סיפור חיים

ביקשתי תחילה את המלכות ומצאתי חיים בטוחים ומאושרים

סיפורה של גֶ’‏טָה סוּנָל

אחרי ארוחת הבוקר שמענו את ההודעה ברדיו:‏ ”‏ארגונם של עדי־יהוה אינו חוקי,‏ והוטל חרם על פעילותם”‏.‏

זה קרה ב־1950.‏ היינו ארבע בחורות בשנות העשרים לחיינו,‏ ושירתנו כשליחות מטעם עדי־יהוה ברפובליקה הדומיניקנית.‏ הגענו לארץ זו שנה לפני כן.‏

לא תמיד שאפתי להיות שליחה.‏ אומנם נכחתי בכנסייה בתור ילדה,‏ אבל אבי הפסיק לפקוד את הכנסייה בתקופת מלחמת העולם הראשונה.‏ ביום שהוכנסתי בברית הכנסייה האפיסקופלית ב־1933,‏ קרא הבישוף רק פסוק אחד מתוך המקרא ואז התחיל לדבר על ענייני פוליטיקה.‏ אמי כל כך התרגזה על כך ומאז לא דרכה רגלה בכנסייה.‏

מסלול חיינו משתנה

להוריי — מרי וויליאם קרל אדמס — נולדו חמישה ילדים.‏ הבנים הם דון,‏ ג׳ואל וקרל.‏ אחותי ג׳וי היא בת הזקונים,‏ ואני הבת הבכורה.‏ כשהייתי בערך בת 13 הגעתי יום אחד הביתה אחרי הלימודים,‏ ומצאתי את אמי קוראת ספרון שיצא לאור מטעם עדי־יהוה.‏ כותרת הספרון היתה המלכות,‏ תקוות העולם (‏לועזית)‏.‏ ”‏זאת האמת”‏,‏ היא אמרה לי.‏

אמא דיברה עם כולנו על מה שלמדה מתוך המקרא.‏ בדבריה וגם בדוגמתה האישית היא הבהירה לנו את חשיבות הוראתו של ישוע:‏ ”‏בקשו תחילה את מלכותו [‏של אלוהים]‏ ואת צדקתו”‏ (‏מתי ו׳:‏33‏)‏.‏

לא תמיד אהבתי להקשיב לה.‏ פעם אחת אמרתי לה,‏ ”‏אמא,‏ אם לא תפסיקי להטיף לי אני יותר לא אעזור לך לנגב את הכלים”‏.‏ אבל  היא התמידה והמשיכה לדבר איתנו בטקט.‏ היא לקחה את כולנו איתה בקביעות לאסיפות שהתקיימו בביתה של קלרה ריאן,‏ שהתגוררה מרחק הליכה מביתנו באלמהורסט,‏ אילינוי שבארה״ב.‏

קלרה היתה מורה לפסנתר.‏ כאשר תלמידיה הופיעו ברסיטלים שנתיים,‏ היא ניצלה את ההזדמנות כדי לשאת דברים בנוגע למלכות אלוהים ולתחיית המתים.‏ הואיל והיה לי עניין במוסיקה (‏מגיל שבע למדתי לנגן בכינור)‏ הקשבתי לדבריה.‏

כעבור זמן קצר התחלנו לנכוח ביחד עם אמא באסיפות קהילה שהתקיימו במערב שיקגו.‏ היינו צריכים לנסוע נסיעה ארוכה באוטובוס ובחשמלית,‏ אבל זה לימד אותנו מגיל מוקדם מה פירוש הדבר לבקש תחילה את המלכות.‏ בשנת 1938,‏ שלוש שנים אחרי שאמי נטבלה,‏ הלכתי איתה לכינוס של עדי־יהוה בשיקגו.‏ היתה זו אחת הערים שקושרו בטלפון אלחוטי לכבוד המאורע.‏ הדברים ששמעתי שם נגעו ללבי.‏

