הדת המשיחית הקדומה והאלים של רומא

במכתב שכתב פְּלִינְיוּס הצעיר,‏ מושל ביתיניה,‏ לקיסר הרומי טריאנוס,‏ נאמר:‏ ”‏נקטתי את השיטה כדלקמן לגבי אלה שהלשינו עליהם שהם [‏משיחיים]‏:‏ שאלתי אותם,‏ אם הם [‏משיחיים]‏.‏ אלה שהודו שאלתי שנית ושלישית,‏ כשאני מאיים עליהם בעונש מוות;‏ כשעמדו על דעתם,‏ ציוויתי להוציאם [‏להורג]‏”‏.‏ באשר לאלה שהתכחשו לאמונתם בכך שקיללו את ישוע וסגדו לפסלו של הקיסר ולפסלי האלים שפליניוס הביא לבית המשפט,‏ כתב:‏ ”‏חשבתי לנכון לשחרר את אלה”‏.‏

המשיחיים הקדומים נרדפו בשל סירובם לסגוד לקיסר ולצלמים ופסלים של אלים ואלות שונים.‏ מה באשר לדתות אחרות ברחבי האימפריה הרומית?‏ לאילו אלים סגדו באימפריה,‏ וכיצד הם נתפסו בעיני הרומאים?‏ מדוע סירובם של המשיחיים להקריב קורבנות לאלי רומא הביא עליהם רדיפות?‏ התשובות לשאלות אלו יעזרו לנו להתמודד כיום עם מצבים דומים הנוגעים לנאמנותנו ליהוה.‏

דתות האימפריה

מגוון האלים והאלות באימפריה הרומית היה עצום כמגוון השפות והתרבויות השונות שרווחו בה.‏ היהדות אולי נתפסה בעיני הרומאים כדת מוזרה,‏ אך היא נחשבה לדת מותרת (‏בלטינית religio licita)‏ וזכתה להגנתם.‏ פעמיים ביום הוקרבו בבית־המקדש בירושלים שני שֵׂיִים ושור בעד הקיסר והאומה הרומית.‏ לרומאים לא היה כל כך משנה אם הקורבנות הללו נועדו לפייס אל אחד או אלים רבים.‏ מה שכן היה חשוב להם זה שמחווה זו היוותה הוכחה מספקת לנאמנותם של היהודים כלפי רומא.‏

עבודת אלילים על שלל צורותיה רווחה בפולחנים המקומיים.‏ המיתולוגיה היוונית אומצה על־ידי רבים,‏ והעיסוק בהגדת עתידות ובכישוף היה נפוץ.‏ דתות ”‏מסתוריות”‏ מן המזרח הבטיחו לחסידיהן חיי נצח,‏ התגלות ישירה וגישה לאלים באמצעות טקסים מיסטיים.‏ דתות אלו פשטו ברחבי האימפריה.‏ הפולחנים הנפוצים במאות הראשונות לספירה כללו בין היתר את פולחן האלים המצריים סרפיס ואיזיס,‏ האלה הסורית אָטַרגָטיס ואל השמש הפרסי מיתרה.‏

 ספר מעשי השליחים מתאר בצורה ברורה את האווירה האלילית שאפפה את המשיחיים הקדומים.‏ למשל,‏ המושל הרומי של קפריסין היה מקורב למכשף יהודי (‏מה״ש י״ג:‏6,‏ 7‏)‏.‏ תושבי ליסטרה סברו שפאולוס ובר־נבא הם האלים היווניים הרמס וזאוס (‏מה״ש י״ד:‏11–13‏)‏.‏ בפיליפי נתקל פאולוס בנערה שעסקה בניחוש העתיד (‏מה״ש ט״ז:‏16–18‏)‏.‏ לתושבי אתונה אמר השליח כי הוא רואה שהם ’‏יראי אלוהות מאוד’‏.‏ באותה עיר הוא גם ראה מזבח שעליו כתוב:‏ ”‏לאל בלתי נודע”‏ (‏מה״ש י״ז:‏22,‏ 23‏)‏.‏ תושבי אפסוס סגדו לאלה ארטמיס (‏מה״ש י״ט:‏1,‏ 23,‏ 24,‏ 34‏)‏.‏ באי מלטה אמרו האנשים שפאולוס הוא אל כיוון שלא אירע לו דבר לאחר שהכישו נחש (‏מה״ש כ״ח:‏3–6‏)‏.‏ בסביבה שכזו היה על המשיחיים להישמר מפני השפעות שהיו עלולות לטמא את עבודת אלוהים הטהורה.‏

הדת הרומית

ככל שהאימפריה גדלה,‏ התוודעו הרומאים לאלים חדשים וראו בהם התגלמויות שונות של אותם אלים שכבר הכירו.‏ במקום לעקור פולחנים זרים,‏ הכובשים הרומים קיבלו ואימצו אותם.‏ בעקבות זאת הפכה הדת הרומית לדת רב־גונית כאוכלוסייתה הרב־תרבותית.‏ הדת הרומית לא דרשה מסירות בלעדית,‏ והאנשים יכלו לסגוד בו־זמנית למספר אלים שונים.‏

