סיפור חיים

‏”‏מה אשיב ליהוה?‏”‏

סיפורה של מריה קֶרַסִינִיס

בגיל 18 הייתי אכזבה קשה להוריי,‏ מנודה מחוג המשפחה ומושא ללעגם של בני כפרי.‏ תחינות,‏ כפייה ואיומים היו בין האמצעים שנוצלו כדי לגרום לי להפר את תומתי לפני אלוהים,‏ אך ללא הועיל.‏ ידעתי שאם אדבק בנאמנות באמת המקראית,‏ אזכה לברכת אלוהים.‏ עכשיו,‏ כשאני מסתכלת לאחור על יותר מ־50 שנות שירות ליהוה,‏ לא נותר לי אלא להזדהות עם דברי המשורר:‏ ”‏מה אשיב ליהוה,‏ כל תגמולוהי עלי?‏”‏ (‏תהלים קט״ז:‏12‏)‏.‏

נולדתי ב־​1930 באגלוקסטרו,‏ כפר השוכן כ־​20 קילומטר מנמל קנכראה,‏ בצד המזרחי של מיצר היבשה קורינתוס,‏ היכן שנוסדה קהילה של משיחיים אמיתיים במאה הראשונה לספירה (‏מעשי השליחים י״ח:‏18;‏ רומים ט״ז:‏1‏)‏.‏

החיים במשפחתי התנהלו על מי מנוחות.‏ אבא היה ראש הכפר,‏ איש נשוא פנים.‏ הייתי השלישית מבין חמישה ילדים.‏ הוריי חינכו אותנו על ברכי הכנסייה היוונית אורתודוקסית ולפיכך בכל יום ראשון הלכתי לטקס המיסה.‏ התוודיתי על חטאיי לפני איקונות,‏ הדלקתי נרות בבתי התפילה הקטנים שבכפרים והקפדתי לקיים את כל הצומות.‏ פעמים רבות שקלתי להיות נזירה.‏ אך בסופו של דבר הייתי הראשונה במשפחתי שגרמה אכזבה ומפח נפש להוריי.‏

נרגשת מן האמת המקראית

כשהייתי בערך בת 18,‏ שמעתי שקָטינה,‏ אחותו של אחד מגיסיי שהתגוררה בכפר שכן,‏ קוראת ספרים של עדי־​יהוה ושהיא הפסיקה  ללכת לכנסייה.‏ זה הטריד אותי מאוד,‏ לכן החלטתי לעזור לה לחזור למוטב.‏ כשהגיעה אלינו לביקור,‏ יצאנו יחד לטיול קצר מתוך כוונה לעצור בביתו של הכומר.‏ הכומר התחיל את השיחה בהשמצות בלתי פוסקות נגד עדי־​יהוה,‏ וקרא להם כופרים שהטעו את קטינה.‏ הדיון התפרס על שלושה לילות רצופים.‏ קטינה הפריכה את כל הטענות שלו בעזרת טיעונים מקראיים שהכינה מראש.‏ בסוף,‏ הכומר אמר לה שמכיוון שהיא נערה כזאת יפה ונבונה,‏ היא צריכה ליהנות מנעוריה כל עוד היא יכולה,‏ ורק לעת זיקנה להתחיל להתעניין באלוהים.‏

לא סיפרתי להוריי על השיחות האלו,‏ אבל ביום ראשון שלאחר מכן לא הלכתי לכנסייה.‏ בצהריים הגיע הכומר היישר אל החנות שלנו.‏ תירצתי את מעשיי בנימוק שהייתי צריכה להישאר בחנות כדי לעזור לאבא.‏

‏”‏האם זאת הסיבה האמיתית,‏ או שהבחורה הזאת השפיעה עלייך?‏”‏ שאל אותי הכומר.‏

‏”‏לאנשים האלה יש אמונה טובה יותר משלנו”‏,‏ עניתי לו ישירות.‏

הכומר פנה לאבי ואמר:‏ ”‏מר איקונומוס,‏ גרש תיכף ומייד את הקרובה הזאת שלך;‏ היא הציתה אש בביתך”‏.‏

