”כל ערום יעשה בדעת”
”כל ערום יעשה בדעת”
ההדרכה מדבר־אלוהים, המקרא, ’נחמדה מזהב ומפז רב’ (תהלים י״ט:8–11). מדוע? משום ש”תורת חכם [יהוה] מקור חיים, לסור ממוקשי [מלכודות] מוות” (משלי י״ג:14). יישום עצות המקרא לא רק משפר את איכות חיינו אלא גם מסייע לנו להישמר מן המלכודות המאיימות עלינו. עד כמה חשוב לבקש ידע מתוך כתבי־הקודש ולחיות בהתאם לו!
במשלי י״ג:15–25 יעץ שלמה המלך עצות הנותנות לנו את הכלים לפעול על־פי הידע שאנו רוכשים למען נהנה מחיים טובים יותר ומאריכות ימים. * במשלים קצרים מראה שלמה כיצד דבר־אלוהים מסייע לנו לשאת חן בעיני הזולת, לבצע נאמנה את שירותנו, לאמץ גישה נכונה ביחס למוסר ולברור את חברינו בתבונה. עוד מדבר שלמה על החוכמה להניח ירושה לצאצאינו ולחנך אותם באהבה.
שכל טוב יתן חן
”שכל טוב יתן חן”, אומר שלמה, ”ודרך בוגדים איתן” (משלי י״ג:15). הצירוף ”שכל טוב”, דהיינו הבנה טובה, ”מצביע על פיקחות, שיקול דעת מהימן ודעות נבונות”, נאמר בספר עיון אחד. אדם בעל תכונות אלה אינו מתקשה למצוא חן בעיני אחרים.
שים לב לתובנה שהפגין השליח פאולוס ביחסו לאחיו לאמונה פילימון כששלח אליו חזרה את עבדו הנמלט אוניסימוס, אשר הפך קודם לכן למשיחי. פאולוס האיץ בפילימון לקבל את אוניסימוס בסבר פנים יפות, כפי שהיה מקבל את השליח עצמו. פאולוס אף הציע לכסות מכיסו את חובותיו של אוניסימוס לפילימון. פאולוס יכול היה להשתמש בסמכותו ולצוות על פילימון לנהוג כשורה. אלא שהשליח בחר לטפל במצב בטקט ובצורה אוהבת. בעשותו כן, ידע פאולוס בביטחון מלא כי כך יזכה לשיתוף פעולה מצד פילימון ויניע אותו לעשות אף מעל הנדרש. האין זה מן הראוי שגם אנו ננהג כך באחינו לאמונה? (פילימון 8–21).
לעומת זאת, דרך בוגדים איתן, כלומר, קשה. מה הכוונה? לדברי חוקר אחד, מילה זו משמעה ”חזק או נוקשה ועניינה בהתנהגותו הקשוחה של הרשע... איש הדבק בדרכיו הרעות, קשוח בהליכותיו ואדיש להדרכה נבונה מפי אחרים, סופו אבדון”.
שלמה מוסיף ואומר: ”כל ערום [פיקח] יעשה בדעת, וכסיל יפרוש איוולת” (משלי י״ג:16). הערום אינו נוכל. העורמה כאן קשורה לדעת ומזוהה עם אדם פיקח המקדים מחשבה למעשה. הפיקח חושך שפתיו גם אם מטיחים בו ביקורת לא־הוגנת או אפילו עלבונות. הוא מתפלל לאלוהים שיעזור לו לגלות את פרי רוח הקודש לבל יצא מכליו (גלטים ה׳:22, 23). הפיקח אינו מרשה לאדם אחר או למצב כלשהו לשלוט בו. אדרבה, הוא שומר על ריסון עצמי ונמנע ממריבות שאליהן נקלע תמיד אדם הממהר להתפרץ בזעם לנוכח כל פגיעה.
הפיקח עושה בדעת גם בקבלת החלטות. הוא יודע שהחלטות נבונות אינן מתקבלות בדרך כלל בניחושים, בכניעה לרגשות ובשחייה עם הזרם. על כן, הוא מקדיש מזמנו כדי לבחון את המצב הנתון, מלקט את כל העובדות ומברר אילו אפשרויות פתוחות בפניו. אחר כך הוא בודק בכתבי־הקודש ומחליט אילו חוקים או עקרונות מקראיים נוגעים לדבר. דרכו של אדם כזה תיוותר ישרה (משלי ג׳:5, 6).
”ציר אמונים מַרְפֵּא”
בתור עדי־יהוה מופקדת בידינו האחריות להכריז את בשורת אלוהים. מילות המשל הבא מסייעות לנו לבצע נאמנה את שליחותנו. הכתוב אומר: ”מלאך [שליח] רשע ייפול ברע, וציר אמונים מַרְפֵּא” (משלי י״ג:17).
