סיפור חיים

רציתי להיות שליחה ויהוה בירך אותי בשפע

סיפורה של שילה וינפילד דה קונססאו

שליחה ששירתה באפריקה וביקרה אותנו סיפרה לנו שבארץ שליחותה כולם מזמינים אותה ומקשיבים בתשומת לב לבשורת מלכות האלוהים.‏ ’‏אני כל כך רוצה לשרת בשטח כזה!‏’‏,‏ חשבתי לעצמי.‏ אותה שיחה נטעה בי את הרצון להיות שליחה.‏ הייתי אז בת 13.‏

משפחתנו התחילה ללמוד על יהוה הרבה לפני כן.‏ גרנו בעיר הֶמֶל הֶמְסְטֶד שמחוץ ללונדון רבתי,‏ אנגליה.‏ בוקר אחד בשנת 1939,‏ הקישו שני גברים לבושים למשעי על דלת ביתנו.‏ הם היו עדי־​יהוה.‏ נולדתי שנה קודם לכן,‏ ואינני זוכרת את הביקור.‏ כדי להיפטר מהאחים,‏ אמרה להם אימי שאבי אולי יתעניין אבל הוא לא יחזור הביתה לפני תשע בערב.‏ תארו לכם עד כמה הופתעה כאשר הם חזרו באותו הערב!‏ לאחר שאבי,‏ הנרי וינפילד,‏ וידא מה עמדתם הפוליטית והלאומנית,‏ הוא הזמין אותם פנימה והסכים לקבל מהם שיעורי מקרא.‏ הוא התקדם בצעדי ענק ונטבל.‏ כעבור מספר שנים התחילה גם אימי קת’‏לין ללמוד את המקרא.‏ היא נטבלה ב־​1946.‏

בשנת 1948 התחלתי לבשר בקביעות את בשורת מלכות האלוהים.‏ חשבתי לעצמי שאני צריכה שעון כדי לדווח במדויק על השעות שאני מקדישה בשירות.‏ כילדים,‏ אם התנהגנו יפה קיבלנו מדי יום שבת מטבע בשווי 6 פני.‏ את דמי הכיס האלה חסכתי כמעט שנתיים כדי לקנות את השעון הזול ביותר שהיה  בזמנו.‏ אבל ריי,‏ הצעיר מבין שני אחיי,‏ תמיד ביקש מאבי שתי מטבעות — כל אחת בשווי 3 פני.‏ יום אחד הוא התעקש כל כך לקבל שתי מטבעות שאבי ממש התרגז.‏ ריי התחיל לבכות ואמר שהוא צריך שתי מטבעות בגלל איזה סוד שיש בינו לבין יהוה.‏ לבסוף הסביר:‏ ”‏מטבע אחת של 3 פני היא לתיבת התרומות והשנייה בשבילי”‏.‏ אימי הזילה דמעות שמחה,‏ אבי מיהר לפרוט לו את המטבע לשתי מטבעות ואני למדתי עד כמה חשוב לתמוך כספית בפעילות למען המלכות.‏

בערך באותה תקופה נערך אבי לעבור אל מקום שיש בו צורך גדול יותר במבשרי מלכות.‏ ב־​1949 מכר את החווה ואת מאגר החול והחצץ שהיה לו והתחיל לשרת כחלוץ,‏ כינוי לעד־​יהוה המבשר בשירות מורחב.‏ נטבלתי ב־24 בספטמבר 1950 כסמל לכך שהקדשתי את חיי ליהוה.‏ מאז ואילך שירתתי בחופשות הקיץ כחלוצת חופשה (‏היום חלוצה עוזרת)‏,‏ והקדשתי 100 שעות בחודש להכרזת הבשורה.‏ אבל זאת הייתה רק ההתחלה.‏ עד מהרה בער בלבי הרצון לעשות יותר כדי לקדם את עבודת אלוהים הטהורה.‏

