עבור לתוכן

עבור לתוכן העניינים

יהוה תמיד דואג לנו

יהוה תמיד דואג לנו

סיפור חיים

יהוה תמיד דואג לנו

סיפורה של אֶנֶלְסִי מְזָאנְגָה

זה קרה בשנת 1972.‏ עשרה בחורים,‏ כולם חברים ב”‏ליגת צעירי מלאווי”‏,‏ פרצו אל ביתנו,‏ תפסו אותי בכוח וגררו אותי לשדה קרוב של קנה סוכר.‏ הם היכו אותי והשאירו אותי שם מוטלת בין חיים למוות.‏

עדי־יהוה רבים במלאווי סבלו התקפות אכזריות כמו זו.‏ מדוע נרדפו?‏ מה עזר להם להחזיק מעמד?‏ הרשו לי לספר לכם על קורות משפחתי.‏

נולדתי ב־31 בדצמבר 1921 למשפחה דתית.‏ אבי היה הכומר של הכנסייה הפרסביטריאנית המרכזית של אפריקה.‏ גדלתי בנְקוֹמָה,‏ עיירה קטנה ליד לילוֹנגווֶה,‏ בירת מלאווי,‏ וכאשר מלאו לי 15,‏ נישאתי לאֶמַס מְזָאנְגָה.‏

יום אחד ביקר אצלנו ידיד של אבא,‏ שגם הוא היה כומר.‏ הוא שם לב שעדי־​יהוה גרים בשכנות לנו והזהיר אותנו לא להתקרב אליהם.‏ הוא אמר לנו שהעדים אחוזי שדים ושאם לא ניזהר,‏ השדים ייכנסו גם בנו.‏ דבריו כל כך הרתיעו אותנו עד כי עברנו לכפר אחר,‏ ושם מצא אמס עבודה כחנווני.‏ אבל עד מהרה גילינו שגם ליד הבית החדש שלנו גרו עדי־יהוה!‏

ברם,‏ לא חלף זמן רב,‏ ואהבתו של אמס למקרא הניעה אותו לשוחח עם אחד העדים.‏ אחרי שקיבל תשובות משכנעות לשאלותיו הרבות,‏ הסכים אמס ללמוד את המקרא עם עדי־יהוה.‏ השיעורים התנהלו בהתחלה בחנות שבה עבד,‏ ולאחר מכן התקיים השיעור השבועי בביתנו.‏ בכל פעם שהגיעו עדי־יהוה,‏ יצאתי מהבית מפני שחששתי מהם.‏ למרות זאת,‏ אמס המשיך ללמוד את המקרא.‏ הוא נטבל כשישה חודשים אחרי שהתחיל בשיעורים,‏ וזה היה באפריל 1951.‏ עם זאת,‏ הוא לא סיפר לי על הצעד שנקט מתוך חשש שארצה לפרק את נישואינו.‏

שבועות קשים

יום אחד,‏ ידידה שלי,‏ אלן קדזלרו,‏ אמרה לי שבעלי הוטבל כאחד מעדי־יהוה.‏ כששמעתי את זה,‏ פשוט יצאתי מכליי!‏ מאותו יום והלאה לא החלפתי איתו מילה ולא בישלתי בשבילו.‏ גם הפסקתי להביא ולחמם עבורו את המים לאמבטיה — מטלה הנחשבת לפי מנהגנו לחובתה של האישה.‏

אחרי שלושה שבועות של יחס כזה,‏ אמס ביקש ממני בעדינות שנשב ביחד,‏ ואז הוא סיפר לי מדוע החליט להיות עד־​יהוה.‏ הוא קרא והסביר כמה פסוקים,‏ כגון קורינתים א׳.‏ ט׳:‏16‏.‏ הדברים שאמר נגעו בי עמוקות וגם אני חשתי צורך להטיף את הבשורה.‏ לכן החלטתי להתחיל ללמוד את המקרא עם עדי־יהוה.‏ ולשמחתו הרבה של בעלי,‏ עוד באותו הערב הכנתי לו ארוחה דשנה.‏

