רצח במהלך מישתה יום־הולדת
אהוד שובר את עול הנוגש
זהו סיפור אמיתי של אומץ לב ומהלכים טקטיים. הכול קרה לפני כ־000,3 שנה. הפרשה המקראית נפתחת במילים: ”ויוסיפו בני ישראל לעשות הרע בעיני יהוה. ויחזק יהוה את עגלון מלך מואב על ישראל, על כי עשו את הרע בעיני יהוה. ויאסוף אליו את בני עמון ועמלק. וילך ויך את ישראל ויירשו את עיר התמרים. ויעבדו בני ישראל את עגלון מלך מואב שמונה עשרה שנה” (שופטים ג׳:12–14).
מואב שכנה ממזרח לנהר הירדן ולים המלח. המואבים חצו את הנהר ותפסו את אזור יריחו — ”עיר התמרים” — ובתוך כך שיעבדו את בני ישראל (דברים ל״ד:3). עגלון מלך מואב, ”איש בריא [שמן] מאוד” הטיל על בני ישראל מיסים כבדים ומשפילים קרוב לעשרים שנה (שופטים ג׳:17). אך תביעותיו למיסים זימנו את ההזדמנות לשים קץ לחייו של אותו עריץ.
הכתוב מוסר: ”ויזעקו בני־ישראל אל יהוה ויקם יהוה להם מושיע את אהוד בן־גרא בן־הימיני איש איטר יד ימינו, וישלחו בני־ישראל בידו מנחה לעגלון מלך מואב” (שופטים ג׳:15). יהוה ודאי דאג לכך שאהוד יגיש את המנחה. לא נמסר אם קודם לכן ביצע אהוד תפקיד זה. ואולם, היערכותו הדקדקנית לפגישה עם עגלון והתכסיסים שנקט מרמזים שאהוד הכיר במידת מה את ארמונו של עגלון וידע מה צפוי לו. לעובדת היותו שמאלי נודעה חשיבות רבה.
מוגבל או לוחם?
המילה ”איטר” משמעה סתום, סגור, אסור, ומכאן ש”איטר יד ימינו” פירושו שיד ימינו סתומה, בעלת מום או סגורה. האם יוצא מכך שאהוד היה מוגבל וידו הימנית היתה בעלת מום? שים לב מה אומר המקרא על ”שבע מאות בחור איטר יד ימינו” מבני שבט בנימין. ”כל זה [כל אחד מהם] קולע באבן אל השערה ולא יחטיא”, מציין שופטים כ׳:16. סביר להניח שהם נבחרו בזכות מיומנותם בלחימה. חוקרי מקרא מסוימים סבורים כי ”איטר יד ימינו” משמעו ”מי ששולט בשתי ידיו” (שופטים ג׳:15).
שבט בנימין נודע באנשיו השמאליים. הכתוב בדברי הימים א׳. י״ב:1, 2 מתאר את אנשי בנימין, כ”גיבורים, עוזרי המלחמה, נושקי קשת, מַיְמינים ומַשְמיאלים [שולטים בשתי ידיהם] באבנים ובחיצים בקשת”. כדי לקנות יכולת זו, מציין ספר עיון אחד, ”קשרו את ידיהם הימניות של הילדים הקטנים — ומכאן הביטוי, ’איטר יד ימינו’ — והרגילו אותם להשתמש במיומנות בידיהם השמאליות”. אויבי ישראל אומנו בדרך כלל להתמודד עם לוחמים ימניים. על כן, הכשרה זו לא היתה לעזר בעימות בלתי צפוי עם חייל שמאלי.
”דבר סתר” אל המלך
תחילה הכין אהוד ”חרב” פיפיות קטנה [חדה משני צידיה] למען יוכל להסתירה מתחת לבגדיו. אולי ציפה שיערכו עליו חיפוש. את החרבות מקובל היה לחגור בצדו השמאלי של הגוף, כדי שתהיינה נוחות להישלף ביד ימין. בהיותו שמאלי, חגר אהוד את חרבו ”מתחת למדיו על ירך ימינו”, וקטנים היו הסיכויים ששומרי המלך יחפשו שם. וכך ללא הפרעה ’הקריב את המנחה לעגלון מלך מואב’ (שופטים ג׳:16, 17).
לא ידועים לנו פרטים לגבי מה שהתרחש בתחילת הביקור בארמון. המקרא פשוט מציין: ”ויהי כאשר כילה להקריב את המנחה, וישלח את העם נושאי המנחה” (שופטים ג׳:18). אהוד הגיש את המנחה, ליווה את נושאי המנחה עד למרחק בטוח ממעונו של עגלון, שילח אותם לביתם ושב על עקבותיו. מדוע? האם לקח עימו את האנשים לצורך הגנה או שמא התלוו אליו כנהוג וכמקובל באותם ימים? האם הם פשוט שימשו כסבלים לנשיאת המנחה? האם רצה אהוד שיתרחקו מן המקום לביטחונם האישי בטרם יוציא לפועל את תוכניתו? כך או כך, אהוד האמיץ חזר על עקבותיו בגפו.