עם זאת,‏ גם אהבתי למוסיקה פרטה על מיתרי לבי.‏ סיימתי את לימודיי בתיכון ב־1938,‏ ואבי שלח אותי ללמוד בקונסרבטוריון האמריקני למוסיקה בשיקגו.‏ מאז,‏ במשך שנתיים,‏ למדתי מוסיקה וניגנתי בשתי תזמורות.‏ באותם ימים חשבתי לבנות קריירה בתחום המוסיקה.‏

המורה שלי לכינור,‏ הרברט באטלר,‏ היגר לארה״ב מאירופה.‏ נתתי לו את הספרון פליטים (‏לועזית)‏ תוך מחשבה שהנושא יעניין אותו.‏ a הוא קרא את הספרון,‏ וכעבור שבוע אמר לי בסוף השיעור:‏ ”‏ג’‏טה,‏ את מנגנת היטב,‏ ואם תמשיכי ללמוד תוכלי להשיג עבודה בתזמורת הרדיו או כמורה למוסיקה”‏.‏ ואז הוא הוסיף,‏ כשהוא מצביע על הספרון שנתתי לו,‏ ”‏אבל אני חושב שהלב שלך נמצא כאן.‏ למה שלא תהפכי את זה לעיקר חייך?‏”‏

שקלתי זאת ברצינות רבה.‏ במקום להמשיך את הלימודים בקונסרבטוריון,‏ נעניתי להזמנה של אמי ללכת לכינוס של עדי־יהוה בדטרויט,‏ מישיגן,‏ שהתקיים ביולי 1940.‏ ישנו באוהלים  במחנה שקראנו לו ”‏עיר הקרוונים”‏.‏ כמובן,‏ לקחתי איתי את הכינור שלי וניגנתי בתזמורת של הכינוס.‏ אבל במחנה הקרוונים פגשתי הרבה חלוצים (‏מבשרים בשירות מלא)‏,‏ וכולם היו מלאי שמחה.‏ החלטתי להיטבל ולהגיש בקשה לשרת כחלוצה.‏ התפללתי ליהוה שיעזור לי להתמיד בשירות המלא במשך כל חיי.‏

התחלתי לשרת כחלוצה בעיר הולדתי.‏ אחרי כן שירתתי בשיקגו,‏ ובשנת 1943 עברתי לקנטקי.‏ בקיץ של אותה שנה,‏ בדיוק לפני הכינוס המחוזי,‏ קיבלתי הזמנה ללמוד בכיתה השנייה של גלעד,‏ בית־ספר להכשרת שליחים.‏ הלימודים עמדו להתחיל בספטמבר 1943.‏

במהלך הכינוס של אותו קיץ לנתי אצל עדת־יהוה.‏ בתהּ התגייסה לצבא ואמרה לה שהיא יכולה לחלק את כל הבגדים והחפצים שלה.‏ אז אותה אחות אמרה לי שאני יכולה לקחת כל מה שאני רוצה מהארון של בתהּ.‏ עזרה זו היתה בשבילי התגשמות הבטחתו של ישוע:‏ ”‏בקשו תחילה את מלכותו ואת צדקתו,‏ וכל אלה ייווספו לכם”‏ (‏מתי ו׳:‏33‏)‏.‏ חמשת החודשים בגלעד חלפו ביעף,‏ ואחרי טקס הסיום ב־31 בינואר 1944 ציפיתי בכליון עיניים להתחיל את שירותי כשליחה.‏

גם הם בחרו בשירות המלא

אמא שירתה כחלוצה עוד מ־1942.‏ באותה תקופה שלושת אחיי ואחותי עדיין למדו בבית־הספר.‏ לעתים קרובות אמא לקחה אותם אחרי הלימודים לשירות השדה.‏ היא גם לימדה אותם לבצע עבודות שונות בבית.‏ פעמים רבות היא נשארה ערה עד מאוחר בלילה כדי לגהץ ולבצע מטלות אחרות בבית,‏ כדי שתוכל לצאת לשירות למחרת בבוקר.‏

