המרפא היחידי!
המרפא היחידי!
אלעזר ואחיותיו, מרתא ומרים, מתגוררים בבית עַנְיָה — עיירה השוכנת כשלושה קילומטרים מחוץ לירושלים. באחד הימים, בשעה שידידם ישוע לא היה באזור, חלה אלעזר במחלה אנושה. אחיותיו חוששות מאוד למצבו ושולחות להודיע על כך לישוע. זמן מה לאחר שישוע שומע את הבשורה, הוא יוצא לדרך כדי לראות את אלעזר. בדרך ישוע מספר לתלמידיו שהוא הולך להעיר את אלעזר משינה. התלמידים אינם מבינים אותו בתחילה, אך ישוע מסביר את כוונתו ואומר: ”אלעזר מת” (יוחנן י״א:1–14).
בהגיעו לקברו של אלעזר, ישוע קודם כול מורה להסיר את האבן החוסמת את פתח הקבר. אחרי שהוא מתפלל בקול, הוא מצווה: ”אלעזר, צא החוצה!” ואלעזר יוצא. האיש שהיה מת במשך ארבעה ימים הוקם לתחייה (יוחנן י״א:38–44).
פרשת אלעזר מראה שתחיית המתים היא המרפא הוודאי עבור המתים. אבל, האם נס תחייתו של אלעזר אכן התרחש במציאות? המקרא מציג זאת כאמת לאמיתה. קרא את הפרשה ביוחנן י״א:1–44 ותיווכח בעצמך עד כמה מוחשיים הפרטים המתוארים בה. התוכל להכחיש שזה קרה? הכחשת הדבר אולי תגרום לך להטיל ספק באמיתותם של כל הניסים המתועדים במקרא, לרבות תחייתו של ישוע המשיח. ”ואם המשיח לא קם לתחייה”, אומר המקרא, ”לשווא אמונתכם” (קורינתים א׳. ט״ו:17). תחיית המתים היא עיקר אמונה מקראי יסודי (עברים ו׳:1, 2). אך מה משמעות המונח ”תחיית המתים”?
מהי ”תחיית המתים”?
המונחים ”תחייה” או ”תחיית המתים” מופיעים יותר מ־40 פעם בכתבי־הקודש היווניים. הם מתורגמים ממילה יוונית שמשמעה המילולי הוא ”קימה”. אך מה יוקם לתחייה לאחר המוות? לא ייתכן שזהו הגוף שנרקב ושב אל עפר האדמה. מה שיוקם לתחייה אינו אותו הגוף אלא אותו האדם שמת. אם כן, התחייה כרוכה בהשבת דפוסי החיים של האדם — תכונותיו, תולדות חייו ופרטים המרכיבים את זהותו.
ליהוה אלוהים זיכרון מושלם ואין לו שום קושי לזכור את דפוסי החיים של שוכני העפר (ישעיהו מ׳:26). כבורא החיים, יכול יהוה בנקל להשיב לחיים את אותו האדם בגוף חדש (תהלים ל״ו:10). יתרה מזו, המקרא מצהיר שיהוה אלוהים ’נכסף’ — משתוקק וחפץ בכל לבו — להקים את המתים לתחייה (איוב י״ד:14, 15). עד כמה משמח לדעת שיהוה לא רק מסוגל להשיב את האדם לחיים, אלא אף נכסף לעשות זאת!
גם לישוע המשיח תפקיד מרכזי בתחיית המתים. קצת יותר משנה לאחר תחילת שירותו, אמר: ”כשם שהאב מעיר ומחיה את המתים, כן גם הבן מחיה את מי שהוא רוצה” (יוחנן ה׳:21). האין סיפור תחייתו של אלעזר ממחיש שיש לישוע המשיח הכוח וכן הרצון להקים את המתים לתחייה?
ומה לגבי הרעיון שמשהו בנו ממשיך להתקיים אחרי המוות? למעשה, האמונה בתחיית המתים והאמונה בהישארות הנפש סותרות זו את זו. אם משהו בתוכנו ממשיך להתקיים אחרי המוות, מדוע יש צורך בכלל בתחיית המתים? מרתא, אחותו של אלעזר, לא האמינה שאחיה המשיך לחיות בתחום רוחני כלשהו לאחר מותו. היא האמינה בתחיית המתים. כאשר ישוע הבטיח לה: ”אחיך יקום”, השיבה לו: ”אני יודעת שהוא יקום בתחייה ביום האחרון” (יוחנן י״א:23, 24). ולאחר שהוקם לתחייה, לא סיפר אלעזר אי אלו חוויות שעברו עליו לאחר מותו. הוא היה מת. ”המתים אינם יודעים מאומה”, אומר המקרא. ”אין מעשה וחשבון ודעת וחוכמה בשאול [הקבר המשותף של האנושות], אשר אתה הולך שמה” (קהלת ט׳:5, 10).