שיתוף בני משפחה וידידים באמת המקראית

כאשר שמעו הורינו שאנחנו מתרועעים עם עדי־​יהוה,‏ הם התנגדו לנו נחרצות.‏ בני משפחתי כתבו לנו מכתב ובו דרשו מאיתנו לא לבוא לבקר אותם יותר.‏ מאוד הצטערנו על כך,‏ אבל בטחנו בהבטחתו של ישוע שיהיו לנו הרבה אחים ואחיות ואבות ואימהות במובן הרוחני (‏מתי י״ט:‏29‏)‏.‏

התקדמתי מהר בלימוד המקרא ונטבלתי באוגוסט 1951,‏ רק שלושה חודשים וחצי אחרי בעלי.‏ חשתי צורך לחלוק את האמת עם ידידתי אלן.‏ הצעתי לה ללמוד איתי את המקרא,‏ ולמרבה השמחה היא הסכימה.‏ במאי 1952 נטבלה אלן והפכה לאחותי הרוחנית,‏ מה שהידק עוד יותר את הקשר בינינו.‏ עד היום אנחנו ידידות נפש.‏

בשנת 1954 התמנה אמס לבקר בקהילות בתור משגיח נפה.‏ באותו זמן כבר היינו הורים לשישה ילדים,‏ ובימים ההם,‏ משגיח נפה שהיה גם איש משפחה ביקר במשך שבוע אחד אצל קהילה אחת,‏ ובשבוע שלאחר מכן חזר לביתו כדי להיות עם משפחתו.‏ עם זאת,‏ כאשר היה אמס בדרכים,‏ הוא תמיד דאג לכך שאנהל את שיעורי המקרא המשפחתיים.‏ השתדלנו להפוך את השיעורים עם הילדים לתוכנית מהנה.‏ דיברנו באמונה שלמה ומתוך הלב על אהבתנו ליהוה ולאמת שבדברו,‏ ויצאנו לבשר ביחד כמשפחה.‏ תוכנית ההכשרה הרוחנית הזאת חיזקה את אמונתם של ילדינו והכינה אותם לקראת הרדיפות שעמדו לבוא עלינו.‏

רדיפות על רקע דתי

בשנת 1964 הפכה מלאווי למדינה עצמאית.‏ כאשר נודע לגורמים בכירים במפלגה השלטת שאנו ניטראליים בענייני פוליטיקה,‏ הם ניסו לכפות עלינו לקנות כרטיסי חברות במפלגה.‏ a אמס ואני סירבנו לקנות את הכרטיסים,‏ ובתגובה,‏ כמה חברים ב”‏ליגת צעירי מלאווי”‏ השמידו את שדה התירס שלנו,‏ שהיה מקור המזון העיקרי שלנו לשנה הבאה.‏ בשעה שקיצצו את גבעולי התירס,‏ הם שרו:‏ ”‏כל מי שמסרבים לקנות את כרטיסו של קַמוּזוּ [‏הנשיא בַּנְדָה]‏,‏ טרמיטים יאכלו את יבולם והם ימררו בבכי”‏.‏ אבל,‏ למרות אובדן המזון,‏ לא אמרנו נואש.‏ הרגשנו שיהוה דואג לנו.‏ הוא חיזק אותנו ברוב אהבתו (‏פיליפים ד׳:‏12,‏ 13‏)‏.‏

באוגוסט 1964 הייתי לבד בבית עם הילדים בשעת לילה מאוחרת.‏ כבר היינו ישנים,‏ אבל התעוררתי לשמע קולות שירה רחוקים.‏ היה זה קולם של אנשי הגוּלֶווַמְקוּלוּ,‏ אגודת סתרים מטילת אימה של רקדנים שבטיים אשר היו תוקפים אנשים וטוענים שהם רוחותיהם של האבות שמתו.‏ חברי ליגת הצעירים שלחו אותם לתקוף אותנו.‏ מייד הערתי את הילדים,‏ וברחנו אל הצמחייה הסבוכה.‏

ממקום מחבואנו ראינו אור בהיר.‏ אנשי הגוּלֶווַמְקוּלוּ הציתו את ביתנו,‏ והוא נשרף עד היסוד על כל תכולתו.‏ כאשר התוקפים עזבו את ההריסות העשנות של ביתנו,‏ שמענו אותם אומרים,‏ ”‏הבערנו לעֵד הזה מדורה טובה כדי שיחמם את עצמו”‏.‏ עד כמה היינו אסירי תודה ליהוה שנשארנו בריאים ושלמים!‏ הם אומנם השמידו את כל רכושנו,‏ אבל הם לא יכלו להרוס את נחישותנו לבטוח ביהוה ולא בבני אדם (‏תהלים קי״ח:‏8‏)‏.‏