בראש האלים המקומיים של רומא עמד יופיטר,‏ שכונה אופטימוס מקסימוס — הטוב והגדול ביותר.‏ הרומאים האמינו שהוא מתגלה ברוח,‏ בגשם,‏ בברק וברעם.‏ יוּנו,‏ אחותו ובת זוגו של יופיטר,‏ הייתה מזוהה עם הירח.‏ על־פי האמונה היא הופקדה על כל הצדדים השונים של חיי האישה.‏ בתו מִינֶרְווָה נחשבה לאלת האומנות,‏ המלאכה והמלחמה.‏

נראה כי רשימת האלים והאלות בפנתיאון הרומי הייתה אינסופית.‏ לַרִים וּפֶּנַטִים היו אלי המשפחה,‏ וֶסְטָה הייתה אלת הבית ויַנוּס בעל שני הפנים היה אל כל ההתחלות.‏ לכל משלח יד היה אל פטרון משלו.‏ הרומאים אף סגדו לדברים מופשטים.‏ האלה פָּאקס שמרה על השלום,‏ סָלוּס הייתה אלת הבריאות,‏ פּוּדיקיציָה נחשבה לאלת הצניעות והתום,‏  פִידֶס הייתה אלת הנאמנות ואל האומץ נקרא וירטוס.‏ כל היבט והיבט בחיים הציבוריים או הפרטיים של הרומאים נתפס ככפוף לרצון האלים.‏ לכן כדי להבטיח תוצאה טובה בפעולה מסוימת,‏ היה צורך לפייס את האל המתאים על־ידי טקסי תפילה,‏ הקרבת קורבנות וחגיגות.‏

על מנת לברר מהו רצון האלים נהוג היה בין היתר לחפש אותות וסימנים.‏ אחת הדרכים העיקריות לעשות זאת הייתה לבחון את הקרביים של בעלי החיים שהוקרבו.‏ הסברה הייתה שהמצב והמראה של איברים אלה מציינים אם פעולה זו או אחרת היא למורת רוחם של האלים או לרצונם.‏

עד שלהי המאה השנייה לפני הספירה כבר התפתחה בקרב הרומאים האמונה שהאלים הראשיים שלהם מקבילים לאלי הפנתיאון היווני — יופיטר הקביל לזאוס,‏ יונו להֶרָה וכן הלאה.‏ הרומאים גם אימצו את המיתולוגיה סביב אלי יוון.‏ אגדות אלו כלל וכלל לא החמיאו לאלים ולאלות שתוארו כבעלי מגרעות ומגבלות המאפיינות בני אדם.‏ זאוס,‏ למשל,‏ תואר כאנס וכפדופיל שקיים יחסי מין עם בני תמותה ועם אלים אלמותיים לכאורה.‏ הרפתקאותיהם המבישות של האלים — שזכו פעמים רבות לתשואות רמות בתיאטראות הקדומים — גרמו לחסידיהם להאמין שגם להם מותר לתת דרור לתשוקותיהם הבזויות.‏

סביר להניח שמעטים מקרב המשכילים באותה תקופה האמינו באגדות אלו כפשוטן.‏ חלקם ראו בהן אלגוריות.‏ אולי מסיבה זו שאל פונטיוס פילטוס את שאלתו המפורסמת ”‏מהי אמת?‏”‏ (‏יוח׳ י״ח:‏38‏)‏ שאלה זו שיקפה למעשה ”‏תחושה שרווחה בקרב המשכילים לפיה הניסיון לקבוע קביעות מוחלטות בנושאים אלה הוא מלאכה לבטלה”‏.‏

פולחן הקיסר

תקופת שלטונו של אוגוסטוס (‏27 לפה״ס עד 14 לספירה)‏ ציינה את תחילתו של פולחן הקיסר.‏ במיוחד בפרובינציות דוברות היוונית שבמזרח,‏ חשו רבים הכרת תודה אמיתית לאוגוסטוס כיוון שבזכותו הם נהנו משפע ומשלום לאחר תקופה ארוכה של מלחמות.‏ האנשים שאפו להגנה בת־קיימא מצד כוח גלוי לעין.‏ הם רצו במוסד שיוכל להתגבר על הבדלי דת,‏ לעודד פטריוטיזם ולאחד את העולם תחת ”‏מושיעו”‏.‏ כתוצאה מכך זכה הקיסר למעמד של אל.‏

