”עת לחשות”
”עת לחשות”
פתגם קדום אומר: ”אם דיבור שווה כסף, שתיקה שווה זהב”. מימרה דומה אומרת: ”מילה בסלע [מטבע] שתיקה בִּתְרֵי”, כלומר, אם הדיבור שווה מטבע אחד, הרי שהשתיקה שווה שני מטבעות. שלמה המלך, שנודע בחוכמתו, כתב: ”לכול זמן, ועת לכל חפץ תחת השמיים... עת לחשות ועת לדבר” (קהלת ג׳:1, 7).
השאלה היא מתי ראוי לחשות ולא לדבר? יותר ממאה פעם מופיעות במקרא מילים שהוראתן ”שקט” או ”שתיקה”. מתוך ההקשר שבו מוזכרות המילים הללו, מתברר כי השתיקה ראויה בנסיבות שונות. נבחן כעת מקרוב כיצד השתיקה היא ביטוי של כבוד, אות לתבונה ולשיקול דעת וכלי עזר להרהורים.
ביטוי של כבוד
השתיקה היא ביטוי של כבוד. הנביא חבקוק אמר: ”יהוה בהיכל קודשו. הס מפניו כל הארץ!” (חב׳ ב׳:20) עובדי אלוהים האמיתיים נדרשים ’להוחיל [לחכות], ודוּמם, לתשועת יהוה’ (איכה ג׳:26). משורר התהלים שר: ”דום ליהוה, והתחולל לו [חכה לו בייחולים]. אל תתחר במצליח דרכו” (תהל׳ ל״ז:7).
הנוכל להלל את יהוה ללא מילים? ובכן, לעיתים אנו נפעמים מיפי הבריאה עד כדי כך שהמילים נעתקות מפינו. כשאנו חושבים על גדולתה אנו למעשה מהללים את הבורא בליבנו. דוד, משורר התהלים, פתח את אחד ממזמוריו במילים: ”לְךָ דומייה תהילה, אלוהים, בצִיון; ולך ישוּלם נֶדֶר” (תהל׳ ס״ה:2).
יהוה ראוי לכבוד מצידנו, וכך גם אמרותיו. למשל, בנאום הפרידה שנשא משה באוזני עם ישראל, קראו הוא והכוהנים לכל הנוכחים: ”הסכת... ושמעת בקול יהוה אלוהיך”. כאשר בני ישראל התקהלו לקריאת תורת אלוהים, גם הילדים נדרשו להקשיב היטב. ”הקהל את העם”, אמר משה, ”האנשים והנשים והטף... למען ילמדו” (דב׳ כ״ז:9, 10; ל״א:11, 12).
עד כמה ראוי שעובדי יהוה בני זמננו יקשיבו בכבוד להוראות המתקבלות בהתכנסויות המשיחיות, כולל כינוסים גדולים! האם לא יהיה זה חוסר כבוד מצידנו כלפי דבר־אלוהים וכלפי ארגון יהוה אם נשוחח זה עם זה שלא לצורך בשעה שיימסרו נקודות מקראיות חיוניות מן הבמה? במהלך התוכנית עלינו להחריש ולהקשיב.
גם בשיחות אישיות יהיה זה ביטוי של כבוד להקשיב היטב לרענו. למשל, איוב אמר למאשימיו: ”הורוני, ואני אחריש”. איוב ניאות להקשיב להם בדומייה. וכשהגיע תורו לדבר, ביקש: ”החרישו ממני, ואדברה אני” (איוב ו׳:24; י״ג:13).
אות לתבונה ולשיקול דעת
המקרא אומר: ”חושך שפתיו משכיל [נוהג בשכל ובתבונה]”. ”איש תבונות יחֲריש” (מש׳ י׳:19; י״א:12). שים לב כיצד בשתיקתו הפגין ישוע תבונה ושיקול דעת מופתיים. כשהבין שאם יפתח את פיו וידבר באווירה העוינת שיצרו אויביו לא יועיל הדבר במאומה, החליט ישוע ’לשתוק’ (מתי כ״ו:63). מאוחר יותר, כשנשפט מול פילטוס, ”לא ענה דבר”. הוא בחר בתבונה לתת לשירותו הציבורי לדבר בעד עצמו (מתי כ״ז:11–14).