משפחתי יוצאת נגדי

כל זה קרה בשנות ה־​40 המאוחרות של המאה הקודמת,‏ בתקופה שפקדו את יוון התפרצויות אלימות של מלחמת אזרחים.‏ אבא חשש שלוחמי גרילה יחטפו אותי,‏ ומשום כך ארגן שאעזוב את הכפר ואעבור לבית אחותי בכפר שבו התגוררה קטינה.‏ במהלך החודשיים שהייתי שם,‏ למדתי מה אומר המקרא על כמה וכמה נושאים.‏ התאכזבתי לראות שהרבה מן האמונות של הכנסייה האורתודוקסית אינן מבוססות על המקרא.‏ הבנתי שאלוהים אינו רוצה שנעבוד אותו באמצעות איקונות,‏ שלמסורות דתיות שונות — כגון פולחן הצלב — אין בסיס משיחי,‏ ושכדי לשאת חן בעיני אלוהים עלינו לעבוד אותו ”‏ברוח ובאמת”‏ (‏יוחנן ד׳:‏23;‏ שמות כ׳:‏​4,‏ 5‏)‏.‏ מעל הכול,‏ למדתי שהמקרא מציע לנו את התקווה לחיות לנצח עלי אדמות!‏ אמיתות מקראיות יקרות אלו היו הברכות הראשונות האישיות שקיבלתי מיהוה.‏

בינתיים,‏ אחותי ובעלה שמו לב שאינני מצטלבת בזמן הארוחות ושאינני מתפללת לפני איקונות ופסלים דתיים.‏ לילה אחד היכו אותי שניהם.‏ למחרת החלטתי לעזוב את ביתם.‏ עברתי לבית דודתי,‏ וגיסי עידכן את אבי.‏ זמן קצר לאחר מכן הגיע אלי אבי בדמעות וניסה להניא אותי מכוונותיי.‏ גיסי כרע על ברכיו והתחנן בפניי שאמחל לו,‏ וכך אכן עשיתי.‏ כדי לסיים את כל הפרשה,‏ הם ביקשו ממני לחזור לכנסייה,‏ אבל עמדתי על דעתי.‏

אחרי שחזרתי לכפר של אבי,‏ הלחצים לא הרפו.‏ לא היתה לי דרך ליצור קשר עם קטינה וגם לא היתה לי שום ספרות לקרוא,‏ אפילו לא ספר מקרא.‏ כל כך שמחתי כאשר בת דודי ניסתה לעזור לי.‏ כשהייתה בקורינתוס,‏ היא פגשה עדת־​יהוה וחזרה עם הספר ‏”‏יהי האל נאמן”‏ ועם עותק של כתבי־​הקודש המשיחיים.‏ התחלתי לקרוא בהם בחשאי.‏

תפנית בלתי צפויה

ההתנגדות החריפה נמשכה שלוש שנים.‏ לא היה לי קשר עם עדים אחרים וגם לא יכולתי לקבל ספרות מקראית.‏ אך התפתחויות משמעותיות עמדו להתחולל בחיי.‏

אבי אמר לי שאני צריכה ללכת לדודי,‏ שגר בתסלוניקי.‏ אך לפני שנסעתי לשם,‏ נסעתי לתופרת בקורינתוס כדי לתפור לי מעיל.‏ כמה הופתעתי לראות את קטינה עובדת בחנות!‏ שמחנו מאוד לראות זו את זו אחרי זמן רב כל כך.‏ בשעה שיצאנו מהחנות,‏ פגשנו בחור צעיר ונחמד בשם קָרָלָמְבּוֹס שבדיוק רכב על אופניו  בדרכו חזרה מהעבודה.‏ אחרי שהכרנו זה את זה,‏ החלטנו להתחתן.‏ בערך באותה תקופה,‏ ב־​9 בינואר 1952,‏ נטבלתי כסמל להקדשתי ליהוה.‏