בינואר 1943,‏ בזמן ששירתתי כחלוצה בקנטקי,‏ התחיל גם אחי דון לשרת כחלוץ.‏ אבא התאכזב;‏ הוא קיווה שכל ילדיו ילמדו בקולג’‏,‏ כפי שעשו הוא ואמי.‏ אחרי כמעט שנתיים בשירות החלוצי,‏ הוזמן דון להמשיך בשירות המלא כחלק מצוות המתנדבים במרכז העולמי של עדי־יהוה בברוקלין,‏ ניו־יורק.‏

ג׳ואל התחיל לשרת כחלוץ ביוני 1943 כשעוד גר אצל ההורים.‏ במהלך אותה תקופה הוא ניסה ללא הצלחה לשכנע את אבא לבוא לכינוס.‏ אבל אחרי שג׳ואל לא מצא אפילו מעוניין אחד בשטח המקומי ללמוד איתו את המקרא,‏ הסכים אבא ללמוד את הספר ‏’‏האמת תשחרר אותך’‏ (‏לועזית)‏.‏ אבא השיב בקלות על השאלות,‏ אבל כל הזמן התעקש שג׳ואל יציג לו הוכחות מקראיות למה שנאמר בתוך הספר.‏ זה עזר לג׳ואל לאמץ ללבו את האמת המקראית.‏

ג׳ואל קיווה שוועדת הגיוס תיתן לו פטור משירות צבאי בתור נציג דת,‏ כפי שקרה עם דון.‏ אבל כשחברי ועדת הגיוס הבחינו בגילו הצעיר של ג׳ואל,‏ הם סירבו לתת לו מעמד של איש דת ושלחו לו צו גיוס.‏ כשסירב להתייצב לגיוס,‏ הוצא נגדו צו מעצר.‏ האף־בי־אי הגיעו אליו,‏ והוא ישב שלושה ימים בכלא של מחוז קוּק.‏

אבא השתמש בביתנו כעירבון לשיחרורו,‏ וכך עשה מאוחר יותר גם למען עדים צעירים אחרים שהיו במצב דומה.‏ האי־צדק של כל הסיפור הזה הרגיז מאוד את אבי,‏ והוא נסע עם ג׳ואל לוושינגטון די־סי כדי לברר אם אפשר להגיש ערעור.‏ בסופו של דבר,‏ ג׳ואל סווג בתור נציג דת והתיק נסגר.‏ באותם  ימים הייתי בארץ השליחות שלי,‏ ואבי כתב אלי:‏ ”‏אני מניח שהכבוד על הניצחון הזה מגיע ליהוה!‏”‏ בסוף אוגוסט 1946 הוזמן גם ג׳ואל לשרת כחבר בצוות של המרכז העולמי בברוקלין.‏

קרל נטל חלק בשירות החלוצי במהלך חופשות הקיץ.‏ בתחילת 1947 הוא סיים את לימודיו בתיכון והתחיל לשרת כחלוץ רגיל.‏ מצבו הבריאותי של אבי באותם ימים הידרדר,‏ ולכן קרל עזר לו עם העסק במשך זמן מה לפני שעזב לאזור אחר במסגרת השירות החלוצי.‏ בסוף 1947 הצטרף קרל לדון ולג׳ואל במרכז בברוקלין בתור חבר במשפחת בית־אל.‏

כאשר סיימה ג׳וי את לימודיה בתיכון,‏ היא התחילה לשרת כחלוצה.‏ לאחר מכן הצטרפה בשנת 1951,‏ לאחיי בבית־אל.‏ היא עבדה במשק בית וגם במחלקת המנויים.‏ בשנת 1955 נישאה ג׳וי לרוג׳ר מורגן,‏ שהיה גם הוא חבר במשפחת בית־אל.‏ כעבור שבע שנים בערך,‏ הם החליטו להקים משפחה ועזבו את בית־אל.‏ נולדו להם שני ילדים,‏ וגם הם משרתים כיום את יהוה.‏

