׳:‏24‏)‏.‏ כן,‏ היבטים שונים בתורה היו בעלי משמעות נבואית.‏ למשל,‏ שה הפסח,‏ אשר דמו שימש כאות לישועה עבור בני ישראל,‏ סימל את ישוע המשיח.‏ הוא ”‏שה האלוהים הנושא חטאת עולם”‏,‏ שדמו נשפך כדי לגאול אותנו מן החטא (‏יוחנן א׳:‏29;‏ אפסים א׳:‏7‏)‏.‏

דברים רבים הקשורים לעבודה במשכן ובבית המקדש סימלו ממשויות שמימיות (‏עברים ח׳:‏5;‏ ט׳:‏23‏)‏.‏ למעשה,‏ פאולוס כתב על ה”‏משכן האמיתי אשר כונן יהוה ולא אדם”‏.‏ הוא המשיך ואמר:‏ ”‏המשיח,‏ בבואו להיות כהן גדול לטובות העתידות,‏ עבר במשכן גדול ומושלם יותר שאינו מעשה ידיים — כלומר,‏ שאינו שייך לבריאה הזאת”‏ (‏עברים ח׳:‏2;‏ ט׳:‏11‏)‏.‏ ’‏המשכן הגדול והמושלם יותר’‏ הוא מסגרת המקדש הרוחני הגדול יותר של יהוה.‏ לשון כתבי־הקודש מעידה על כך שהמקדש הרוחני הגדול הוא למעשה המסגרת שבאמצעותה יכולים בני אדם לקרוב אל יהוה על בסיס קורבן הכופר של ישוע (‏עברים ט׳:‏​2–10,‏ 23–28‏)‏.‏

הידיעה שכמה מן ההיבטים והסידורים שבתורה מסמלים ממשויות רוחניות גדולות ומשמעותיות יותר,‏ מחזקת את האמונה בכך שהמקרא נכתב בהשראה.‏ היא גם מגבירה את הערכתנו כלפי החוכמה האלוהית המיוחדת שבאה לידי ביטוי במקרא (‏רומים י״א:‏33;‏ טימותיאוס ב׳.‏ ג׳:‏16‏)‏.‏

גם למזבח העולה יש משמעות נבואית.‏ הוא מייצג את ”‏רצון”‏ אלוהים,‏ כלומר את נכונותו לקבל את הקורבן של ישוע,‏ שהוא קורבן אנוש מושלם (‏עברים י׳:‏​1–10‏)‏.‏

בהמשך האיגרת אל העברים מציין פאולוס דבר מעניין:‏ ”‏יש לנו מזבח אשר אין רשות למשרתי המשכן לאכול מעליו”‏ (‏עברים י״ג:‏10‏)‏.‏ לאיזה מין מזבח הוא התייחס כאן?‏

פרשנים קתולים רבים טוענים שהמזבח המוזכר בעברים י״ג:‏10 הוא המזבח המשמש ב”‏סעודת הקודש”‏,‏ הטקס הנוצרי שבו כביכול מתחדש קורבנו של ישוע במהלך המיסה.‏ אבל ניתן להקיש מן ההקשר שהמזבח שפאולוס עסק בו הוא סמלי.‏ ישנם מספר למדנים אשר מייחסים משמעות סמלית ל”‏מזבח”‏ בהקשר הזה.‏ לדעתו של הישועי ג׳וזפה בונסירבן,‏  ‏”‏הדבר משתלב יפה מאוד עם הסימבוליות של האיגרת [‏אל העברים]‏”‏.‏ הוא מציין:‏ ”‏המילה ’‏מזבח’‏ בשפה של המשיחיים משמשת קודם כול במובן הרוחני,‏ ורק אחרי ימי אירניאוס,‏ ובמיוחד אחרי תקופתם של טרטוליאנוס וסנט קיפּריאנוס,‏ החלו לייחס אותה לסעודת הקודש ובעיקר לשולחן סעודת הקודש”‏.‏

כשם שנאמר בכתב עת קתולי,‏ השימוש במזבח התפשט ”‏בימי קונסטנטינוס”‏ בד בבד עם ”‏בניית הבזיליקות”‏.‏ כתב העת ריוויסטה דִי ארכיאולוגיה דִי קריסטיאנה ‏(‏סקירה ארכיאולוגית נוצרית)‏ ציין:‏ ”‏הראיות משתי המאות הראשונות אינן מצביעות על קיום מקומות פולחן קבועים,‏ אלא על התאספויות למטרת פולחן שהתקיימו בחדרים בתוך בתים פרטיים.‏.‏.‏ חדרים אשר עם סוף הטקסים חזרו מייד לשימושם המקורי”‏.‏