קרלמבוס נטבל עוד קודם לכן.‏ גם המשפחה שלו התנגדה לו.‏ קרלמבוס היה אח נלהב מאוד.‏ הוא שימש כעוזר משרת קהילה ולימד אנשים רבים את המקרא.‏ אחרי זמן לא רב קיבלו אחיו את האמת,‏ וכיום רוב בני משפחתם עובדים את יהוה.‏

קרלמבוס מאוד מצא חן בעיני אבי,‏ והוא נתן את ברכתו לנישואינו.‏ אבל את אמא לא היה קל לשכנע.‏ למרות זאת,‏ קרלמבוס ואני נישאנו ב־​29 במרס 1952.‏ רק אחי הבכור ואחד מבני דודיי באו לחתונה.‏ באותו זמן לא ידעתי איזו ברכה יקרה מפז ומתנה מיהוה יהיה קרלמבוס בשבילי!‏ בתור אשתו יכולתי להפוך את שירות יהוה למרכז חיי.‏

מחזקים את האחים

בשנת 1953 החלטנו לעבור לאתונה.‏ קרלמבוס רצה להרחיב את פעילותו בשירות השדה,‏ לכן עזב את העסק המשפחתי ומצא עבודה במשרה חלקית.‏ בשעות אחר הצהריים היינו ביחד בשירות השדה וניהלנו שיעורי מקרא עם אנשים רבים.‏

בגלל ההגבלות שהטילו הרשויות על הפעילות שלנו היינו צריכים לנקוט בשיטות מקוריות.‏ למשל,‏ החלטנו לשים עותק של חוברת המצפה בחלון של קיוסק במרכז אתונה,‏ היכן שבעלי עבד במשרה חלקית.‏ קצין משטרה אמר לנו שהחוברת אסורה,‏ ושאל אם יוכל לקחת עותק ולברר את העניין במשרד הביטחון.‏ כאשר אמרו לו שם שהחוברת חוקית,‏ הוא חזר לספר לנו.‏ אחים אחרים שהיו בבעלותם קיוסקים שמעו על זה,‏ וגם הם מיהרו לשים עותקים של המצפה בחלונות בתי העסק שלהם.‏ איש אחד שקנה את חוברת המצפה מהקיוסק שלנו,‏ הפך להיות עד־​יהוה וכיום הוא משרת כזקן־​קהילה.‏

שמחנו מאוד שאחי הצעיר לומד את האמת.‏ הוא הגיע לאתונה כדי ללמוד במכללת צי הסוחר,‏ ולקחנו אותו איתנו לכינוס.‏ הכינוסים שלנו באותם ימים התקיימו ביערות במחתרת.‏ הדברים ששמע מצאו חן בעיניו,‏ אבל זמן קצר לאחר מכן יצא אל הים.‏ באחת ההפלגות הוא הגיע לנמל בארגנטינה.‏ עד־​יהוה,‏ שהיה שליח,‏ עלה לספינה שלו כדי לבשר,‏ ואחי ביקש ממנו את כתבי העת שלנו.‏ כמה שמחנו כאשר קיבלנו ממנו מכתב ובו נאמר:‏ ”‏מצאתי את האמת.‏ תעשו לי מנוי”‏!‏ הוא ומשפחתו עובדים כיום את יהוה בנאמנות.‏

בשנת 1958 התבקש בעלי להתחיל לשרת כמשגיח נודד.‏ באותם ימים הוטל חרם על הפעילות שלנו והתנאים היו קשים,‏ ולכן המשגיחים הנודדים בדרך כלל מילאו את תפקידם ללא נשותיהם.‏ באוקטובר 1959 שאלנו את האחראים במשרד הסניף אם אוכל להצטרף אליו,‏ והם נתנו את הסכמתם.‏ תפקידנו היה לבקר ולחזק את הקהילות במרכז ובצפון יוון.‏