כאשר כל הילדים כבר היו בשירות מלא,‏ אמא נתנה לאבא עידוד נוסף,‏ וכתוצאה מכך גם הוא הקדיש את חייו ליהוה ונטבל ב־1952.‏ במשך 15 שנה עד יום מותו,‏ הוא גילה תושיה רבה והמשיך למצוא דרכים מאוד מעניינות לחלוק את אמת המלכות עם הזולת,‏ למרות מגבלותיו הבריאותיות.‏

אחרי הפסקה קצרה בשירות החלוצי בגלל מצבו הבריאותי של אבי,‏ המשיכה אמא לשרת כחלוצה עד מותה.‏ אף פעם לא היתה לה מכונית;‏ היא גם לא רכבה על אופניים.‏ אמא היתה אישה קטנה שהלכה ברגל לכל מקום,‏ ולפעמים אפילו לאזורים כפריים מרוחקים,‏ כדי לנהל שיעורי מקרא.‏

השירות כשליחה

בתום הלימודים בבית־ספר גלעד,‏ שירתנו אני ועוד כמה מבּוֹגרות הכיתה כחלוצות בצפון ניו־יורק סיטי במשך שנה עד שהשגנו את המסמכים הנחוצים לנסיעה.‏ לבסוף,‏ ב־1945 יצאנו לארץ השליחות שלנו — קובה — ושם הסתגלנו בהדרגה לדרך חיים חדשה.‏ התגובות לפעילות ההטפה היו טובות,‏ ועד מהרה כולנו ניהלנו שיעורי מקרא עם אנשים רבים.‏ שירתנו שם במשך מספר שנים,‏ ואז נשלחנו לרפובליקה הדומיניקנית.‏ יום אחד פגשתי אישה שהפצירה בי לדבר עם אחת הלקוחות שלה,‏ צרפתייה ששמה סוזן אנפרוּאה,‏ שביקשה עזרה כדי להבין את המקרא.‏

סוזן היתה יהודיה,‏ וכאשר היטלר פלש לצרפת,‏ בעלה דאג שהיא תעבור עם שני ילדיהם לארץ אחרת.‏ סוזן חלקה עם אחרים ללא דיחוי את הדברים שלמדה מן המקרא.‏  בהתחלה היא בישרה לאישה שביקשה ממני לבקר אצלה,‏ ואז שוחחה עם בלאנש,‏ ידידה שלה מצרפת.‏ שתיהן התקדמו ולבסוף נטבלו.‏

‏”‏מה אוכל לעשות כדי לעזור לילדים שלי?‏”‏ שאלה אותי סוזן.‏ באותו זמן למד בנה רפואה,‏ ובתה למדה בלט בתקווה להופיע יום אחד באולם ההופעות הענק,‏ רדיו־סיטי מיוזיק־הול שבניו־יורק סיטי.‏ סוזן שלחה לשניהם מנויים לחוברות המצפה ועורו!‏ כתוצאה מכך,‏ בנה,‏ אשתו ואחותה התאומה נעשו כולם לעדי־יהוה.‏ לואיס,‏ בעלה של סוזן,‏ התחיל לחשוש כאשר אשתו החלה לגלות עניין באמונתם של עדי־יהוה,‏ משום שהממשלה ברפובליקה הדומיניקנית כבר הטילה איסור על הפעילות שלנו.‏ אבל אחרי שהמשפחה כולה עברה לארצות הברית,‏ גם הוא נעשה לאחד מעדי־יהוה.‏