שמענו שאנשי הגולוומקולו עשו את אותו מעשה נבזי לחמש משפחות אחרות של עדי־יהוה באזורנו.‏ כמה שמחנו והיינו אסירי תודה כאשר אחים מן הקהילות השכנות חשו לעזרתנו!‏ הם בנו מחדש את בתינו וסיפקו לנו מזון במשך מספר שבועות.‏

הרדיפות מחמירות

בספטמבר 1967 נערך מצוד אחר כל עדי־יהוה ברחבי הארץ.‏ בחורים אכזריים וחייתיים — חברים ב”‏ליגת צעירי מלאווי”‏ וב”‏חלוצים הצעירים של מלאווי”‏ — עברו מבית לבית כשהם חמושים בסכינים וחיפשו אחר עדי־יהוה.‏ כשמצאו אותם,‏ דחקו בהם לרכוש כרטיסי מפלגה.‏

הם הגיעו לביתנו ושאלו אם יש לנו כרטיס מפלגה.‏ אמרתי להם:‏ ”‏לא,‏ לא קניתי כרטיס.‏ לא אקנה אותו עכשיו ואני גם לא מתכוונת לקנות כרטיס בעתיד”‏.‏ הם תפסו אותי ואת בעלי,‏ ומבלי לאפשר לנו לקחת איתנו משהו,‏ הביאו אותנו לתחנת המשטרה המקומית.‏ כאשר הגיעו ילדינו הקטנים מבית־הספר,‏ הם לא מצאו אותנו ודאגו מאוד.‏ אבל בננו הגדול יותר,‏ דניאל,‏ חזר הביתה זמן קצר אחרי כן ושמע מהשכנים על מה שקרה.‏ תיכף ומייד הוא לקח את שאר הילדים והם הלכו לכיוון תחנת המשטרה.‏ הם הגיעו בדיוק כאשר העלו אותנו למשאיות כדי להעביר אותנו ללילונגווה.‏ גם הילדים הצטרפו אלינו.‏

בלילונגווה נערך משפט מבוים במטה הראשי של המשטרה.‏ הקצינים שאלו אותנו:‏ ”‏האם תמשיכו להיות עדי־יהוה?‏”‏ השבנו,‏ ”‏כן!‏”‏ למרות שהעונש הצפוי על תשובה זו היה שבע שנות מאסר.‏ העונש הצפוי ל”‏מנהלים”‏ של הארגון היה 14 שנות מאסר.‏

אחרי לילה ללא אוכל ושינה,‏ השוטרים העבירו אותנו לכלא מַאוּלָה.‏ התאים שם היו כל כך צפופים עד שאפילו לא יכולנו למצוא מקום לישון על הרצפה!‏ בכל אחד מן התאים הדחוסים היה דלי אחד ששימש כשירותים.‏ מנות המזון היו זעומות ועלובות.‏ כעבור שבועיים מפקדי הכלא הבינו שאנחנו לא עושים צרות ולכן הרשו לנו לצאת מדי פעם לחצר ההתעמלות של הכלא.‏ היינו הרבה אחים בכלא,‏ ולכן הזדמן לנו מדי יום לעודד זה את זה וגם לתת עדות טובה לאסירים אחרים.‏ להפתעתנו,‏ אחרי שריצינו בערך שלושה חודשים מגזר הדין,‏ שוחררנו תודות ללחצים בינלאומיים שהופעלו על ממשלת מלאווי.‏

קציני המשטרה אמרו לנו שאנחנו יכולים לחזור לבתינו,‏ אך גם ציינו שהוכרז חרם על עדי־יהוה במלאווי.‏ חרם זה ארך מ־20 באוקטובר 1967 עד 12 באוגוסט 1993 — כמעט 26 שנה.‏ היו אלו שנים קשות,‏ אך בעזרת יהוה הצלחנו לשמור על עמדה ניטראלית איתנה.‏