הואיל וכך, המרפא היחידי למוות לפי המקרא הוא תחיית המתים. אבל מי מבין אינספור שוכני העפר יקומו לתחייה, והיכן?
מי יקומו לתחייה?
”תבוא שעה שכל שוכני קבר ישמעו את קולו [של ישוע], ויצאו”, אמר ישוע * (יוחנן ה׳:28, 29). בהתאם להבטחה זו, כל מי ששמורים בזכרונו של יהוה יקומו לתחייה. השאלה היא מי מכל שוכני הקבר שמורים בזכרונו של אלוהים וממתינים לתחייה?
בספר עברים פרק י״א מצויה רשימה של גברים ונשים ששירתו את אלוהים בנאמנות. הללו וכן משרתי אלוהים נאמנים שמתו בשנים האחרונות יימנו בין אלה שיקומו לתחייה. ומה באשר לאנשים שלא עמדו באמות המידה הצודקות של אלוהים, אולי מחוסר ידע? האם אלוהים זוכר גם אותם? כן, רבים מהם שמורים בזכרונו של אלוהים, וזאת לאור הבטחת המקרא: ”שתהיה תחייה הן של הצדיקים והן של הרשעים” (מעשי השליחים כ״ד:15).
ואולם, לא כל מי שחי אי פעם יקום לתחייה. ”אם נחטא בזדון לאחר שקיבלנו את ידיעת האמת”, מציין המקרא, ”לא יישאר עוד קורבן לכפר על חטאים, אלא ציפיית חרדה לדין” (עברים י׳:26, 27). יש שחטאו חטאים שאין עליהם מחילה. הם אינם נמצאים בהאדס או בשאול (הקבר המשותף של האנושות) כי אם בגיהינום, מקום סמלי לתיאור אבדון עולם (מתי כ״ג:33). בכל אופן, עלינו להיזהר פן נשפוט אם אדם זה או אחר יקום לתחייה אם לאו. משפט זה נתון בידי אלוהים. הוא יודע מי בשאול ומי בגיהינום. ובאשר לנו, כדאי שנתווה את חיינו בהתאם לרצון אלוהים.
מי יזכו לתחייה שמימית?
תחייתו של ישוע המשיח הייתה תחייה מיוחדת במינה. ”הוא הומת בבשרו, אך הָחֳיה ברוח” (פטרוס א׳. ג׳:18). איש לא התנסה לפניו בתחייה כזו. ישוע אמר בעצמו: ”איש לא עלה השמיימה מלבד זה שירד מן השמיים — בן האדם” (יוחנן ג׳:13). ואכן, בן האדם היה הראשון שהוקם לתחייה כיצור רוחני (מעשי השליחים כ״ו:23). אחריו נועדו להתנסות בתחייה זו גם אחרים. הכתובים מוסרים: ”כל אחד כסדרו: הראשון הוא המשיח; אחרי כן, בבואו [”בנוכחותו”, ע״ח], השייכים למשיח” (קורינתים א׳. ט״ו:23).
קבוצה קטנה של אנשים — ”השייכים למשיח” — יקומו לתחייה שמימית למטרה מיוחדת (רומים ו׳:5). הם ”ימלכו על הארץ” עם המשיח (ההתגלות ה׳:9, 10). בנוסף לכך, הם ישמשו ככוהנים במובן זה שתהיה להם יד בסילוק השפעות החטא שירשה האנושות מאדם הראשון (רומים ה׳:12). מספרם של מי שמשרתים עם ישוע כמלכים וכוהנים הוא 000,144 (ההתגלות י״ד:1, 3). איזה גוף הם לובשים בתחייתם? ”גוף רוחני”, מציין המקרא. כך יוכלו לחיות בשמיים (קורינתים א׳. ט״ו:35, 38, 42–45).
מתי מתרחשת התחייה השמימית? הכתוב בקורינתים א׳. ט״ו:23 (ע״ח) משיב על כך: ”בנוכחותו [של המשיח]”. מאורעות העולם מאז 1914 מעידים בבירור שנוכחותו של המשיח ו”סיום הסדר העולמי” החלו בשנה זו (מתי כ״ד:3–7, ע״ח). מכאן המסקנה שתקומתם של המשיחיים הנאמנים לחיים שמימיים כבר החלה, הגם שהיא כמובן סמויה מעין האדם. משמעות הדבר היא שהשליחים והמשיחיים הקדומים כבר הוקמו לתחייה שמימית. ומה לגבי המשיחיים בני זמננו המחזיקים בתקווה הבטוחה מאת אלוהים למלוך עם המשיח בשמיים? הם מוקמים ”כהרף עין”, כלומר, מייד אחרי מותם (קורינתים א׳. ט״ו:52). התחייה של חברי הקבוצה הקטנה בת 000,144 איש מתרחשת לפני תחייתם של אינספור האנשים שיוקמו לחיים עלי אדמות, ולכן היא נקראת ה”תחייה הראשונה” (ההתגלות כ׳:6).