מסעות אלו לא היו קלים.‏ הכבישים היו מעטים מאוד ורחוקים זה מזה.‏ לא היה לנו רכב,‏ אז בדרך כלל נסענו בתחבורה ציבורית או בטנדרים ביחד עם תרנגולות וכל מיני  סוגים של סחורה.‏ נעלנו מגפי גומי כדי שנוכל לצעוד לאורך השבילים הבוציים.‏ ומכיוון שבכל כפר פעל משמר אזרחי,‏ היינו צריכים להיכנס לכפרים בחסות החשיכה כדי שלא נילקח לחקירה.‏

האחים העריכו מעומק לבם את הביקורים האלה.‏ אף־​על־​פי שרובם עבדו קשה בשדות,‏ הם עשו כל מאמץ אפשרי לנכוח באסיפות שהתקיימו באישון לילה בבתים שונים.‏ האחים קיבלו אותנו בנדיבות ובשמחה ונתנו לנו ממיטבם,‏ למרות שלא היה להם הרבה.‏ לפעמים ישנו עם כל המשפחה באותו חדר.‏ אמונתם של האחים,‏ כוח הסבל שלהם וקנאותם היו ברכה נוספת עבורנו.‏

מרחיבים את השירות

בפברואר 1961 ביקרנו במשרד הסניף באתונה,‏ ושם נשאלנו אם נהיה מוכנים לשרת בבית־​אל.‏ ענינו במילותיו של ישעיהו:‏ ”‏הנני!‏ שלחני”‏ (‏ישעיהו ו׳:‏8‏)‏ חודשיים לאחר מכן קיבלנו מכתב ובו נתבקשנו להגיע לבית־​אל בהקדם האפשרי.‏ ב־​27 במאי 1961 התחלנו לשרת בבית־​אל.‏

אהבנו את המשימה החדשה שלנו ומייד הרגשנו כמו בבית.‏ בעלי עבד במחלקת השירות ובמחלקת המנויים,‏ ואחרי כן שירת תקופה בוועד הסניף.‏ לי היו תפקידים שונים במשק הבית.‏ היו אז 18 חברים במשפחת בית־​אל,‏ אבל במשך כמעט חמש שנים היינו 40 איש משום שבבית־​אל התקיים קורס מיוחד לזקני־​קהילה.‏ בבוקר הדחתי כלים,‏ עזרתי בבישול,‏ הצעתי 12 מיטות וערכתי את השולחנות לארוחת הצהריים.‏ אחר הצהריים גיהצתי בגדים וניקיתי שירותים וחדרים.‏ פעם בשבוע עבדתי גם במכבסה.‏ העבודה היתה רבה,‏ אבל שמחתי שיכולתי לעזור.‏

תמיד היינו עסוקים בבית־​אל ובשירות השדה.‏ לעתים קרובות ניהלנו עד שבע תוכניות לשיעורי מקרא.‏ בסופי שבוע יצא קרלמבוס לתת נאומים בקהילות שונות ואני הצטרפתי אליו.‏ פשוט אי אפשר היה להפריד בינינו.‏

ניהלנו תוכנית לשיעורי מקרא עם זוג שהיה להם קשרים הדוקים עם הכנסייה היוונית אורתודוקסית.‏ הם היו גם ידידים קרובים של הכומר שעמד בראש סוכנות הכנסייה למלחמה בכפירה.‏ חדר אחד בביתם היה עמוס באיקונות וכל הזמן בערה בו קטורת.‏ במשך כל היום התנגנו בו מזמורי הלל ביזנטיים.‏ במהלך תקופה מסוימת ביקרנו אצלם בימי חמישי כדי ללמוד את המקרא,‏ ואילו בימי שישי ידידם הכומר בא לבקר אצלם.‏ יום אחד הם ביקשו מאיתנו לבוא אליהם מהר משום שיש להם הפתעה בשבילנו.‏ הדבר הראשון שהראו לנו היה אותו חדר.‏ הם נפטרו מכל האיקונות ועיצבו אותו מחדש.‏ הם המשיכו להתקדם ולבסוף נטבלו.‏ בסך הכול,‏ היתה לנו הזכות המשמחת לראות כ־​50 מהאנשים שלמדנו איתם את המקרא מקדישים את חייהם ליהוה ונטבלים.‏