ניצודים כמו חיות

באוקטובר 1972 יצא צו ממשלתי שעורר גל חדש של רדיפות אלימות.‏ הצו הורה שיש לפטר את כל עדי־​יהוה ממקומות עבודתם ושצריך לגרש מבתיהם את כל העדים המתגוררים בכפרים.‏ העדים ניצודו כמו חיות.‏

יום אחד באותה תקופה הגיע לביתנו אח צעיר ובפיו מסר דחוף לאמס.‏ הוא אמר לו:‏ ’‏ליגת הצעירים מתכננת לערוף את ראשך,‏ לתקוע אותו על עמוד ולקחת אותו למנהיגים המקומיים’‏.‏ אמס עזב במהירות את הבית,‏ אך לא לפני שדאג לכך שנלך בעקבותיו בהקדם האפשרי.‏ מיהרתי לשלוח את הילדים אחריו.‏ ואז,‏ בדיוק כשעמדתי לעזוב,‏ הופיעו עשרה חברים בליגת הצעירים וחיפשו את אמס.‏ הם פרצו אל הבית ולא מצאו אותו.‏ עשרת הבחורים גררו אותי בזעם לשדה קרוב של קנה סוכר ושם בעטו בי והיכו אותי בגבעולים של הקנים.‏ נשארתי שם מוטלת בין חיים למוות.‏ אחרי ששבה אליי הכרתי,‏ זחלתי בחזרה הביתה.‏

באותו הלילה,‏ בחסות החשיכה,‏ סיכן אמס את חייו וחזר לביתנו כדי לחפש אותי.‏ כשמצא אותי חבולה קשות,‏ הוא וידיד שלו,‏ שהיה לו רכב,‏ הרימו אותי בעדינות והכניסו אותי אל המכונית.‏ נסענו לבית של אח אחד בלילונגווה,‏ ושם החלמתי באיטיות מן התקיפה.‏ אמס התחיל לתכנן את ההימלטות שלנו מן הארץ.‏

פליטים לא רצויים

לבתנו דינסי ולבעלה היתה משאית של חמישה טון.‏ הם העסיקו נהג שהיה בעבר חבר ב”‏חלוצים הצעירים של מלאווי”‏,‏ אך לאחר מכן החל לגלות הזדהות והבנה כלפי מצבנו.‏ הוא התנדב לעזור לנו וגם לעדים אחרים.‏ במשך מספר ערבים אסף הנהג עדים ממקומות מחבוא שנקבעו מראש.‏ אחר כך לבש את המדים של חלוצי מלאווי ונסע במשאית העמוסה דרך מספר מחסומי משטרה.‏ הוא סיכן רבות למען מאות עדים שחצו את הגבול לזמביה.‏

אחרי חודשים ספורים,‏ שלחו אותנו הרשויות של זמביה חזרה למלאווי;‏ אך לא יכולנו לשוב לכפר שלנו.‏ כל הרכוש שהשארנו מאחור כבר נבזז,‏ ואפילו גג הפח נגנב.‏ אז מכיוון שלא היה מקום מוגן שיכולנו להיות בו,‏ נמלטנו למוזמביק ונשארנו במחנה הפליטים מְלַאנגֵנִי במשך שנתיים וחצי.‏ אולם ביוני 1975 סגרה ממשלת מוזמביק החדשה את המחנה ואילצה אותנו לשוב למלאווי,‏ שלא שינתה את יחסה העוין כלפי משרתי יהוה.‏ לא נותרה לנו ברירה אלא לברוח לזמביה בפעם השנייה.‏ הגענו למחנה הפליטים צִ’‏יגוּמוּקִיר.‏

אחרי חודשיים הגיעה למחנה שיירה של אוטובוסים ומשאיות צבאיות שחנתה לצד הדרך הראשית.‏ מאות חיילים מצבא זמביה,‏ חמושים מכף רגל ועד ראש,‏ פלשו למחנה.‏ הם טענו שנבנו עבורנו בתים יפים ושהם באו לעזור לנו להגיע לשם.‏ ידענו שהם משקרים.‏ החיילים החלו לדחוף אנשים לתוך המשאיות והאוטובוסים,‏ ופרצה בהלה במחנה.‏ החיילים ירו באוויר בנשק אוטומטי,‏ ואלפים מאחינו ואחיותינו התפזרו בחרדה לכל עבר.‏