הדגש כאן הוא בתכונות השליח. מה אם האיש מסלף או משנה ברשעותו את המסר שעליו למסור? האם לא ייענש על כך? חשוב על גיחזי, משרתו של אלישע, אשר מסר בחמדנותו מסר כוזב לנעמן שר צבא ארם. כתוצאה מכך, באה עליו הצרעת שממנה נרפא נעמן (מלכים ב׳. ה׳:20–27). מה אם השליח מפר את נאמנותו וחדל להכריז את המסר? ”[אם] לא דיברת להזהיר רשע מדרכו”, אומר המקרא, ”הוא רשע בעוונו ימות, ודמו מידך אבקש” (יחזקאל ל״ג:8).
מאידך, הצִיר הנאמן הוא מַרְפֵּא לעצמו ולשומעיו. פאולוס קרא לטימותיאוס: ”השגח על עצמך ושית לבך להוראה. התמד בזה, כי בעשותך כן תושיע גם את עצמך וגם את השומעים אליך” (טימותיאוס א׳. ד׳:16). חשוב על המרפא שמביאה עימה הכרזה מסורה של בשורת המלכות. בשורה זו מעוררת אנשים שלבם נכון ומוליכה אותם אל האמת ההופכת אותם לבני חורין (יוחנן ח׳:32). גם אם לא יטו לו אוזן קשבת, השליח המסור ’יציל את נפשו’ (יחזקאל ל״ג:9). אל נזניח את אחריותנו לבשר (קורינתים א׳. ט׳:16). נקפיד ’להכריז את הדבר’ ולעולם לא ננסה לרכך את המסר או להמתיק אותו בעמדות פשרניות (טימותיאוס ב׳. ד׳:2).
”שומר תוכחת יכובד”
האם הפיקח יתרעם על כל עצה מועילה? במשלי י״ג:18 נאמר: ”רֵיש וקלון פורע מוסר, ושומר תוכחת יכובד”. מן החוכמה לקבל בברכה גם תוכחה לא־קרואה. עצה מבוססת עשויה להיות מועילה ביותר גם אם אין אנו מודעים לנחיצותה. קבלת העצה תוכל לחסוך מאיתנו דאבון לב ולעזור לנו להימנע מאסון. מי שאינו שם לב לדברי מוסר יביא על עצמו קלון.
שבחים ראויים מרוממים את רוחנו ומחזקים את ידינו. אך עלינו גם לצפות לתוכחה ולקבל אותה ברוח טובה. תן דעתך לשתי האיגרות ששלח פאולוס אל טימותיאוס. לצד שבחים על נאמנותו, רצופות האיגרות עצות אל טימותיאוס. פאולוס לא קימץ בעצותיו אל טימותיאוס הצעיר אלא הדריך אותו בנושאים שונים כגון דבקות באמונה ושמירה על מצפון ישר, יחסים עם חברי הקהילה, טיפוח מסירות לאלוהים והסתפקות עצמית, מתן הדרכה לאחרים, התנגדות לכפירה וביצוע שירותו. מוטב שבני קהילה צעירים יבקשו הדרכה מצד אחים מנוסים יותר ויקדמו אותה בברכה.
’לך את חכמים’
”תאווה נהיָה [המתממשת] תֶעֱרב לנָפש” אומר המלך החכם, ”ותועבת כסילים סור מרע” (משלי י״ג:19). בעניין משמעות המשל, אומר ספר עיון אחד: ”כאשר מטרה מושגת או משאלה מתממשת, האדם כולו מתמלא בתחושת סיפוק. ... הואיל והגשמת יעדים היא חוויה מהנה מאין כמוה, הרי שההתרחקות מן הרע היא תועבה לכסילים. אין להם דרך אחרת לממש את תאוותיהם כי אם בשיטות פסולות, ואם יסורו מרע תימנע מהם ההנאה הגלומה במימוש מאווייהם”. עד כמה חשוב לטפח רצונות הולמים!
לאנשים שאנו נמצאים בחברתם נודעת השפעה ניכרת על מחשבותינו ועל מה ששנוא ואהוב עלינו. שלמה ציין אמת ששיני הזמן לא כרסמו בה: ”הולך את חכמים יחכם, ורועה כסילים יֵרוֹע” (משלי י״ג:20). האנשים שאיתם אנו מתרועעים — אם בבילויים ואם דרך האינטרנט או בחומר הקריאה שלנו — משפיעים על מי שאנו היום ועל מי שנהיה בעתיד. עד כמה חשוב לברור ידידים בתבונה!
’להנחיל נחלה’
”חטאים תְרַדֵף רעה”, אומר מלך ישראל, ”ואת צדיקים ישלם טוב” (משלי י״ג:21). רודף צדקה יבוא על שכרו, משום שיהוה דואג לצדיקים (תהלים ל״ז:25). עם זאת, עלינו להכיר בעובדה ש”עת ופגע יקרה את כולם” (קהלת ט׳:11). הניתן להיערך לאסונות הניחתים בפתאומיות?