שאיפתי להיות שליחה

ב־​1951 נשלח אבי לשרת בבִּידֶפֶרד שבצפון מחוז דֶבוֹן.‏ זמן קצר אחרי הגעתנו,‏ ביקרה בקהילה שלנו השליחה ששירתה באפריקה,‏ אותה הזכרתי בהתחלה.‏ לאחר ביקורה שאיפתי להיות שליחה עמדה לנגד עיניי בכל החלטה והחלטה שעשיתי.‏ המורים בבית־​הספר ידעו שזאת מטרתי ועשו הכול כדי להניא אותי מכך,‏ בתקווה שאבחר בקריירה חילונית.‏ ביום האחרון ללימודיי כשהלכתי לחדר המורים כדי להודות להם ולהיפרד מהם,‏ אמר לי אחד מהמורים:‏ ”‏ברכותיי!‏ את התלמידה היחידה שבאמת יודעת מה היא רוצה לעשות בחיים.‏ אנו מאחלים לך שתגשימי את מטרתך”‏.‏

מבלי לבזבז זמן מצאתי עבודה במשרה חלקית וב־1 בדצמבר 1955 התחלתי לשרת כחלוצה רגילה.‏ לאחר זמן מה התחילו גם אימי ואחיי לשרת כחלוצים,‏ כך שלמשך מספר שנים כל משפחתי הייתה בשירות מורחב.‏

לאירלנד

כעבור שנה הוזמנתי לשרת באירלנד.‏ היה זה צעד נוסף לקראת הגשמת מטרתי להיות שליחה.‏ בפברואר 1957 הגעתי לקורק שבדרום אירלנד עם עוד שתי חלוצות צעירות — ג׳וּן נפיאר ובריל בַּרְקֶר.‏

שירות השדה באירלנד היה קשה.‏ הכנסייה הקתולית התנגדה מאוד לפעילות שלנו.‏ כאשר יצאנו לבשר בבתי דירות או בשכונה,‏ וידאנו קודם לכן שתהיה לנו דרך מילוט במקרה שנצטרך לעזוב את המקום במהירות.‏ נהגנו  להחביא את האופניים שלנו במרחק מה,‏ אך לא אחת קרה שמישהו מצא אותם וחתך את הצמיגים או הוציא מהם את האוויר.‏

פעם אחת כאשר בריל ואני בישרנו בשכונת מגורים גדולה,‏ התחילה קבוצה של ילדים לקלל אותנו,‏ לצעוק עלינו ולהשליך עלינו אבנים.‏ החלטנו להיכנס לחנות,‏ שהייתה חלק מבית פרטי ושמכרו בה חלב.‏ בחוץ נוצרה התקהלות.‏ בריל אהבה חלב,‏ ולכן שתתה לאיטה שתיים או שלוש כוסות בתקווה שהאספסוף יתפזר.‏ אבל הוא לא התפזר.‏ פתאום נכנס לחנות כומר צעיר.‏ הוא חשב שאנחנו תיירות והציע לערוך לנו סיור במקום.‏ תחילה הוביל אותנו לחדר אחר בבית כדי להתפלל תפילות אחרונות למען קשיש שנטה למות.‏ חיכינו שם בשקט.‏ לבסוף יצאנו מהבית בליווי הכומר.‏ ההמון,‏ שראה שאנו מדברות איתו,‏ עזב את המקום.‏

לגלעד

ב־1958 התקיים בניו־​יורק הכינוס הבינלאומי ”‏רצון אלוהים”‏.‏ אבי התכוון לנסוע,‏ וגם אני רציתי לנסוע אך לא היה לי כסף.‏ באותה תקופה נפטרה סבתי באופן בלתי צפוי והורישה לי 100 לירות שטרלינג.‏ עלות הנסיעה הלוך ושוב הייתה 90 לירות שטרלינג,‏ ולכן מייד הזמנתי לי כרטיסי טיסה.‏