פעילה גם בזמן האיסור

ברפובליקה הדומיניקנית הוטל איסור על הפעילות של עדי־יהוה זמן לא רב אחרי שהגענו לשם ב־1949,‏ אבל למרות זאת היינו נחושות בדעתנו להישמע לאלוהים יותר מאשר לבני אדם (‏מעשי השליחים ה׳:‏29‏)‏.‏ התמדנו לבקש תחילה את מלכות אלוהים בכך שהפצנו את בשורת המלכות,‏ כשם שציווה ישוע על תלמידיו (‏מתי כ״ד:‏14‏)‏.‏ עם זאת,‏ למדנו להיות ”‏זהירים כנחשים ותמימים כיונים”‏ בפעילות ההטפה (‏מתי י׳:‏16‏,‏ ע״ח‏)‏.‏ למשל,‏ הכינור היה לי לעזר רב.‏ לקחתי אותי איתי כשהלכתי לנהל שיעורי מקרא.‏ התלמידים שלי אומנם לא הפכו לכנרים,‏ אבל כמה משפחות התחילו לשרת את יהוה!‏

אחרי שנכנס האיסור לתוקפו,‏ הועברנו ארבעתנו — אני,‏ מרי אניול,‏ סופיה סוביאק ואדית מורגן — מבית השליחים שבעיר סן פרנסיסקו דֶה מקוֹריס אל בית שליחים אחר שהיה ממוקם בסניף בסנטו דומינגו,‏ עיר הבירה.‏ אבל פעם בחודש נסעתי לשטח הראשון ששירתתי בו כדי לתת שיעורי נגינה.‏ כך התאפשר לי להעביר מזון רוחני בתוך תיק הכינור שלי בשביל אחינו לאמונה,‏ ולחזור עם דיווחים על פעילותם בשירות.‏

כאשר האחים מסן פרנסיסקו דה מקוריס נכלאו בסנטיאגו בגין עמדתם הניטראלית,‏ התבקשתי להעביר להם כסף,‏ ובמידת האפשר גם ספרי מקרא,‏ ולדווח למשפחותיהם על מצבם.‏ כשהסוהרים בכלא סנטיאגו ראו את תיק הכינור שהחזקתי,‏ הם שאלו:‏ ”‏בשביל מה זה?‏”‏ ”‏בשביל לבדר אותם”‏,‏ השבתי.‏

אחד השירים שניגנתי עבורם נכתב בידי אח שהיה כלוא במחנה ריכוז נאצי.‏ כיום זה שיר מספר 29 בשירון של עדי־יהוה.‏ הייתי מנגנת אותו כדי שהאחים שבכלא ילמדו לשיר אותו.‏

נודע לי שרבים מן העדים הועברו לחווה בבעלותו של  טרוּחִיוֹ,‏ ראש הממשלה,‏ ואמרו לי שהיא נמצאת לא רחוק מהדרך שבה עבר האוטובוס.‏ אז בערך בצהריים ירדתי בנקודה מסוימת מהאוטובוס ושאלתי אנשים איך להגיע לחווה.‏ מנהל של חנות קטנה הצביע מעבר לרכס הרים,‏ והציע לי את הסוס שלו ונער שידריך אותי,‏ בתנאי שאשאיר לו את הכינור שלי כעירבון.‏

מעבר לגבעות היינו צריכים לחצות נהר,‏ לכן ישבנו שנינו על גבו של הסוס בשעה שהוא העביר אותנו לעבר השני.‏ ראינו שם להקת תוכים,‏ ונוצות הטורקיז המרהיבות שלהם נצנצו בשמש.‏ זה היה מחזה נהדר!‏ באותו רגע התפללתי:‏ ”‏תודה יהוה שעשית אותם כל כך יפים”‏.‏ בשעה ארבע אחר הצהריים הגענו לבסוף לחווה.‏ החייל ששמר שם איפשר לי לשוחח עם האחים וגם הרשה לי לתת להם את כל מה שהבאתי בשבילם,‏ אפילו מקרא קטן.‏