התרועעות עם אחים משוחים היתה ברכה נוספת שנפלה בחלקי.‏ ביקורים של אחים מהגוף המנהל,‏ כמו האחים נור,‏ פרנץ והנשל,‏  היו משובבי נפש.‏ אחרי יותר מ־​40 שנה אני עדיין מרגישה שהשירות בבית־​אל הוא כבוד גדול וזכות.‏

התמודדות עם חולי ומוות

בשנת 1982 החל בעלי לגלות סימנים של מחלת האלצהיימר.‏ ב־​1990 הידרדרה בריאותו מאוד עד שלבסוף נזקק להשגחה צמודה.‏ בשמונה השנים האחרונות לחייו לא יכולנו בכלל לצאת מבית־​אל.‏ הרבה אחים יקרים במשפחת בית־​אל וגם כמה מן האחראים ערכו סידורים שונים כדי לתמוך בנו.‏ אבל למרות כל מאמציהם,‏ בכל זאת הייתי צריכה לדאוג לו שעות על גבי שעות,‏ יום ולילה.‏ לפעמים המצב היה קשה מאוד ולילות רבים עברו עלי ללא שינה.‏

ביולי 1998 נפטר בעלי האהוב.‏ אני אומנם מתגעגעת אליו מאוד,‏ אבל מנחם אותי לדעת שהוא נמצא בידיים טובות,‏ ואני יודעת שיהוה יזכור אותו ועוד מיליוני אנשים נוספים בתחיית המתים (‏יוחנן ה׳:‏28,‏ 29‏)‏.‏

אסירת תודה על גמוליו של יהוה

איבדתי את בעלי,‏ אך אני לא לבד.‏ עדיין יש לי הזכות לשרת בבית־​אל,‏ ואני נהנית מן האהבה והדאגה שכל משפחת בית־​אל מגלה כלפיי.‏ המשפחה המורחבת שלי כוללת גם אחים ואחיות לאמונה מכל רחבי יוון.‏ אף־​על־​פי שאני בת יותר מ־​70,‏ אני עדיין מסוגלת לעבוד ימים מלאים במטבח ובחדר האוכל.‏

בשנת 1999 התגשם חלום חיי כאשר ביקרתי במשרדים הראשיים של עדי־​יהוה בניו־​יורק.‏ אני פשוט לא מסוגלת לתאר את ההרגשה.‏ זו היתה חוויה בונה ובלתי נשכחת.‏

כשאני מביטה לאחור,‏ אני מאמינה בכנות שלא יכולתי לחיות את חיי בצורה טובה יותר.‏ הקריירה הטובה ביותר שיש היא עבודת יהוה בשירות מלא.‏ אני יכולה לומר בביטחון מלא שאף פעם לא היה חסר לי דבר.‏ יהוה דאג באהבה רבה לבעלי ולי,‏ הן מבחינה רוחנית והן מבחינה פיסית.‏ מניסיוני האישי אני יכולה להבין מדוע מחבר התהלים כתב:‏ ”‏מה אשיב ליהוה,‏ כל תגמולוהי עלי?‏”‏ (‏תהלים קט״ז:‏12‏)‏.‏

‏[‏תמונה בעמוד 26]‏

קָרָלָמְבּוֹס ואני היינו כל הזמן ביחד

‏[‏תמונה בעמוד 27]‏

בעלי במשרדו בסניף

‏[‏תמונה בעמוד 28]‏

שירות בית־אל הוא בעיניי כבוד גדול