מי יוקמו לתחייה עלי אדמות?
לפי המקרא רוב רובם של המתים יוקמו לתחייה עלי אדמות (תהלים ל״ז:29; מתי ו׳:10). השליח יוחנן ראה חזון עוצר נשימה בנוגע לתחייה, ותיאר אותו באלה המילים: ”הים נתן את המתים אשר בו, מוות ושאול נתנו את מתיהם, ואיש איש נשפטו לפי מעשיהם. המוות והשאול הושלכו אל אגם האש. זהו המוות השני — אגם האש” (ההתגלות כ׳:11–14). כל מי שנמצאים בהאדס, או בשאול — הקבר המשותף של האנושות — שמורים בזכרונו של אלוהים. כל אחד ואחד מהם ישוחרר מאחיזת המוות (תהלים ט״ז:10; מעשי השליחים ב׳:31). ואיש איש יישפט על סמך המעשים שיעשה אחרי תחייתו. ומה יעלה בגורלם של המוות והשאול? הם יושלכו ל”אגם האש”. פירוש הדבר הוא שהמוות אותו ירש המין האנושי מאדם הראשון לא ישפיע עליו עוד.
רק חשוב על העתיד המאושר שהבטחת התחייה אוצרת בתוכה עבור כל מי שאיבד את אחד מיקיריו! כמה מאושרת הייתה בוודאי האלמנה מנעים לאחר שישוע הקים לתחייה את בנה יחידה! (לוקס ז׳:11–17) ובאשר להורי הנערה בת ה־12, שישוע השיב לחיים, המקרא מספר שהם לא ידעו את נפשם ”מרוב שמחה” (מרקוס ה׳:21–24, 35–42, ע״ח; לוקס ח׳:40–42, 49–56). בעולם החדש שמבטיח אלוהים תהיה זו שמחה גדולה לקבל את פני היקירים שישובו מן המתים.
כיצד ידיעת האמת אודות התחייה יכולה להשפיע עלינו? ”רוב האנשים חוששים מפני המוות ומנסים להימנע מלחשוב על כך”, מציינת האנציקלופדיה מטעם וורלד בּוּק (אנג׳). מדוע? משום שלמרבית האנשים המוות הוא מסתורין — משהו לא ידוע שיש לחשוש מפניו. ידיעת האמת בנוגע למצב המתים ותקוות התחייה יכולות להפיח בנו אומץ אם נצטרך לעמוד פנים אל פנים מול ”האויב האחרון... המוות” (קורינתים א׳. ט״ו:26). ידע זה גם מקל עלינו לשאת את הכאב בלכתו של חבר טוב או קרוב משפחה.
מתי תחל התחייה הארצית? הארץ שטופה כיום במעשי אלימות, סכסוכים, שפיכות דמים וזיהום. אם המתים יקומו לתחייה בעולם כזה, אין ספק כי זו תהיה שמחה קצרת ימים. אבל הבורא מבטיח להביא בקרוב קץ לעולם הנוכחי הנמצא בשליטת השטן (משלי ב׳:21, 22; דניאל ב׳:44; יוחנן א׳. ה׳:19, ע״ח). מטרתו של אלוהים כלפי כדור־הארץ עומדת להתממש. באותה עת, בעולם החדש והשליו שיכונן אלוהים, מיליארדים הישנים עתה את שנת המוות יקיצו וישובו לחיים.
[הערת שוליים]
^ ס׳ 12 המקרא שוב ושוב מצביע על הקשר בין תקוות התחייה לבין זכרונו של יהוה. איוב הנאמן אמר ליהוה: ”מי ייתן... [ו]תשית לי חוק ותזכרני!” (איוב י״ד:13) ישוע דיבר על תחייתם של ”שוכני קבר”. המילה היוונית לקבר היא מְנֶמֶיוֹן, והיא קשורה למילה הלטינית מונומנטום. ממנה באה המילה מונומנט שמשמעה מצבת זיכרון. השימוש במילה זיכרון הוא שימוש הולם מפני שיהוה זוכר כל פרט ופרט מן המתים שבכוונתו להקים לתחייה.
[תמונה בעמוד 7]
רובם המכריע של המתים יוקמו לתחייה עלי אדמות