”[איש] טוב ינחיל [יניח נחלה] בני בנים”, מציין שלמה (משלי י״ג:22). עד כמה יקרה הנחלה שמותירים הורים אשר עוזרים לילדיהם לרכוש את דעת יהוה ולרקום עימו יחסים טובים! אך האם לא יהיה זה נבון לדאוג מראש, אם אפשר, לרווחתה החומרית של המשפחה למקרה שאחד ההורים ימות בטרם עת? במקומות רבים ראשי משפחה רוכשים פוליסת ביטוח, עורכים צוואה חוקית ופותחים תוכניות חיסכון.
מה ניתן לומר על נחלת הרשעים? ”וצפוּן לצדיק חֵיל [עושר] חוטא”, מוסיף שלמה (משלי י״ג:22). בנוסף ליתרונות מסוימים בימינו, מילים אלו יתאמתו שעה שיהוה יקיים את הבטחתו לברוא ’שמים חדשים וארץ חדשה’ אשר ”צדק ישכון בם” (פטרוס ב׳. ג׳:13). הרשעים יימחו מעל פני האדמה ”וענווים יירשו ארץ” (תהלים ל״ז:11).
הפיקח יעשה בדעת גם אם נכסיו דלים. ”רב אוכל נִיר ראשים”, אומר משלי י״ג:23, זאת אומרת, שדה חרוש של עניים יצמיח תבואה רבה. ”ויש נספֶּה בלא משפט [כושר שיפוט]”. המעט מניב הרבה בדֵי עמל ובברכת אלוהים. ואולם, בהיעדר צדק, שיפוט לא־הוגן עלול להביא לכך שעושר רב ייספה, כלומר, יכלה.
”שיחרו מוסר”
בני אדם לא־מושלמים זקוקים מילדותם למוסר. ”חושך שבטו שונא בנו”, אומר מלך ישראל, ”ואוהבוֹ שִיחֲרוֹ מוסר” (משלי י״ג:24).
שבט הוא סמל לסמכות. במשלי י״ג:24 מסמל השבט את סמכות ההורים. על־פי ההקשר, השימוש בשבט המוסר אינו מצביע בהכרח על ענישה גופנית. המילה באה לציין את אמצעי התיקון, תהא צורתו אשר תהא. ילד אחד די לו בגערה הנאמרת בנועם כדי לתקן התנהגות לא־הולמת. ילד אחר אולי זקוק לתוכחה חריפה יותר. במשלי י״ז:10 נאמר: ”תֵחת [תחדור] גערה במבין מהכות כסיל מאה”, דהיינו, גערה חודרת עמוק יותר בלב איש נבון מאשר מאה מכות בכסיל.
על ההורים תמיד להטיל מוסר באהבה ובחוכמה כשטובת הילדים עומדת לנגד עיניהם. אב אוהב אינו מתעלם ממגרעות בנו. אדרבה, הוא משחר להן כדי שיוסרו לפני שיכו שורשים. כמובן, הורה אוהב מיישם את דברי פאולוס: ”ואתם האבות, אל תכעיסו את בניכם, אלא גדלו אותם במוסר יהוה ובתוכחתו” (אפסים ו׳:4).
מה יקרה אם ההורה מתירני ואינו מתקן את הילד כנדרש? האם יזכה בעתיד להכרת טובה מצד הילד על מתירנותו? לא ולא! (משלי כ״ט:21) המקרא מצהיר: ”נער משולח מביש אמו” (משלי כ״ט:15). אי הפעלת הסמכות ההורית מעידה על אדישות ועל חוסר אהבה. לעומת זאת, השלטת סמכות בדרכי נועם אך בנחישות משקפת התעניינות ואהבה.
הפיקח והישר הפועל על־פי ידע מדויק, יבורך. שלמה מבטיח לנו: ”צדיק אוכל לשובע נפשו, ובטן רשעים תחסר” (משלי י״ג:25). יהוה יודע מה טוב בשבילנו בכל תחומי החיים — במשפחה, ביחסים עם הזולת, בשירות או בשעה שאנו מקבלים מוסר. אם ננהג בתבונה וניישם את העצות המצויות בדברו, נהנה ללא ספק מדרך החיים הטובה מכול.
[הערת שוליים]
^ ס׳ 3 לדיון במשלי י״ג:1–14, ראה המצפה מ־15 בספטמבר 2003, עמודים 21–25.
[תמונה בעמוד 28]
הפיקח חושך שפתיו אם מטיחים בו ביקורת לא־הוגנת
[תמונה בעמוד 29]
מבשר מלכות מסור יראה פרי רב בעמלו
[תמונה בכמוד 30]
השבחים מחזקים את ידינו, אך עלינו גם לקבל תוכחה ברוח טובה
[תמונה בעמוד 31]
הורה אוהב לא יתעלם ממגרעות בנו