”[אהוד] שב מן הפסילים אשר את הגלגל ויאמר: ’דבר סתר לי אליך, המלך’”. כתבי־הקודש אינם מסבירים כיצד עלה בידו להתייצב שנית מול עגלון. הרי הדבר צריך היה לעורר את חשדם של השומרים, לא כן? האם דימו לעצמם שאדם אחד מבני ישראל אינו מהווה איום לאדונם? האם חזרתו יצרה את הרושם שהוא בוגד בבני עמו? בכל מקרה, אהוד רצה להישאר עם המלך ביחידות, וכך היה (שופטים ג׳:19).
הכתוב מוסיף: ”ואהוד בא אליו [אל עגלון] והוא יושב בעליית המְקֵרָה [חדר קריר בעליית הגג] אשר לו לבדו. ויאמר אהוד: ’דבר אלוהים לי אליך’”. אהוד לא התכוון למסר מילולי מאת האלוהים. כוונתו היתה להשתמש בחרבו. ייתכן שהמלך ציפה לשמוע מסר מאת אלוהיו כְּמוֹש, ’וקם מעל הכיסא’. במהירות הבזק שלף אהוד את חרבו ותקע אותה בבטנו של עגלון. החרב כנראה היתה ללא קורת רוחב. ”ויבוא גם הניצב אחר הלהב ויסגור החֵלֶב [השומן] בעד הלהב... , ויצא הפַּרְשְׁדונָה [צואה]”, אם מבעד לפצע או עקב יציאה בלתי רצונית ממעיו של עגלון (שופטים ג׳:20–22).
בריחה חלקה
מבלי לבזבז זמן על הוצאת חרבו, ”ויֵצֵא אהוד המסדרונה, ויסגור דלתות העלייה בעדו ונעל. והוא יצא. ועבדיו [של עגלון] באו ויראו, והנה דלתות העלייה נעולות. ויאמרו: ’אך מסיך הוא את רגליו [עושה את צרכיו] בחדר המְקֵרָה’” (שופטים ג׳:23, 24).
מהו ’המסדרון’ שדרכו נמלט אהוד? ”ביאורה המדויק [של מילה עברית זו] אינו ידוע”, נאמר בספר עיון אחד, אך ”הועלו אפשרויות שונות כגון ’שדרת עמודים’ או ’פרוזדור’”. האם נעל אהוד את הדלתות מבפנים וחמק בדרך אחרת כלשהי? או שמא נעל את הדלתות מבחוץ בעזרת מפתח שנטל מן המלך המת? האם לאחר מכן הלך לו לאיטו וחלף על פני השומרים כמו מאומה לא קרה? כתבי־הקודש אינם מוסרים פרטים. בכל אופן, הדלתות הנעולות לא עוררו מייד את חשדם של עבדי עגלון. הם חשבו לתומם שהמלך עושה את צרכיו.
בעוד עבדי המלך מתמהמהים, נמלט אהוד. אחר כך זימן אליו את בני עמו וקרא: ”רידפו אחריי, כי נתן יהוה את אויביכם, את מואב, בידיכם”. אנשי אהוד לכדו את מעברות הירדן, נקודות בעלות חשיבות אסטרטגית רבה, וחסמו את מנוסתם של המואבים מחוסרי ההנהגה אל מולדתם. ”ויכו את מואב, בעת ההיא כעשרת אלפים איש, כל שמן וכל איש חיל; ולא נמלט איש. ותיכנע מואב ביום ההוא תחת יד ישראל, ותשקוט הארץ שמונים שנה” (שופטים ג׳:25–30).
לקחים עבורנו
אירועי ימי אהוד מלמדים אותנו שעשיית הרע בעיני יהוה גוררת תוצאות הרות אסון. מאידך, יהוה סולח למי ששבים אליו בלב מלא חרטה.
תוכניותיו של אהוד הוכתרו בהצלחה לא בזכות פיקחותו או בשל אוזלת ידו של הצבא שעמד מולו. מטרות אלוהים מתממשות בלי תלות בגורמי אנוש. הסיבה הראשונה במעלה להצלחת אהוד היא תמיכת אלוהים שהרי אהוד פעל בהתאם לרצונו הבלתי מנוצח של יהוה לשחרר את עמו. אלוהים הוא שהקים את אהוד, וכאשר ”הקים יהוה להם [לעמו] שופטים, והיה יהוה עִם השופט” (שופטים ב׳:18; ג׳:15).