בתוך כל המהומה,‏ אמס הופל ונרמס בטעות,‏ אבל אחד האחים עזר לו לקום על רגליו.‏ חשבנו שזו תחילתה של הצרה הגדולה.‏ כל הפליטים ברחו לכיוון מלאווי.‏ כשהיינו עדיין בשטח זמביה,‏ הגענו לנהר והאחים יצרו כמה שורות אנשים כדי לעזור לכולם לחצות בביטחה.‏ עם זאת,‏ בעברו השני של הנהר עצרו אותנו חיילים מצבא זמביה ואילצו אותנו להמשיך למלאווי.‏

והנה,‏ כשאנחנו שוב במלאווי,‏ לא ידענו לאן ללכת.‏ נודע לנו שבהפגנות פוליטיות ובעיתונים הוזהר הציבור לשים לב ל”‏פנים חדשות”‏ בכפרים,‏ והכוונה היתה לעדי־יהוה.‏ אז החלטנו ללכת לעיר הבירה,‏ מפני ששם לא נבלוט כמו בכפרים.‏ עלה בידינו לשכור בית קטן,‏ ואמס החל שוב לבקר בחשאי את הקהילות בתור משגיח נודד.‏

הנוכחות באסיפות הקהילה

מה עזר לנו להישאר נאמנים?‏ אסיפות הקהילה!‏ במחנות הפליטים של מוזמביק וזמביה נכחנו בחופשיות באסיפות שהתקיימו באולמי מלכות פשוטים עם גג עשוי סבך.‏ ההתכנסות במלאווי היתה מסוכנת וקשה,‏ אבל המאמצים תמיד השתלמו.‏ כדי שלא ניתפס,‏ נהגנו לקיים אסיפות בשעות לילה מאוחרות במקומות מרוחקים.‏ וכדי שלא למשוך תשומת לב לאסיפות,‏ לא מחאנו כפיים כדי להביע את הערכתנו לנואם,‏ אלא פשוט חיככנו את כפות ידינו זו בזו.‏

את הטבילות קיימנו מאוחר בלילה.‏ כך נטבל בננו אַבִּיוּדִי.‏ אחרי נאום הטבילה,‏ הלכנו עם שאר המועמדים לטבילה בחשיכה אל אזור ביצתי שבו חפרו האחים בור לא עמוק,‏ ושם הוטבלו.‏

ביתנו הקטן — מקום מבטחים

החרם הממשלתי נמשך,‏ ובשנים ההן שימש ביתנו בלילונגווה כמקום מבטחים.‏ פריטי דואר וספרות ממשרד הסניף שבזמביה נשלחו בסתר לביתנו.‏ אחים ששימשו כשליחים על אופניים באו כדי לקחת את המשלוח שהגיע מזמביה,‏ והעבירו את הדואר ואת הספרות לכל חלקי מלאווי.‏ חוברות המצפה שהופצו אז היו מאוד דקות משום שהודפסו על נייר תנ״ך.‏ כך יכלו השליחים להעביר כמות כפולה של חוברות משהיה מתאפשר להם אילו נעשתה ההדפסה בנייר רגיל.‏ השליחים גם הפיצו את המצפה במהדורה מצומצמת שהכילה רק מאמרים לימודיים.‏ את החוברות המיניאטוריות היה קל להחביא בכיס החולצה משום שהן כללו רק דף נייר אחד.‏

אותם שליחים סיכנו את חירותם ואת חייהם כאשר חצו את הערבות,‏ לעתים בחשכת הלילה,‏ כשעל אופניהם ערימות קרטונים שהכילו ספרות אסורה.‏ למרות מחסומי משטרה וסכנות אחרות,‏ הם גמאו מאות קילומטרים בכל תנאי מזג אוויר על מנת להביא מזון רוחני לאחיהם.‏ איזה אומץ מופתי גילו אותם שליחים יקרים!‏