בדרך חזרה כל הזמן התפללתי,‏ כי כבר היה חשוך.‏ הגענו אל החנות,‏ רטובים עד לשד עצמותינו מהגשם.‏ האוטובוס האחרון כבר עזב,‏ אז ביקשתי מבעל החנות לסמן לאחת המשאיות החולפות לעצור בשבילי.‏ האם לקחתי סיכון והצטרפתי לשני הגברים שישבו במשאית?‏ אחד מהם שאל אותי:‏ ”‏את מכירה את סופי?‏ היא למדה עם אחותי”‏.‏ הסקתי שיהוה ענה לתפילתי!‏ הם הסיעו אותי בשלום לסנטו דומינגו.‏

בשנת 1953 הייתי בין האחים מהרפובליקה הדומיניקנית שנכחו בכינוס הבינלאומי של עדי־יהוה באיצטדיון ינקי שבניו־יורק.‏ כל משפחתי,‏ כולל אבי,‏ היתה שם.‏ אחרי שדיווחנו לקהל על התקדמות פעילות ההטפה ברפובליקה הדומיניקנית,‏ היה לי ולשותפה שלי,‏ מרי אניול,‏ חלק קטן בתוכנית שבו הדגמנו איך אנו מבשרות בתנאי מחתרת.‏

גורמי שמחה מיוחדים בשירות הנפתי

באותו הקיץ פגשתי את רודולף סוּנָל,‏ ונישאתי לו אחרי שנה.‏ בני משפחתו נעשו עדי־יהוה באלֶגֶני,‏ פנסילבניה,‏ זמן קצר לאחר מלחמת העולם הראשונה.‏ אחרי שישב בכלא בגלל עמדתו הניטראלית במהלך מלחמת העולם השנייה,‏ התחיל רודולף לשרת בבית־אל שבברוקלין,‏ ניו־יורק.‏ זמן קצר אחרי שהתחתנו,‏ הוא הוזמן לבקר בקהילות שונות בתור משגיח נודד.‏ במשך 18 השנים שלאחר מכן התלוויתי אליו בשירות הנפתי.‏

במסגרת פעילותנו עברנו בין היתר בפנסילבניה,‏ בווירג׳יניה המערבית,‏ בניו־הֶמפּשֶר ובמסצ׳וּסטס.‏ בדרך כלל התארחנו בבתיהם של אחינו לאמונה.‏ בשבילי זאת היתה זכות מיוחדת להכיר אותם היטב ולשרת את יהוה ביחד איתם.‏ האהבה והכנסת האורחים שגילו כלפינו תמיד שיקפו חמימות וכנות.‏ אחרי שג׳ואל התחתן עם השליחה שהיתה השותפה שלי,‏ מרי אניול,‏ הם הקדישו שלוש שנים לשירות הנפתי וביקרו בקהילות  בפנסילבניה ובמישיגן.‏ לאחר מכן,‏ ב־1958,‏ שוב הוזמן ג׳ואל לשרת כחבר במשפחת בית־אל,‏ אבל הפעם ביחד עם מרי.‏

קרל שירת בבית־אל שבע שנים,‏ ואז התבקש לשרת כמשגיח נפה למשך מספר חודשים כדי לרכוש יותר ניסיון בתחום.‏ אחרי כן הוא מונה להיות מורה בבית־ספר גלעד.‏ בשנת 1963 הוא התחתן עם בובי (‏ברברה)‏,‏ אשר שירתה בנאמנות בבית־אל עד מותה באוקטובר 2002.‏

במשך השנים הרבות ששירת דון בבית־אל,‏ הזדמן לו לנסוע מדי פעם לארצות אחרות כדי לעזור לעובדים במשרדי הסניפים ולשליחים.‏ הוא הגיע במסגרת תפקידו לארצות המזרח הרחוק,‏ לאפריקה,‏ לאירופה ולאזורים שונים ביבשת אמריקה.‏ אשתו המסורה,‏ דולורס,‏ הצטרפה אליו פעמים רבות.‏