זמן קצר אחרי כן,‏ ביקר אותנו נציג מטעם משרד הסניף של עדי־​יהוה בבריטניה והזמין את כל החלוצים המיוחדים שתכננו לנסוע לכינוס להגיש בקשה ללמוד בגלעד,‏ בית־​ספר ללימוד המקרא ולהכשרת שליחים מייסודה של חברת המצפה.‏ לא האמנתי למשמע אוזניי.‏ הוא חילק טופסי בקשה לכולם חוץ ממני.‏ הייתי צעירה מדי.‏ ביקשתי טופס בקשה,‏ והסברתי לו שעזבתי את מולדתי ולמעשה כבר שירתתי כמו שליחה.‏ כשראה את נחישותי נתן לי טופס.‏ כמה התפללתי להתקבל!‏ התשובה לא איחרה לבוא והוזמנתי לגלעד.‏

לשמחתי הגדולה למדתי בכיתה ה־33 של גלעד עם עוד 81 חלוצים מ־14 מדינות.‏ חמשת חודשי הקורס חלפו ביעף.‏ לקראת סוף הקורס נשא אח נתן ה.‏ נור הרצאה מעודדת בת ארבע שעות.‏ הוא עודד את כל מי שיכולים להישאר רווקים לעשות זאת (‏קורינתים א׳.‏ ז׳:‏37,‏ 38‏)‏.‏ אבל למי שירצו ביום מן הימים להתחתן,‏ הציע לערוך רשימה שבה נציין מה הן דרישותינו מבן זוג מתאים.‏ וכך כשיהיה מועמד כלשהו,‏ נוכל לבחון אותו על־​פי הדרישות הללו.‏

 הרשימה שלי כללה בין היתר את הדרישות הבאות:‏ בעלי לעתיד חייב להיות שליח כמוני ולאהוב את יהוה,‏ לדעת את המקרא טוב יותר ממני,‏ להיות מוכן לוותר על הבאת ילדים לפני הר מגידון כדי שנוכל להמשיך בשירות מורחב,‏ לדבר אנגלית שוטפת ולהיות מבוגר ממני.‏ הרשימה עזרה לי מאוד בתור צעירה בת 20 העומדת להישלח לארץ רחוקה.‏

לברזיל

ביום ראשון ב־2 באוגוסט 1959 סיימנו את הקורס והתבשרנו לאילו ארצות נישלח.‏ וינוּש יַאזֶג’‏יאן,‏ שרה גרקו,‏ ריי ואינגר הטפילד,‏ סוניה ספרינגט,‏ דורין היינז ואני נשלחנו לברזיל.‏ התרגשנו מאוד.‏ בדמיוני ראיתי יערות,‏ נחשים,‏ עצי גומי וילידים אינדיאנים.‏ אבל איזו הפתעה חיכתה לי כשהגעתי!‏ במקום יערות הגשם של האמזונס הגעתי לעיר הבירה דאז,‏ ריו דה ז’‏נֵירו — עיר מודרנית ושטופת שמש.‏

האתגר הראשון שלנו היה ללמוד פורטוגזית.‏ בחודש הראשון למדנו 11 שעות ביום.‏ לאחר שבישרתי בריו וגרתי זמן מה במשרד הסניף של עדי־​יהוה שם,‏ עברתי לבית שליחים בפירסיקבה שבמדינת סאו פאולו,‏ ומאוחר יותר לבית שליחים בפורטוּ אלגרֶה שבמדינת ריו גְרַנְדֶה דוּ סוּל.‏

בתחילת שנת 1963 הוזמנתי לשרת במחלקת תרגום במשרד הסניף.‏ משגיח המחלקה היה פלוריאנו איגנז דה קונססאו,‏ האח שלימד אותנו פורטוגזית כאשר הגענו לברזיל.‏ הוא למד את האמת ב־​1944,‏ כשהיו רק כ־​300 עדים בברזיל,‏ ולמד בכיתה ה־22 של גלעד.‏ יום אחד,‏ לאחר מספר חודשים,‏ ביקש ממני אח קונססאו לחכות לו לפני ארוחת הצהריים כי הוא רוצה לדבר איתי.‏ חששתי בהתחלה.‏ האם עשיתי משהו לא בסדר?‏ כשסוף סוף צילצל הפעמון שבישר על ארוחת הצהריים,‏ שאלתי אותו מה ברצונו לומר לי.‏ ”‏האם תינשאי לי?‏”‏ שאל.‏ הייתי בהלם.‏ ביקשתי שייתן לי זמן לחשוב על כך ומיהרתי לארוחת הצהריים.‏