יהוה דואג לאלמנות

בדצמבר 1992,‏ בשעה שנאם במהלך ביקור נפתי,‏ לקה אמס בשבץ.‏ כתוצאה מכך,‏ הוא כבר לא היה מסוגל לדבר.‏ כעבור זמן מה,‏ שוב קיבל שבץ שהותיר אותו משותק בפלג אחד של גופו.‏ אף־על־פי שהיה לו קשה להתמודד עם אובדן בריאותו,‏ התמיכה האוהבת מצד הקהילה הפיגה את תחושת הייאוש האישית שלי.‏ טיפלתי בבעלי בבית עד מותו בנובמבר 1994,‏ והוא בן 76.‏ היינו נשואים במשך 57 שנה,‏ ולפני מותו זכה אמס לראות את ביטול החרם על פעילותנו במלאווי.‏ עם זאת,‏ אני עדיין מתאבלת על אובדנו של בעלי,‏ שהיה לי שותף נאמן.‏

אחרי שהתאלמנתי,‏ בעלה של בתי לקח על עצמו את האחריות לדאוג לא רק לפרנסתם של אשתו ושל חמשת ילדיו,‏ אלא גם לי.‏ למרבה הצער,‏ אחרי תקופה קצרה של חולי,‏ הוא נפטר באוגוסט 2000.‏ כיצד הצליחה בתי למצוא מזון וקורת גג עבורנו?‏ שוב,‏ ראינו שיהוה דואג לנו ושהוא באמת ”‏אבי יתומים ודיין אלמנות”‏ (‏תהלים ס״ח:‏6‏)‏.‏ יהוה סיפק לנו באמצעות משרתיו על הארץ בית חדש ויפהפה.‏ כיצד זה קרה?‏ כאשר האחים והאחיות בקהילתנו ראו את מצבנו הקשה,‏ הם בנו לנו בית בתוך חמישה שבועות בלבד!‏ גם אחים מקהילות אחרות,‏ בנאים במקצועם,‏ הגיעו להושיט עזרה.‏ התרגשנו מאוד מהאהבה והטוב־לב שגילו כלפינו כל אותם אחים,‏ מכיוון שהבית שבנו בשבילנו הוא אפילו טוב יותר מהבתים שיש לרבים מהם בעצמם.‏ הפגנת האהבה מצד הקהילה שימשה כעדות טובה בשכונה שלנו.‏ כשאני פורשת למיטתי בלילה,‏ אני מרגישה כאילו שאני בגן עדן!‏ כן,‏ הבית החדש והיפה שלנו עשוי לבנים,‏ אבל כפי שהעירו רבים,‏ זהו בית שנבנה באהבה (‏גלטים ו׳:‏10‏)‏.‏

דאגתו המתמשכת של יהוה

למרות שלעתים עמדתי על סף ייאוש,‏ יהוה תמיד היה טוב אליי.‏ שבעה מתוך תשעת ילדיי עדיין חיים,‏ ומשפחתי מונה כיום 123 איש.‏ עד כמה אני אסירת תודה שרובם המכריע משרתים בנאמנות את יהוה!‏

כיום,‏ בגיל 82,‏ אני מתמלאת אושר כשאני רואה את ההישגים של פעילות רוח הקודש במלאווי.‏ רק בארבע השנים האחרונות ראיתי כיצד מספר אולמי המלכות גדל מאחד ליותר מ־600.‏ יש לנו גם עכשיו משרד סניף חדש בלילונגווה,‏ ואנחנו נהנים מאספקה שופעת וחופשית של מזון רוחני.‏ אני באמת מרגישה שהתנסיתי בהתגשמות ההבטחה הכתובה בישעיהו נ״ד:‏17‏.‏ שם נאמר:‏ ”‏כל כלי יוּצר עליך לא יצלח”‏.‏ אחרי שאני משרתת את יהוה כבר למעלה מ־50 שנה,‏ אני משוכנעת שבכל ניסיון שיבוא עלינו,‏ יהוה תמיד ידאג לנו.‏

‏[‏הערת שוליים]‏

a מידע נוסף על תולדותיהם של עדי־​יהוה במלאווי מופיע בספר השנה של עדי־​יהוה לשנת 1999 [‏אנג׳]‏,‏ עמודים 149–223.‏ יצא לאור מטעם עדי־יהוה.‏

‏[‏תמונה בעמוד 24]‏

בעלי,‏ אמס,‏ נטבל באפריל 1951

‏[‏תמונה בעמוד 26]‏

קבוצה של שליחים אמיצים

‏[‏תמונה בעמוד 28]‏

בית שנבנה באהבה