אוגוסטוס אומנם לא הרשה לאחרים לכנותו אל בהיותו בחיים,‏ אך הוא דרש שיסגדו להתגלמותה של רומא כאלה — רומא דֵאָה.‏ לאחר מותו הועלה אוגוסטוס לדרגת אל.‏ הרגשות הדתיים והתחושות הפטריוטיות של תושבי הפרובינציות הופנו הן כלפי מרכז הקיסרות והן כלפי שליטיה.‏ פולחן חדש זה של הקיסר,‏ שהתפשט במהרה בכל הפרובינציות,‏ הפך להיות אמצעי להבעת כבוד ונאמנות לאימפריה.‏

הקיסר דומיטיָנוס,‏ ששלט בין השנים 81 עד 96 לספירה,‏ היה השליט הרומי הראשון שדרש שיסגדו לו כאל.‏ בימיו הרומאים כבר הבדילו בין המשיחיים לבין היהודים והתנגדו למה שנתפס ככת חדשה.‏ ככל הנראה בתקופת שלטונו של דומיטינוס הוגלה השליח יוחנן לאי פטמוס כיוון ש’‏העיד על ישוע’‏ (‏ההת׳ א׳:‏9‏)‏.‏

יוחנן כתב את ספר ההתגלות בהיותו באי פטמוס.‏ בספר זה הוא מזכיר את אנטיפס,‏ משיחי שנהרג בפרגמוס,‏ מרכז חשוב של פולחן הקיסר (‏ההת׳ ב׳:‏12,‏ 13‏)‏.‏ ייתכן כי בשלב  זה דרשו רשויות האימפריה שהמשיחיים יקחו חלק בטקסי דת המדינה.‏ בין אם כך היה הדבר ובין אם לאו,‏ ב־112 לספירה כבר דרש פליניוס שהמשיחיים בביתיניה ישתתפו בטקסים אלה,‏ כפי שעולה מהמכתב אל טריאנוס שהוזכר בתחילת המאמר.‏

טריאנוס שיבח את פליניוס על האופן שבו טיפל במקרים שהובאו לפניו והורה על הוצאתם להורג של אותם משיחיים שסירבו לסגוד לאלי רומא.‏ ”‏אולם”‏,‏ כתב טריאנוס,‏ ”‏מי שיכחיש שהוא [‏משיחי]‏ ויוכיח זאת למעשה,‏ כלומר על ידי תפילה לאלים שלנו,‏ יזכה למחילה בשל החרטה,‏ אפילו [‏אם]‏ קיים חשד לגבי עברו”‏.‏

על־פי תפיסת עולמם,‏ לא יכלו הרומאים להכיל דת התובעת ממאמיניה מסירות בלעדית.‏ אם אלי רומא לא דרשו זאת,‏ מדוע האלוהים של המשיחיים כן דרש זאת?‏ התחושה הרווחת הייתה שסגידה לאלי המדינה מצביעה פשוט על הכרה במערכת הפוליטית.‏ לכן הסירוב לסגוד להם נחשב לבגידה.‏ כפי שהתחוור לפליניוס,‏ במרבית המקרים לא הייתה כל דרך לאלץ את המשיחיים לעשות זאת.‏ לדידם,‏ מעשה כזה היה מעיד על חוסר נאמנות ליהוה,‏ ומשיחיים קדומים רבים העדיפו למות ולא לסגוד לקיסר.‏

כיצד נושא זה נוגע לנו כיום?‏ בארצות מסוימות נדרשים האזרחים לרכוש כבוד מיוחד לסמלים לאומיים.‏ בתור משיחיים אנו בהחלט מכבדים את סמכותם של הממשלות החילוניות (‏רומ׳ י״ג:‏1‏)‏.‏ אולם כאשר מדובר בטקסים שבהם נעשה שימוש בסמלים לאומיים,‏ מה שמנחה אותנו הוא דרישת יהוה למסירות בלעדית והכתוב בדברו המורה לנו ’‏לברוח מעבודת אלילים’‏ ו’‏להישמר מן האלילים’‏ (‏קור״א י׳:‏14;‏ יוח״א ה׳:‏21;‏ נחום א׳:‏2‏)‏.‏ ישוע אמר:‏ ”‏ליהוה אלוהיך תשתחווה ואותו לבדו תעבוד”‏ (‏לוקס ד׳:‏8‏)‏.‏ לפיכך הבה נמשיך לגלות נאמנות לאל אותו אנו עובדים.‏

‏[‏קטע מוגדל בעמוד 5]‏

משיחיים אמיתיים מגלים מסירות בלעדית ליהוה

‏[‏תמונות בעמוד 3]‏

המשיחיים הקדומים סירבו לסגוד לקיסר או לצלמים ופסלים של האלים

הקיסר דומיטינוס

זאוס

‏[‏שלמי תודה]‏

הקיסר דומיטינוס:‏ Todd Bolen/Bible Places.com; זאוס:‏ Photograph by Todd Bolen/Bible Places.com taken at Archaeological Museum of Istanbul

‏[‏תמונה בעמוד 4]‏

המשיחיים באפסוס סירבו לסגוד לאלה האהודה ארטמיס (‏מה״ש י״ט:‏23–41‏)‏