גם אנו נפעל בחוכמה אם נחשוך שפתינו, בייחוד לנוכח התגרות. ”ארך אפיים רב תבונה”, אומר משלי, ”וקצר רוח מרים איוולת” (מש׳ י״ד:29). איש הנחפז להגיב בהיותו תחת לחץ עלול לומר מילים נמהרות. קיים החשש שבנסיבות אלו ייראו דברינו כטיפשיים בעיני הצד השני, ואחר כך נתחרט על כל מה שקרה, ונאבד את שלוות נפשנו.
מן התבונה להיזהר בלשוננו גם בנוכחות אנשים רעים. כשאנו נתקלים בשירות באנשים הלועגים לנו, עדיף ברוב המקרים לשתוק. בנוסף, לעיתים יהיה זה מן החוכמה להחריש, לדוגמה, במקרה שחברים לספסל הלימודים או עמיתים לעבודה מספרים בדיחות גסות או משתמשים בשפה גסה. כך לא ניתן את הרושם שהומור כזה מקובל עלינו (אפ׳ ה׳:3). ”אשמרה לפי מחסום”, אמר המשורר, ”בעוד רָשע לנגדי” (תהל׳ ל״ט:2).
”איש תבונות” אינו מועל באמון רעהו (מש׳ י״א:12). משיחי אמיתי יברור את מילותיו לבל יחשוף מידע סודי. במיוחד זקני־הקהילה המשיחיים חייבים להיזהר בכך פן יאבדו את אמונם של חברי הקהילה.
אף שאין מילים בשתיקה, היא יכולה להניב פרי טוב. באשר לאחד מבני דורו, כתב הסופר האנגלי סידני סמית במאה ה־19: ”יש לו מדי פעם הברקות של שתיקה וזה הופך את שיחתו למרנינה מאוד”. ואכן, שיחה יומיומית בין שני ידידים צריכה להיות דו־סטרית. איש שיחה טוב חייב להיות מאזין טוב.
”ברוב דברים לא יחדל פשע”, הזהיר שלמה, ”וחושך שפתיו משכיל” (מש׳ י׳:19). ככל שממעיטים במילים, כך קטן הסיכוי לומר דבר טיפשי. למעשה, ”גם אוויל מחֲריש, חכם ייחשב; אוטם שפתיו נבון” (מש׳ י״ז:28). אם כן, הבה נבקש מיהוה בתפילות ש’ינצור על דל שפתינו’ (תהל׳ קמ״א:3).
כלי עזר להרהורים
על אודות האיש ההולך באורחות צדקה נאמר במקרא כי ”בתורתו [של אלוהים] יהגה יומם ולילה” (תהל׳ א׳:2). מה הן הנסיבות הטובות ביותר להגוּת זו?
יצחק בן אברהם ’יצא לשוח [להרהר] בשדה לפנות ערב’ (בר׳ כ״ד:63). הוא בחר זמן ומקום שקטים להרהורים. בדומיית אשמורות הלילה נהג דוד המלך להגות ולהרהר (תהל׳ ס״ג:7). ישוע, על אף היותו אדם מושלם, עשה מאמצים נמרצים לספק את צורכו בהתבודדות ובהרהורים, הרחק משאון ההמונים, בפינות מבודדות בהרים, במדבריות ובמקומות אחרים הריקים מאדם (מתי י״ד:23; לוקס ד׳:42; ה׳:16).
אין להתכחש לתועלת שמצמיח השקט. השקט יכול ליצור אווירה נכונה לבחינה עצמית מועילה — דבר החיוני לשיפור עצמי. השקט יכול לתרום לשלוות הנפש. פרקי זמן שקטים של הגות עשויים להוליד בנו צניעות וענווה ולהגביר את הערכתנו לדברים החשובים באמת בחיים.
השתיקה היא אכן מעלה, אבל לפעמים גם ”עת לדבר” (קהלת ג׳:7). עובדי האל האמיתיים כיום מבשרים בחריצות את בשורת מלכות אלוהים ”בכל העולם” (מתי כ״ד:14). עם הרחבת שורותיהם קולות השמחה העולים בעקבות פעילותם נשמעים בעוצמה הולכת וגוברת (מיכה ב׳:12). הבה נהיה בין אלה המכריזים את בשורת המלכות בהתלהבות ומדברים על נפלאות אלוהים. בצד ביצוע פעילות חשובה זו, הבה נוכיח שאנו יודעים כי לעיתים שתיקה שווה זהב.
[תמונה בעמוד 3]
במהלך אסיפותינו המשיחיות עלינו להקשיב וללמוד
[תמונה בעמוד 4]
שתיקה היא לעיתים התגובה הנכונה להתקפות מילוליות בשירות
[תמונה בעמוד 5]
השתיקה מסייעת להרהורים