המזבח בנצרות

‏”‏המזבח”‏,‏ נאמר בכתב העת הקתולי לה צ׳יבילטה קתוליקה,‏ ‏”‏הוא המהות העיקרית לא רק של מבנה הכנסייה עצמו,‏ אלא גם של הכנסייה החיה”‏.‏ עם זאת,‏ ישוע המשיח לא כונן ולו טקס דתי אחד שנועד להתנהל על מזבח;‏ הוא גם לא ציווה על תלמידיו לקיים טקסים על מזבח כלשהו.‏ התייחסותו של ישוע למזבח במתי ה׳:‏23,‏ 24 ובמקומות אחרים נוגעת למנהגים הדתיים שרווחו בקרב היהודים,‏ אך הוא לא ציין במקרים אלה שתלמידיו אמורים לעשות שימוש במזבח במסגרת עבודת אלוהים.‏

ההיסטוריון האמריקני ג׳וֹרְג’‏ פוּט מוּר (‏1851–1931)‏,‏ כתב:‏ ”‏המאפיינים המרכזיים בפולחן המשיחי לא השתנו מעולם,‏ אך עם הזמן שוכללו הטקסים הפשוטים שהזכיר יוסטינוס באמצע המאה השנייה,‏ והפכו לפולחנים מפוארים ומרשימים”‏.‏ הטקסים הפולחניים בדת הקתולית כה רבים ומורכבים עד כי הם מהווים מקצוע לימוד — ליטורגיה — בסמינרים הקתולים.‏ מוּר הוסיף:‏ ”‏נטייה זו,‏ אשר למעשה טבועה בכל צורת פולחן,‏ גדלה והתעצמה כתוצאה מן ההשפעה של הברית הישנה,‏ כאשר החלה הכמורה הנוצרית להיחשב ככהונה היורשת של התורה הקודמת.‏ הלבוש ההדור של הכהן הגדול,‏ בגדיהם המיוחדים של שאר הכוהנים,‏ החגים המפוארים,‏ מקהלות הלוויים ששרים מזמורי תהלים,‏ ענני הקטורת המיתמרים מן המחתות המתנודדות מצד אל צד — כולם נראו כדגם מטעם אלוהים לפולחן דתי,‏ שהעניק לכנסייה תוקף לנסות להתחרות בפאר ובהדר של הטקסים הקדומים”‏.‏

אולי תופתע לדעת שטקסים,‏ צורות לבוש ופריטים רבים אחרים הכלולים בפולחן של כנסיות רבות אינם תואמים את הכתוב בספרי הבשורה,‏ אלא משקפים את המנהגים ואת הטקסים של היהדות וגם של עמים עובדי אלילים.‏ האנציקלופדיה קתוליקה מציינת שהקתוליוּת ”‏ירשה את השימוש במזבח מן היהדות ובמידת־מה גם מעובדי האלילים”‏.‏ האפולוגטיקן בן המאה השלישית לספירה,‏ פליקס מינוּקיוּס,‏ כתב שלמשיחיים ’‏לא היו לא מקדשים ולא מזבחות’‏.‏ המילון האנציקלופדי רליג׳יוֹני אֶה מִיטִי ‏(‏דתות ומיתוסים)‏ אומר דברים דומים:‏ ”‏המשיחיים הקדומים דחו את השימוש במזבח על מנת ליצור הבחנה ביניהם ובין הפולחן היהודי וזה של עובדי האלילים”‏.‏

הואיל והדת המשיחית נשענה על עקרונות שיש לקבלם וליישמם בחיי היומיום ובכל מקום וארץ,‏ כבר לא היה צורך בעיר קדושה עלי אדמות או במקדש ארצי עם מזבחות או בכוהנים בשר ודם בעלי מעמד מיוחד הלבושים בגדים ייחודיים.‏ ”‏תבוא שעה”‏,‏ אמר ישוע,‏ ”‏שלא בהר הזה ולא בירושלים תשתחוו לאב.‏ .‏.‏.‏ עובדי האל האמיתיים ישתחוו לאב ברוח ובאמת”‏ (‏יוחנן ד׳:‏21,‏ 23‏)‏.‏ מורכבות הטקסים והשימוש במזבחות בכנסיות רבות עומדים בניגוד מוחלט למה שאמר ישוע על הדרך שבה יש לעבוד את האל האמיתי.‏

‏[‏הערת שוליים]‏