פלוריאנו לא היה האח הראשון שהתעניין בי,‏ אבל עד לאותו רגע אף אחד לא ענה על הציפיות שלי.‏ אני בטוחה שהרשימה שהכנתי עזרה לי להימנע מלהחליט החלטות מוטעות.‏ הפעם זה היה שונה.‏ פלוריאנו עמד בכל הדרישות!‏ נישאנו ב־15 במאי 1965.‏

בעיות בריאות

היו לנו נישואין מאושרים,‏ למרות הבעיות.‏ אחת מהן הייתה בריאותו של פלוריאנו שהתדרדרה זמן קצר לפני שהתחתנו.‏ שנים קודם לכן,‏ הריאה השמאלית שלו קרסה ובשלב זה החל לסבול מכאבים כחלק מתופעות הלוואי.‏ נאלצנו לעזוב את בית־​אל והתחלנו לשרת כחלוצים מיוחדים בטרזופוליס שבאזור ההררי במדינת ריו דה ז’‏נֵירו.‏ קיווינו שהאקלים שם יעזור לו להחלים.‏

בנוסף,‏ בדצמבר 1965 נודע לנו שאימי חולה בסרטן ומצבה קשה.‏ אומנם התכתבנו באופן קבוע אך לא התראינו שבע שנים.‏ היא מימנה לנו את הנסיעה לאנגליה כדי שנוכל להיפגש.‏ אימי עברה ניתוח אבל הרופאים לא יכלו להסיר את הגידול הסרטני.‏ אף־​על־​פי שהייתה חולה מאוד ומרותקת למיטה,‏ להיטותה להשתתף בפעילות ההטפה לא דעכה.‏ הייתה לה בחדר השינה מכונת כתיבה כדי שידפיסו למענה מכתבים.‏ היא גם בישרה בקצרה למי שביקרו אותה.‏ אימי נפטרה ב־27 בנובמבר 1966.‏ באותו החודש דיווחה על עשר שעות שירות!‏ אבא המשיך לשרת בנאמנות כחלוץ עד ליום מותו בשנת 1979.‏

לאחר פטירת אימי חזרנו למדינת ריו דה ז’‏נֵירו שבברזיל ומאז אנו משרתים שם.‏ בהתחלה התבקשנו לשרת בשירות הנפתי בבירה,‏ אבל נהנינו מזכות משמחת זו לזמן  קצר מפני שפלוריאנו שוב חלה.‏ חזרנו לשרת בטרזופוליס כחלוצים מיוחדים.‏

ב־​1974,‏ לאחר טיפולים כואבים,‏ הסירו הרופאים את הריאה השמאלית של פלוריאנו.‏ באותה עת,‏ נבצר ממנו להמשיך לשמש כמשגיח היושב־​ראש או כחלוץ מיוחד,‏ אבל הוא הצליח לנהל שיעורי מקרא בשעות הביקור בבית־​החולים.‏ עם אחד מתלמידיו,‏ גמלאי אמריקני בשם בוב,‏ התנהלו השיעורים בשפה האנגלית.‏ בוב אימץ את האמת ואחר כך נטבל.‏ פלוריאנו החלים אט אט ומאז הוא משרת כחלוץ רגיל.‏

יהוה מברך את שירותי

במהלך השנים לא הפסקתי לשרת כחלוצה מיוחדת ויהוה בירך את שירותי.‏ בטרזופוליס,‏ הייתה לי זכות נפלאה לעזור ליותר מ־60 איש להקדיש את חייהם ליהוה.‏ ביניהם הייתה אישה בשם ז׳ופירה,‏ שלימדתי אותה גם לקרוא.‏ במשך הזמן לימדתי שמונה מילדיה הבוגרים,‏ וכתוצאה מכך ז׳ופירה ויותר מ־20 מבני משפחתה ומקרוביה הם משרתים פעילים של יהוה.‏ אחד משמש כזקן־​קהילה,‏ שלושה כמשרתים עוזרים ושתיים משרתות כחלוצות.‏