שינוי בנסיבות

אבי נפטר עקב מחלה ממושכת.‏ אבל לפני מותו הוא אמר לי עד כמה שהוא שמח שבחר לשרת את יהוה אלוהים.‏ הוא אמר שאם היינו רוכשים את ההשכלה הגבוהה,‏ כפי שרצה בעבר,‏ לא היינו זוכים לברכות כה רבות.‏ אחרי שעזרתי לאמא לארוז ולעבור לגור קרוב לאחותי ג׳וי,‏ שירתנו בעלי ואני בניו־אינגלנד במסגרת החלוציות כדי שנוכל להיות קרובים לאמו,‏ שנזקקה באותה עת לעזרתנו.‏ אחרי שאמו נפטרה,‏ גרה איתנו אמי במשך 13 שנה.‏ ואז ב־18 בינואר 1987 סיימה את שירותה הארצי והיא בת 93.‏

פעמים רבות שיבחו אותה האחים על כך שגידלה אותנו לאהוב ולשרת את יהוה.‏ בתגובה אמרה אמא בענווה:‏ ”‏פשוט יצא שהיתה לי ’‏אדמה טובה’‏ לעבוד בה”‏ (‏מתי י״ג:‏23‏)‏.‏ איזו ברכה היתה זו להיות בת להורים יראי אלוהים אשר הציבו לנו דוגמה מצוינת במסירותם ובענוותם!‏

המלכות עדיין מרכז חיי

התמדנו לבקש תחילה את מלכות אלוהים,‏ והשתדלנו ליישם את עצתו של ישוע לגבי הנתינה לזולת (‏לוקס ו׳:‏38;‏ י״ד:‏​12–14‏)‏.‏ כתוצאה מכך,‏ יהוה סיפק את צרכינו בשפע.‏ חיינו היו בטוחים ומאושרים.‏

אני ורודי לא איבדנו את אהבתנו למוסיקה.‏ זה ממש מהנה כאשר ידידים השותפים לאהבה זו מתארחים אצלנו בערב ואנחנו מנגנים ביחד.‏ אבל המוסיקה אינה הקריירה שלי.‏ היא תענוג נלווה לחיי.‏ בעלי ואני שמחים לראות כיום את פרי עמלנו כחלוצים — כל האנשים שעזרנו להם לאורך השנים.‏

למרות בעיות הבריאות שיש לי עכשיו,‏ אני יכולה לומר שהחיים שלנו היו מאושרים ובטוחים בלמעלה מ־60 שנה בשירות המלא.‏ בכל בוקר כשאני מתעוררת,‏ אני מודה ליהוה על שענה לתפילתי כאשר התחלתי בשירות המלא לפני כל כך הרבה שנים,‏ ואז אני חושבת לעצמי,‏ ’‏מה אוכל לעשות היום כדי לבקש את המלכות תחילה?‏’‏

‏[‏הערת שוליים]‏

‏[‏תמונה בעמוד 24]‏

משפחתנו ב־1948 (‏משמאל לימין)‏:‏ ג׳וי,‏ דון,‏ אמא,‏ ג׳ואל,‏ קרל,‏ אני ואבא

‏[‏תמונה בעמוד 25]‏

אמא הציבה לנו דוגמה בתור מבשרת מסורה ונלהבת

‏[‏תמונה בעמוד 26]‏

קרל,‏ דון,‏ ג׳ואל ג׳וי ואני,‏ כיום אחרי כמעט 50 שנה

‏[‏תמונה בעמוד 27]‏

משמאל לימין:‏ אני,‏ מרי אניול,‏ סופיה סוביאק ואדית מורגן בעת ששירתנו כשליחות ברפובליקה הדומיניקנית

‏[‏תמונה בעמוד 28]‏

עם מרי (‏משמאל)‏ באיצטדיון ינקי,‏ 1953

‏[‏תמונה בעמוד 29]‏

עם בעלי בתקופה ששירת כמשגיח נפה