למדתי לשמור על גישה חיובית בכל הנוגע לאפשרות שאדם ירצה ללמוד את האמת.‏ פעם לימדתי אישה צעירה בשם אלזמירה.‏ בעלה אנטוניו איים לשסות בי שני כלבים גדולים אם לא אעזוב מייד את הבית שלהם.‏ מאותו היום שמרתי על קשר מזדמן עם אלזמירה.‏ אך כעבור שבע שנים בערך הסכים אנטוניו שאחדש איתה את הלימודים.‏ עם זאת,‏ הוא עדיין אסר עליי לדבר איתו על המקרא.‏ ביום סגרירי אחד הזמנתי את אנטוניו להשתתף בשיעור.‏ סוף סוף יצא המרצע מן השק — הבעיה הייתה שהוא לא ידע קרוא וכתוב.‏ לכן,‏ פלוריאנו ואחרים לימדו אותו את המקרא וגם קרוא וכתוב.‏ כיום אלזמירה ואנטוניו הם אחים טבולים.‏ אנטוניו תורם מאוד בקהילה ויוצא עם צעירים רבים לשירות השדה.‏

סיפרתי רק על קצה המזלג את מה שחווינו במשך יותר מ־20 שנות שירות בטרזופוליס.‏ בתחילת שנת 1988 קיבלנו משימה חדשה — לעבור לעיר ניטרוי.‏ שירתנו שם במשך חמש שנים,‏ ולאחר מכן עברנו לסנטו אליישו.‏ אחר כך הועברנו לקהילת ז׳פואיבה,‏ עיר בלב ריו דה ז’‏נֵירו,‏ והייתה לנו הזכות לייסד את קהילת ריברה.‏

חיים פשוטים אך מבורכים

במהלך השנים הייתה לפלוריאנו ולי הזכות לעזור ליותר מ־300 איש להקדיש את חייהם ליהוה.‏ נכון להיום כמה מהם משרתים בסניף וכמה משרתים כחלוצים,‏ כזקני־​קהילה וכמשרתים עוזרים.‏ אני אסירת תודה לאלוהים על כך שהשתמש בנו בעזרת רוח הקודש לעזור לכל כך הרבה אנשים!‏ (‏מרקוס י׳:‏29,‏ 30‏)‏.‏

פלוריאנו מתמודד עם בעיות בריאות רציניות.‏ אולם למרות מצבו הוא תמיד נאמן,‏ מלא שמחה ובוטח ביהוה.‏ הרבה פעמים הוא אומר:‏ ”‏האושר היום אינו נובע מחיים נטולי בעיות,‏ אלא מהעזרה שיהוה מגיש לנו להתמודד עם הבעיות”‏ (‏תהלים ל״ד:‏20‏)‏.‏

בשנת 2003 התגלה אצלי גידול סרטני בעין שמאל.‏ נותחתי,‏ ובעקבות כך יש לי עין תותבת שצריך לנקותה פעמים רבות ביום.‏ אף־​על־​פי־​כן,‏ יהוה מברך אותי ונוסך בי כוח להמשיך לשרת אותו כחלוצה מיוחדת.‏

ניהלתי חיי פשטות מבחינה חומרית.‏ בכל זאת,‏ יהוה תמיד בירך את שירותי ותודות לו אני עשירה מבחינה רוחנית.‏ את מה שאמרה השליחה בנוגע להטפת הבשורה באפריקה אוכל לומר על שירותנו בברזיל.‏ רציתי להיות שליחה ויהוה באמת בירך אותי בשפע!‏

‏[‏תמונה בעמוד 9]‏

עם משפחתי,‏ 1953

‏[‏תמונה בעמוד 9]‏

מבשרת באירלנד,‏ 1957

‏[‏תמונה בעמוד 10]‏

ברזיל,‏ 1959,‏ עם שליחות אחרות.‏ משמאל לימין:‏ אני,‏ אינגר הטפילד,‏ דורין היינז וסוניה ספרינגייט

‏[‏תמונה בעמוד 10]‏

עם בעלי